אמרי בינה חושן משפט שצז

סי' ח היכא דיש שני בעלי חובות לגבות ממטלטלין אם יש דין קדימה לאחד מהם אם אינו מספיק לשניה' העלה הסמ"ע (סי' ק"ד) דאין דין קדימה כלל במטלטלין והביא חבילות פוסקים בתומים שכן דעתם ובדברי תשובת רשב"א שבמיוחסת שהביא הסמ"ע מפרש בדוחק גדול וכבר כתבתי בזה בדיני הלואה (סי' ב') והבאתי דברי תשובת רשב"א (ח"ד סי' קנ"ב) דאם המטלטלין הם אצל הלוה סמכה דעתיה ונכנסין בשעבודן מטעם דעשה לו טובה ושלא יקראהו לוה רשע רק אם מכרן אינו גובה מלקוחות דלית ליה קלא ומיתומים נפקע השעבוד דשוב ליכא סמיכת דעת דלא קבלו הנאה ממנו ונפקע השעבוד וכ' שם להדיא דלגבי הלוה סמכה דעתו וכיון דשעבוד' דאוריית' קדם המוקדם עיין שם באורך וכבר כתבתי לעיל בזה כו"כ הערות. ובקצוה"ח כ' להוכיח מדעת תוס' ר"פ מי שהיו נשוי דיש דין קדימה במטלטלין דכתבו הא דמבואר בערכין הי' בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית ליה נתן ארבעה לראשונה ואחת לשני' ידי שניה יצא ידי הראשונה לא יצא כולהו משעבדן לראשונה וכ' תוס' כתובות דאיירי במטלטלין ויקשה אמאי בנתן ד' לראשונ' ואחת לשני' ידי הראשונה לא יצא כיון דליכא דין קדימה במטלטלין משועבד לשניה' כהדדי הי' לן למימר ידי שניהם יצא וכן העיר בזה בס' ב"מ (סי' צ"ו ס"ע) וכ' דלכך הרמב"ם דחולק על ד' רמב"ן מוכרח לומר (פ"ג) מערכין דהקדש אינו כבעל חוב ולקיים הדין בקרקע מפני חלוקה שניה עיין שם אולם דעת הרא"ה והר"ן כתובות שם דאין דין קדימה במטלטלין ובמלוה על פה א"כ יקשה מהך דערכין דאנן קיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ולא שייך דין קדימה בהך דערכין אף בקרקע כיון דהוי מלוה על פה והניח הקצוה"ח זאת בקושיא וביותר יקשה בזה ע"ד הרא"ה שם שכ' לתרץ הך דערכין במטלטלין דאין דין קדימה א"נ התם הוא במלוה על פה דאין בה דין קדימה כלל אם כן יקשה מחלוקה דנתן ד' לראשונ' ואחד לשניה ידי ראשונה לא יצא הא כיון דאין דין קדימה במטלטלין ומה שיש לו משועבד לשניהם כהדדי

ונראה ליישב דהא כבר פירשו תוס' שם אף דעשיר והעני נותן ערך עשיר הוא דוקא כשהעריכו הכהן בעודו עשיר ונתחייב בערך עשיר וכשלא הספיק ליתן עד שהעני חייב לתת כפי חיובו אבל אם לא הוערך והעני נותן ערך עני וכאן לא העריכו על ערך הראשון והכהן העריכו תחילה על השניה וחזר והעריכו על הראשון ונתן ע"פ הכהן א' על הראשון וכיון דלא הוי בידו רק סלע אחד יצא ידי שתיהן אם כן זה דוקא כשלא העריכו הכהן על הראשונה דעדיין לא נגמר חיובו אף דמשתעבד הכל על הראשון שיערכו הכהן ושיתן כאשר תשיג ידו כדקאמר בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה מ"מ לא חל עדיין החיוב עליו לגמרי ולכן אינו חייב ליתן על השניה רק כפי שתשיג ידו ואם העריכו ונתן אף סלע יצא מה שאין כן כשהעריכו על הראשונה מתחילה אף דיש לו חיוב להעריך את עצמו גם על השניה מ"מ אם נתן ד' לראשונה לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו דאז כשנדר ואמר ערכי עלי הא חל החיוב להעריך א"ע וליתן כל הה' סלעים וכשאמר שוב ערכי עלי לא אמרינן דנתחייב עתה ליתן פחות שבערכין דהיינו סלע כיון דבעת שנדר לא הי' לו רק החיוב עליו כשישיג יעמוד לפני הכהן להעריכו כפי אשר תשיג ידו אבל עתה לא נתחייב דכבר חל עליו החיוב להעריכו וליתן כל הה' סלעים בעד ערך הראשון ולכך אם העריכו על הראשונה צריך ליתן כל הה' כיון דלא חל עדיין חיוב של ערך השני רק אם העריכו ונתן סלע על השניה יצא דקיים חיובו עכ"פ אבל הראשונ' לא יצא דחל עליו החיוב לתת כאשר תשיג ידו בזמן שהעריכו ואז עדיין לא חל החיוב לתת בעד ערך השני דכל הנדר לא היה רק כשיהיה לו וכשלא נתן כפי ערך שהיה צריך ליתן בעד הראשונה לכך לא יצא וכשנתן אחד אחר כך בעד השניה יצא דעכ"פ סילק חיובו אבל בשני בע"ח דרמיא עליו החיוב בשוה לתרווייהו לצאת ידי חובתו לקיים מצות פריעת בעל חוב דכשקבל בהלואה הבטיח לשלם לתרוייהו בזמנו וחייב לקיים הן שלך יהיה צדק לכך אין דין קדימה במטלטלין וז"ב להמעיין ברש"י ותוס' שם [ועיין שם ברש"י ד"ה נתן ארבעה לראשונה דכ' ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום הוא משמע קצת דלא סגי אם מוסיף עוד אחד לתשלום חמשה אז רק צריך שיתן בב"א חמשה והיינו דדבר הצריך שיעור צריך שישלים השיעור בב"א ואינו יוצא לחצאין וכמו שכתבו תוס' חגיגה (דף ו') אולם הרמב"ם כ' לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים מבואר דאין צריך רק השלמה בצירוף מה שנתן ועיין במהרי"ט אלגזי ז"ל (פ"ח) דבכורות ובמה שכ' בח"ר דיני פדה"ב (סי' ח') ואכ"מ בזה

וי"ל גם כן דזה כוונת הרמב"ם שכ' בחלוקה הראשונה בנתן ד' לשניה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן שהערכין לא כחובות הן שאעפ"י שכל מה שבידו משועבד לראשונה הקדש מאוחר שגבה גבה שצריך לדחוק דאיירי בקרקע וכן כ' הרדב"ז ז"ל בספר יקר תפארת להקשות דהא אין דין קדימה במטלטלין אלא ודאי דאיירי בקרקע ובספר בית מאיר כתב דהוא דחוק מאד לבאר ערכין אך בקרקע והיא לדעתו ראיה לדעת הרמב"ן. ולמה שכ' יש לומר דכוונת הרמב"ם היה בזה דכאן כיון דלא נגמר החיוב של הנודר רק כפי שיערוך אותו הכהן ואם העשיר והעני קודם שהעריכו הכהן נותן ערך עני וכמו שכ' תוס' והרדב"ז שם גם כן בכוונת הרמב"ם אם כן ערך השני כיון דכבר נשתעבדו הנכסים ככל מה שהיה לו שיעריכו הכהן כפי אשר תשיג ידו היה ס"ד אם העריכו הכהן מקודם על ערך השני אף ממטלטלין לא יהיה מה שגבה גבה כיון דכוונת הנודר היה להעריכו אחר כך כשיעריכו על הראשונה והוי כמו בע"ח שלא התחייב רק אחר שיפרע החוב הראשון דבזה ודאי מה שגבה לא גבה כיון דעדיין לא נתחייב לשלם לכך כ' שהערכין אינו כחובות דמה שגבה גבה וכ"ז שלא העריכו הכהן על ערך הראשון אף דנשתעבד הכל לו וערך השני היה צריך להיות אחר ערך הראשון דכך היה נדרו והוי כחוב שלא נתחייב עדיין לשלם קמ"ל דמ"מ כיון שהעריכו על השניה קודם מה שגבה גבה והיינו הקדש מאוחר מה שגבה גבה דכיון שהעריכו וסלק קודם שהעריכו על הראשונה דיצא

ומ"ש הקצוה"ח ליישב שיט' הסמ"ע דבמטלטלין ליכא דין קדימ' למה שכ' תוס' דהך דערכין איירי במטלטלין דמה"ת גם במטלטלין איכא דין קדימה אם ש"ד רק דחכמים עקרוה לשעבוד מטלטלין ולגבי הקדש אין להם כח לעקור שעבוד הקדש לא אבין הא גם הקדש לא יוכל לגבות ממטלטלין שמכר וכן מיתומים כמבואר מש"ס ערכין (דף ך') דמוקי המתניתין כשעמד בדין דאם לא כן מע"פ אינו גובה ודוחק לומר דהוא דוקא אם שעבודא לאו דאוריית' וכן מבואר מכמה מקומות דאף לענין הקדש מפקיע מידי שעבוד ועיין בראב"ד בהשגות (פ"א הכ"א) מערכין דכ' והשתא דקיי"ל מע"פ גובה מן היורשים דש"ד לא אצטרכינן להעמידה בדין ועיין ש"ך לעיל (סי' ל"ט) דכ' אף אי של"ד כיון דמלוה על פה גובה מן היורשים. וי"ל למה דכ' אחרונים הא דצריך ר"פ לומר הטעם משום נעילת דלת הוא משום דאי לאו מטעם נעילת דלת היינו אומרים כיון דיש בידו למכור ואינו גובה מלקוחות ליכא תו סמיכ' דעת ולא יגבה אף מן היורשים לכך קאמר משום נעילת דלת אוקמי אדאורייתא אם כן י"ל לענין הקדש דליכא נעילת דלת אינו גובה דהוי כמקבל מתנה ויש לדחות דמ"מ כיון דמלוה על פה גובה בהקדש לא איכפת לן בסמיכת דעת ומ"מ משמע מכמה דוכתי דהקדש והדיוט שוין בזה. ויש להבין בדברי תוס' כתובות שם דכתבו דאם נימא דבמטלטלין גם כן מה שגבה לא גבה הא דערכין מה שגבה גבה משום דהוא מלוה על פה ומלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר הא על כרחך צ"ל דר"ת סובר דמה"ת מטלטלין משתעבדי כיון דשייך בו דין קדימה רק נגד לקוחות נפקע השעבוד ולא נגד בעל חוב מאוחר דלא נחית הבעל חוב על דעת זה כמו שכ' תוס' שם אם כן במלוה על פה נמי אף דלא כ' בשטר נמי חייל השעבוד דמה יוסיף תת כח השטר במטלטלין כיון דלא שעבד בפירוש המטלטלין וכמו בשטר דנגד בע"ח מאוחר אמרינן דמוקמינן על דאורייתא כמו כן במלוה על פה נמי נימא כן וצ"ל דהיינו דר"א בר אהבה סובר שעבודא לאו דאורייתא לכך ליכא דין קדימה והכריחו התוס' גם כן לומר דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר. ובקצוה"ח (ס"ק ג') כ' מדברי תוס' אלו דסברו דמלוה על פה לית ביה דין קדימה ולמה שכ' לא מוכח דעל כרחו מוכרח לומר דהוא רק אם שעבודא לאו דאורייתא

אך זאת צריך להבין בדברי תוס' מה הקשו מערכין הא אף אם נאמר דגם במטלטלין שייך דין קדימה ומה שגבה לא גבה מ"מ היינו דוקא בגבה שלמ"ד הלוה דאינו דומה ללוקח דנחית לקנות מה שאין כן בעל חוב לא נחית אדעת זה וכמו שכ' תוס' שם והיינו אם גבה שלא מדעת הלוה ותפס למשכון אבל שם בערכין דנתן הנערך מדעת הכהן בעד ערך השני הוי כמו דהגבהו הלוה מעצמו למלוה אם כן דומה ללוקח או מקבל מתנה שקונה הגוף דאין בעל חוב גובה ממנו וכי גרע בעל חוב ממקבל מתנ' אחר שאינו יכול לטרוף ממנו וצריך לומר כיון דנתן על פי דעת כהן הוי רק כאלו גבה מעצמו

וראיתי בפנ"י כתובות ר"פ מי שהיה נשוי ובק"א שם (סי' רכ"ט) שכ' דאף שהסמ"ע והד"מ כתבו שכל הפוסקי'