אמרי בינה חושן משפט שצ

מברכין על קידושי אשה דאפשר בפלגש ולא כ' דלמא לא תתרצה האשה לקבל משמע דלית ליה חילוק הנז' ולא קשה כלל דבשלמא בצדקה אם לא יאבה העני לקבל ליכא עליו כלל שם מצוה מה שאין כן לקיים פו"ר מוטל עליו על קרקפתא דגברא שישתדל להשיג האמצעי שיקיים ע"י המצוה וכן מצאתי בספר אבודרהם עיין שם באורך. וגם כתב שם מה שכ' התומים הטעם דאין מברכין על מתנות עניים דאין מברכין על הקללה ועיין מה שכ' בח"ר דיני פדה"ב (סי' ב')

סי' ב פריעת בטל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה ע"ע כו' כמבואר ש"ע (סי' צ"ז סט"ו) וברש"י כתובות (דף פ"ו) מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכ' הין צדק שיהי' הן שלך צדק ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת והקשו על רש"י עיין רמב"ן סוף ב"ב וכ' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך העבוט ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת. ובמרדכי פ' הכותב כ' תימ' דהא מחויב הוא שלא לגזול לחבירו ולפרוע מה שהלוהו וכייפינן ליה דכתיב בחוץ תעמוד וברדב"ז (ח"ב סי' תר"י) כ' דהוא מצות עשה של תורה דכ' והשיב את הגזילה או את העושק וברמב"ם (פ"ז) מגזילה כייל הכל וכי היכא דהוי מ"ע להשיב את הגזילה לכל הנזכר בכתב והלואה בכלל עי"ש עוד. ויש לדקדק בד' רש"י גיטין (דף ל"ו ע"ב) בקושית הש"ס שם ומי איכא מידי דוד"ת לא משמט ותקנו רבנן דתשמט וכ' ונמצא הלוה גזלן ע"פ הא לדעת רש"י אינו גזלן בזה רק אינו מקיים העשה כמו שכ' רש"י שם בתירץ הש"ס שוא"ת הלוה הזה שב ובטל ואינו עושה מצוה לפרוע את חובו ועיין רש"י ריש סנהדרין לוה ואינו משלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה וכבר כתבתי בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ג') דהלוה ויש לו לשלם ואינו רוצה אומדנא דמוכח הוא דעל דעת זה לא הלוה ונתבטל שם הלואה ונעשה גזלן למפרע ומה"ט יש לדון כשאינו רוצה לפרוע כלל דיש לו דין גזלן למפרע יש ללוה רשות לכנוס לביתו למשכנו דעל חיוב גזילה שאינו הלואה מותר לעבוט עבוטו דכי תשה ברעך משאת מאומה כתיב ובנתיבות כ' שכל דבר שלא נקרא הלואה לענין שמיטה וכן הקפת חנות אינו בכלל איסור דלא תבא אל ביתו וסיים משום חומר האיסור אינו כותב זה למעשה. אולם באמת הדבר מבואר להדיא בס' יראים (סי' רע"ג) והביא כן משם הספרי פ' כי תצא וכן ראיתי בספר הריק"ש ז"ל ערך לחם שהביא משם רדב"ז דעל פקדון ואף חלק העסקא והבא מכחו והקפת חנות יכול ליכנס לביתו ולמשכנו וע"כ הא דאסור לכנוס לביתו לעבוט עבוטו איירי ברוצ' לפרוע רק דמדחי אותו מדחי אל דחי דלא נתבטל בזה שם הלואה ועל זה אזיל השו"ט בש"ס כתובות שם פריעת בעל חוב מצוה היינו לפרוע בזמנו ועל זה אמר דכופין אותו ואתי שפיר דברי רש"י דהמצוה הוא הן שלך יהיה צדק שצריך לאמת דבריו ולקיים הבטחתו לפרוע בזמנו והרמב"ן כ' דמוכח מקרא והאיש אשר אתה נושה בו דע"כ לא איירי באינו רוצה לפרוע כלל דנתבטל שם הלואה ורשאי לכנוס לביתו לעבוט עבוטו רק שמדחי ואינו רוצה לשלם מיד רק אח"ז וע"ש במ"ש עוד בזה ועיין תשו' הרא"ש (כלל י"א סי' ז')

ועיין ש"ך (סי' רל"ב) משם הש"ג דכל זמן שאין הלוה תובע חובו אינו חייב לשלם ואם נשבע לפרוע קודם שיעבור זמן פלוני מבואר (סי' ע"ג) אעפ"י שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת ודעת הסמ"ע והש"ך שם דאין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה והטו"ז סובר דחומר השבועה מחייבו לשלם אף בלא תביעה ובקצוה"ח שם כ' להכריע כטו"ז מדברי ש"ע יו"ד שכ' בנשבע לפרוע בזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמ' הרני כאלו התקבלתי אבל להאריך א"י ואם חומר השבועה אינו מחייבו בלא תבעו כשמאריכו ה"ה כאינו תבעו ואם תבעו כבר יוכל למחול את תביעתו והוא יעמוד בחיובו כשיתבענו אחר כך א"ו כדעת הטו"ז ודבריו אינם מובנים כיון דכבר תבעו וחל החיוב כיצד יכול למחול על תביעתו ועיין שם בתומים הא דחל השבועה לפרוע אף דהוי לקיים המצוה מ"מ לענין מלקות חל ועוד דהוי כולל לענין סידור בעל חוב. ואם חייב אף בלא תבעו שפיר הוי בלא"ה כולל ועיין יו"ד (סי' רכ"ח סמ"ב) דלדע' הרא"ש עיקר השבועה היה על הפירעון והזמן לזרזו ומ"מ אם תבעו ואינו נותן לו עובר על שבועתו דאם לא כן מתי יעבור וכן מבואר בלשון הרא"ש בתשובה שכ' נהי שלא עבר על השבוע' כיון שלא תבעו אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד הוא על שבועתו כשיתבעהו עיין שם וחל שפיר השבועה באם תבעו לפרוע לו וכמו באם תבעו ולא נתן לו בזמנו עובר על שבועתו כ"כ אחר עבור הזמן אף דעיקר השבועה היה על הפרעון והזמן לזרזו בפרעון מ"מ ע"כ גבול יש לו ואם תבעו ולא נתן לו עבר על שבועתו וע' בקצוה"ח שם (ס"ק ה') ובמה שיש לגמגם בדבריו

ועיין ב"י (סי' ק"ד) משם תשובת מיימוני דמי שיש עליו בעלי חובות הרבה ואחד בא לתבוע כשאין לו לפרוע לכולם אין הב"ד מגבין לו והב"י סובר דמגבין לו והב"ח חולק ע"ז וכי משום שבע"ח האחר אינו לפנינו יפסיד וכן כ' הצ"צ (סי' קח"י) וכן הביא שם משם פסקי הרקאנטי דחולקין ובקצוה"ח שם כ' כיון דמבואר (סי' ע"ג) דאינו חייב לשלם כשאינו תובע אף בנשבע לכן כיון דמטלטלי לאו בני שעבוד נינהו ולית בהו דין קדימה רק משום מצוה לפרוע וזה שתבעו רמיא עליו המצוה אינה נדחת מפני המצו' שיבא לו אחר כך. ובנתיבות כ' דודאי אף כשהמלוה אינו תובע חייב לפרוע ול"ד לנשבע דאמדינן לדעתו שכך היתה כוונתו בשעה שנשבע משא"כ מצות פבע"ח דרחמנא חייביה לפרוע. ולפנינו דעת הש"ג דאינו חייב לשלם עד שיתבענו ואף דכתב הטעם במתנה בקש ליתן לו ובאמת הוא רק מספק דהא כשמת ודאי חייב לשלם ליורשיו מ"מ כיון דהוא חי ואינו תובע דלא רמיא עליו לשלם יהי' מאיזה טעם שיהיה גם כן על דעת זה נתחייב לשלם לו כשיתבענו או ליורשיו וכל זמן שהוא חי ואינו תובע לא נתחייב לשלם שפיר י"ל כמו שכ' הקצוה"ח דמצוה הבא לידו לקיימו לא נדחית מפני מה שיבא עליו אחר כך אף בבירור שיבא. וי"ל קצת בדעת רי"ף בתשובה שהביא הרא"ש פ"א דב"מ דמן הדין בתופס לבעל חוב אף במקום שאינו חב לאחרים ל"ק דיכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את רק במקום פסידא יכול לתפוס מטעם תקנה והקשו הא ר' יוחנן אמר במקום שחב לאחרים ל"ק משמע באינו חב קנה מן הדין ולמה שכ' דלא נשתעבד להתחייב לשלם רק כשיתבענו י"ל דר"י איירי באם כבר תבע ממנו וידענו דאינו נותן במתנה והרי"ף איירי בסתם חוב שעדיין לא תבע ממנו שפיר יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ועוד יש לחלק בין תפס מעות למטלטלין ומ"מ הש"ך שם (סי' רל"ב) הניח דין זה בצ"ע ועיין ספר רביד הזהב פ' משפטים

והא דכ' בש"ע שאין כופין אותו תו להשכיר או לעשות שום מלאכ' והוא מדברי תשובת הרא"ש שהביא משם ר"ת וכ' באורים (ס"ק ל"ז) ואם כ' בשע"ח ששעבד עצמו להשכיר ולשלם עיין באה"ע (סי' ע"ג) אם מחויב להשכיר עצמו לזון את אשתו דלמ"ד דחייב הואיל וכ' אנא אפלח הה"ד הכא ובטור (סי' צ"ט) מדמי להדדי עכ"ל וקשה הא זה הוא דעת רבינו אליהו ז"ל מובא בתוס' כתובות (דף ס"ג) ור"ת וסייעתו חולקים מטעם שכ' שם תוספות דאנא אפלח היינו הקרקע שלו או כמו שכ' שם הריטב"א והש"מ דאנא אפלח היינו אם תהי' חולה ישמשה ואוקיר ואוזין כפי הנצרך לה אבל אם מחייב א"ע בפירוש באופן המועיל ליכא מאן דפליג. ועיין בפרישה (ס"ס צ"ט) שכתב ע"ד תשובת הרא"ש שהעתיק הטור שם דבכתובה אף לדעת רבינו אליהו ז"ל דמספר כתובה ילפינן כ' אעפ"י שמעשה זה גם כן מה שיעבד נפשו באותו שטר שאני כתובה דהואיל דכל הכתובות כתבינן כן ודאי לתנאי גמור כתבינן אבל בשאר שטר חוב אין הכל כותבין כן ואם כן האי אע"ג דכתבו אמרינן אסמכתא בעלמא הוא עיין שם מבואר מדבריו דאם כתב בדברים המועילים לסלק דין אסמכתא ומחייב א"ע בזה מחייבינן ליה להשכיר א"ע אך מהא דכ' הרא"ש בתשובה שאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו ואפילו אם שעבד גופו לכך דאין עבד עברי נוהג בזה"ז ומשמע מזה דאף אם נשתעבד באופן המועיל לסלק דין אסמכתא גם כן לא מהני וביתר ביאור כ' הרא"ש בתשובה (כלל ס"ח ס"י) דבר ברור שלא יתפוס המלוה גופו של לוה ומשתעבד בו אי ימכרנו בשביל חובו כמו שדרשו בגנביתו ולא בזממו הה"ד ולא בחובו ואפילו אם שעבד גופו אינו חל על גופו דאם שעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל דאין עבד עברי נוהג בזה"ז וגם המלוה עצמו א"י להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו ולמה יתפסהו להשתעבד בו אינו רשאי הרי דאף בנשתעבד בפירוש למכרו ל"מ

וראיתי בב"ח שם שכ' אע"ג דבנידון שנשאל הרא"ש הי' הלוה מתנה בפירוש להשתעבד ולעשות מלאכה כדי לפרוע חובו אפ"ה אנן ב"ד אין כופין אותו כיון שהתנה על עצמו תנאי שהוא כנגד ד"ת ודאי אם היה מתרצה להשתעבד בגופו ל"ה מחינן ביה אלא שהיו אומרים לו חייב אתה בכך כיון שהתנית עמו בכך אבל אנן לא כייפינן ליה וז"ש הרא"ש אין ב"ד כופין אותו לכך וכן כ' עוד בסוף דבריו לכן איני רואה להתיר לכופו להשתעבד כלל כי על דבר זה האריך בסוף השאלה לכופו בדיני א"ה ולהכותו עד שתצא נפשו להשתעבד ולעשות מלאכה כפי תנאו ועל זה השיב דאין ב"ד כופין אותו ולא הביא דברי ר"ת בלא התנה אלא