אמרי בינה חושן משפט שפד

בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי למה חייב במזונות. וראיתי שם בקרבן עדה דכ' דהודאתו מהני לחייב א"ע והודאתה שאין לה מזונות אין זו הודאה לחובתה דלפעמים מע"י עדיפי ממזונותיה עיין שם וזה דוחק גדול. עוד כ' שם דנסתפק תובע ונתבע שכפי טענת התובע נפטר הנתבע וכפי טענת הנתבע יצא חייב הדין עם מי והכא לפי דברי אשה אין לה מזונות אפ"ה שמעינן לדברי הבעל יש לה מזונות אך לפי מה שכתבתי הספק במקומו עומד. ולא אדע לכלכל דבריו הא מבואר בדברי הרא"ש ב"ב הנז' משם רבינו מאיר דאם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך ושמעון אמר אינך חייב לי פטור ראובן אעפ"י שאינו מוחל לו פטור ואע"פ שיודע בודאי שחייב לו ועיין ש"ע (סי' ע"ה סי"א). ומה שכ' עוד שם דכיון דלא תבעה מזונות להוי כט"ח והודה בשעורין וכ' דהתם מחל לו אבל הכא לא מחלה לו אלא דאומרת שלא נתחייב לה וגם זה קשה לשמוע ועיין תוס' כתובות ס"פ הכותב ובמ"א יבואר ברצות ד' בביאור דברי הירושלמי

סי' לה הש"ך (סי' פ"ט ס"ק ג') מסיק אף דבכ"מ שכיר נשבע ונוטל אם הוא חשוד אין על בעה"ב רק שבועת היסת והאריך לדחות ראיות הרמב"ן מש"ס. ולכאורה י"ל דעל הא דקאמר בש"ס ר"פ כל הנשבעין עקרוה רבנן שבועה מבעה"ב כ' שם הרמב"ן ובש"מ ב"מ (דף קי"ב) דהי' צריך עכ"פ לחייב לבעה"ב שבועה מטעם דודאי היה חזקת חיוב ואליו נושא את נפשו וכן חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו והבעה"ב י"ל מחמת טרדתו שוכח והי' מהראוי לתקן שבועה ועקרוה ושדיו' על השכיר וכ"כ הרשב"א שם ואם כן למה דמסיק דהוא מטעם טריד בפועליו והיינו משום הנך טעמים בלחוד תקנו שבועה ושדיו' על השכיר משום דבעה"ב טרוד וע"ז הקשו הש"ס וליתב ליה בלא שבועה כיון דמהראוי לתקן על בעה"ב והוא אינו יכול לישבע מטעמים הנז' ואז היה באמת הדין אף בחשוד דלא שייך חזקה א"א תובע אא"כ יש לו דמ"מ לא פלוג חז"ל בתקנתן כמו דמחייבינן על ידי טענת כל אדם היסת אף דלא שייך בחשוד חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו אבל אחר דמשני הסוגיא דכל השוכרים שרוצים ליטול חייבין שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב ממילא בשכיר כשאינו יכול לישבע לא מחייבינן לבעה"ב שבועת המשנה כיון דאצלו בלבד ל"ה כלל התקנה כיון דל"ש החזקה דא"א תובע אא"כ יש לו

אך נראה דאף בחשוד שייך החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו דעכ"פ אינו יכול להעיז נגד חבירו המכיר בשקרו והוי חציפות יתירא דאל"כ יקשה חשוד המודה במקצת יהיה נאמן במגו דאי בעי היה כופר בכל ואי דחזקה אין אדם מעיז הא חשוד הוא ויכול להעיז אלא ודאי דחז"ל ירדו לסוף דעתן של ב"א דאף החשוד אינו יכול להעיז כשחבירו מכיר בשקרו דאף דחשוד לגזול וכדומה מ"מ אינו חצוף להעיז פנים כ"כ נגד המכיר בשקרו. וכמו כן שייך לגבי' חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו. ועיין בתומים שכתב להקשות דלמה ישבע בעה"ב היסת באם השכיר חשוד הא ל"ש אצלו חזקה דאא"ת אא"כ יש לו ולמ"ש מוכח דאף בחשוד שייך חזקה הנז' וביותר י"ל דלא אלם כ"כ החזקה דאין אדם מעיז נגד חשוד כיון דזה מוחזק לחשוד יאמינו להנתבע ביותר לכך חייב בהיסת

והנה לכאורה נתקשיתי בחשוד דהדין דשכנגדו נשבע ונוטל ובשניהם חשודין חזרה השבועה למקומה ומתשאיל"ם להימן במגו דכופר הכל ואי דהוי מגו דהעזה הא רוב הפוסקים סוברים דרק לאפטורי משבועה ל"א מגו דהעזה ולאפטורי מן ממון אמרינן מגו דהעזה. ומצאתי בספר ח"ש שעמד ע"ז והניח בצ"ע ויש ליישב על פי מה שכ' בתומי' כללי מגו (ס"ק פ"א) בטעמא דמילתא דל"א מגו דהעזה לאפטורי משבועה ולענין לפטור מן ממון אמרינן דהוא משום דבאמת נמצאים בני אדם המעיזין ואצלם הוי המגו כאנן סהדי דאומר אמת ולכך אמרינן מגו דהעזה לאפטורי מן ממון דלא נוכל להוציא ממון ממנו דדלמא הוא מן בני אדם שיכולין להעיז ויש לו מגו טובה אבל לאפטורי משבועה לא אמרינן כיון דכל ענין שבועה באה רק מספק לברר על ידי השבועה לכך לא פטרינן אותו משבועה מספק דדלמא אינו יכול להעיז ולכפור בכל. ולפי זה בחשוד כיון דאף דהוא חשוד מ"מ דלמא א"י להעיז במה שחבירו מכיר בשקרו ונשאר עדיין עליו לברר הספק על ידי שבועה ואף דהוא חשוד מ"מ דלמא אינו יכול להעיז ולכפור בכל ורמיא עליו על פי חק התורה לברר הדבר על ידי שבועה והוא אינו יכול לישבע מחויב לשלם. ובשכיר כששכרו שלא בעדים דנאמן בעה"ב במגו דלא שכרתיך דעת הרמב"ם דאף במודה במקצת אף דהוי העזה מ"מ נאמן במגו דכופר הכל והיינו כיון דבאמת הבעל הבית טוען טענת ברי שיודע ויכול לישבע רק הב"ד אין מניחין לו שישבע ומהראוי שנאמר מתוך שאיל"ם אבל כשיש לו מגו אמרינן דשפיר מדייק כמו שכ' תוס' ומניחין לו שישבע ולכך מהני המגו אף דהוי מגו דהעזה מ"מ לאפטורי מן ממון אמרינן ובחשוד רמי' עליו שבועה ואין הב"ד יכולין למסור לו שבועה ולא נתברר על ידי שבועה לכך הדין דשכנגדו נשבע ונוטל אבל כאן הב"ד מניחין לו שישבע כיון דעל ידי המגו נתברר דמדייק רק לענין שבועה ל"מ המגו מטעם הנז' דצריך לברר בשבועה אף דדלמא הוא מבני אדם שאינן יכולין להעיז והב"ד מוסרין לו השבועה דעכ"פ על ידי המגו ומספק אמרינן דזוכר אף שהוא טרוד בפועליו ואין מוציאין ממון משא"כ בחשוד דאין בשום אופן שימסור לו הב"ד שבועה

אולם דעת הר"י מובא בטור בשכרו שלא בעדים דנאמן בעה"ב במגו כשהוא כופר הכל אבל כשהוא מוב"מ א"נ דהוי מגו דהעזה והקשו האחרונים הא לענין ממון אמרינן מגו דהעזה עוד הקשו הא עכ"פ יש לו מגו דלא קצץ אלא אחד. ועוד מה הקשו הסוגיא על רב ושמואל מהא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד כו' מדסיפא בראיה רישא בלא ראיה דלמא שם איירי במוב"מ וע' ספר חמדת שלמה חח"מ. וי"ל על פי דברי הרמב"ן הנז' דהוי להו לרבנן לתקוני שישבע הבעה"ב דאלימי טענותיו דשכיר הואיל ויש עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא תו"ז ועוד דשכיר דייק טפי והו"ל לרבנן לתקוני שישבע בעה"ב ועקרו רבנן ששורת הדין של תקנה עליו לישבע ושדי' אשכיר משום כדי חיו. ולפי זה למאי דאסיק הש"ס משום דבעה"ב טריד בפועליו ופירשו הרמב"ן והר"ן דעכ"פ צריך גם כן לטעם משום כדי חיו והמתבאר מדברי הר"ן אף דלס"ד גם כן הי' ידע מטעם דבעה"ב טריד כמבואר שם מ"מ לס"ד היה סבר דמשום טעם דקצת טריד וגם כן כיון דשכרו בעדים ואינך טעמים שכ' הרמב"ן ראוי הי' שישבע הבעה"ב ומשום כדי חיו דשכיר שדאי אשכיר ולמסקנא דמשום כדי חיו אינו ראוי לתקן להוצי' ממון רק עכ"פ חיוב שבועה יש על בעה"ב ומטעמים הנז' גם כן הואיל דנתחייב בודאי וכיון דמהראוי שישבע וכיון דהוא טרוד א"י לישבע שדאי אשכיר שישבע ויטול [וקצת יש להתבונן בדברי הר"ן דלס"ד כ' גם כן מטעם טריד שדי' אשכיר ובקושיא דא"ה אפילו קצץ נמי כ' דבשלמא לטעמא דכדי חיו ל"א בעה"ב טריד בפועליו וצריך לדחוק בדבריו] ולפי זה סובר הר"י דהא דאמר שמואל ל"ש כו' אבל שכרו שלא בעדים מתוך שנאמן לומר לא שכרתיך י"ל דלאו מטעם מגו הוא דמגו גרוע הוא כקושית התוס' די"ל בדדמי ואינו סובר כתירוץ התוס' רק סובר דהוא מטעם כיון דלא נודע החזקת חיוב אלא על פיו והוא אומר שכבר פרע נאמן דעיקר חיוב שבוע' שראוי היה שישבע הבעה"ב הוא מטעם הנ"ל דראוי לתקן הואיל דאליו הוא נושא את נפשו וחזקת חיוב וכיון דטריד בפועליו ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר ויטול אבל עכ"פ צריכין לגוף התקנה משום כדי חייו גם כן ולא סבר כמו שכ' תוס' דהוי כא"י אם פרעתיך כיון דהוא טוען שיודע בברי ולא גרע מלה"ל למידע רק כיון שחיוב שבועה עליו דבעה"ב מטעמים הנז' וכיון דטריד ואינו יכול למסור לו השבועה נשבע השכיר ונוטל אבל בשכרו שלא בעדים כיון דאין אנו יודעין משום חיוב אלא על ידי פיו והוא אומר שפרע אין מהראוי לתקן שבועה על בעה"ב ודומה קצת למה שכ' הרמב"ן ב"ב (דף ע') בהא דקאמר בש"ס שם דאינו נאמן החזרתי במגו דנאנסו דהוי חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכ' אע"ג דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ש"ה כ"ז דאינו מקיימו לאו שטר הוא כלל ה"נ אף דמודה דהי' חזקת חיוב מ"מ הוא אומר שפרע והפה שאסר הוא שהתיר וכיון דלא נודע חזקת חיוב אלא על פיו אין מהתקנה לחייב שבועה להבעה"ב ולכך לא מהני שוב מה דהוא טריד בפועליו כיון דליכא שם שבועה על בעה"ב דבכה"ג. ל"ה התקנה אבל כשהוא מוב"מ אעפ"י דנאמן דאינו טרוד ונאמן במגו מ"מ חיוב שבועה עליו דמגו דהעזה לפטור משבועה ל"א וכיון דיש עליו חיוב שבועה ואמרינן דהוא טרוד ואינו יכול לישבע מחויב לשלם וזה שכתב הר"י דמגו דהעזה ל"א הכוונה לאפטורי משבועה וכיון דעכ"פ רמיא עליו החיוב שבועה דלזה לא מהני המגו אף אם לא היינו אומרים דטרוד בפועליו עכשיו דטרוד וחייב שבועה ואין מניחין לו לישבע חייב לשלם. אבל רמב"ח דאמר כמה מעליא הא שמעתתא סובר מטעם מגו ולא מצד הסברא והקשה רבא שפיר משבועת שומרים דגם כן שייך בדדמי וכמו שכ' הר"ן אבל אליבא דידן י"ל דלאו מטעם מגו רק כמו שכ' כיון דלא נודע החזקת חיוב רק עפ"י בזה ל"ה כלל התקנה שישבע בעה"ב דלא נשאר רק דטרוד ובזה לבד לא נוציא ממון

ולפי"ז כשהקשו בש"ס שם אחר כך מהא דתני בשכיר מדריש' בראיה קאי על דברי רב"ח דמטעם מגו הוא וס"ל דאמרינן בזה מגו וכמו שכ' תוס' וכיון דמשום מגו הוא אין חילוק בין מוב"מ לכופר הכל דעכ"פ יש לו מגו לאפטורי מן ממון ומניחין לו לישבע כמו שכ' לעיל בשיטת הרמב"ם. אבל אליבא