אמרי בינה חושן משפט שפב

וכמו שכ' הרא"ש והר"ן ז"ל וזה דוקא בהודה דבר השוה ממון דהיינו פרוטה אבל בטוענו שוה ומודה בכלי שהוא פמש"פ אף דמצד החשיבות חשוב הודאה מ"מ ממון שתובע אינו ש"פ ול"ה הודאתו לזקוק אותו לשבועה רק מצד החשיבות והתובע לא תבע חשיבות רק שויה ומה שהודה בכלי אינו ש"פ ולא חשיב הודאה דלא הוי ממין הטענה כיון דלא ש"פ והוא לא תבע חשיבות רק ממון וז"פ. ועוד נראה דהא קרא קאי על פקדון ובפקדון אף דתובע שוה ומודה דוקא לא הוי ממין הטענה דבפקדון דוקא קא תבע לדעת רוב פוסקים זולת הר"ן ז"ל

והא דבכלי אף פמש"פ חייב שבועה מביא הקצוה"ח דברי הרשב"א שנסתפק בקידושי אשה בכלי פמש"פ אם מקודשת כיון דהוי כמו ש"פ והעלה דל"מ מדקאמר בש"ס חליפין איתנהו בפמש"פ ואשה בפמש"פ לא מקנאי נפשה ובחליפין בעינן כלי הרי דלא מהני וכן מש"ס קידושין (דף י"ג) ועיין נתיבות מה שכ' דבקנין סודר מהני אפילו תפס מקצת כלי דכמאן דפסק דמי ומקצת כלי ודאי לא חשיב לענין הודאה וקידושי אשה. ואני לא אבין הא להדיא מבואר בש"ס שם (דף ח') אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשיה קמ"ל הרי דאף בתורת כסף לא מהני ועל כרחך צריך לחלק לענין הודאה לקידושי אשה. ומ"ש הנתיבות לחלק בין כלי דהודא' לכלי דק"ס לא משמע כן מדברי הר"ן פ' שה"ד שכ' דמאי דאמרינן אף כלים דבר חשוב הוא לאפוק' מרוקא או לאפוקי שברי כלים כדאמרינן התם לענין חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים הרי דמדמה לק"ס כלי דהודאה ולא בעינן כלי חשוב דוקא ולענין קידושי אשה מדקאמר בש"ס כלי סתם משמע דלא מהני חשיבות לענין זה. ולגבי חשיבות דהודאה אפילו עשרה מחטין בפרוטה תבע שנים והודה לו באחד מהן חייב. ועיין באורים שכ' דכך היה ההלואה להחזיר לו בעין כעין אותו מחט שהלוהו דאי לאו הכי אזלא לחשיבותיה ובפקדון הוי ליה הילך ואי דנאבדה שוב לא הוי חשיבות ודוחק לומר דאזלינן בתר נתינה ולא בתר תביעה ועיין קצוה"ח ונתיבות דמדחקי א"ע בזה ולענ"ד על כרחך לא איירי בפקדון לדעת הב"ח המובא בש"ך דבשבועות השומרין לא מהני חשיבות ובעינן אליבא דכ"ע פרוטה אם כן למה חייב שבועה בהודה באחת יהיה נאמן במגו דנאנסה ואז היה פטור משבועה כיון דליכא בכפירה ש"פ וע"ז לא מהני חשיבות ואם כן על כרחך איירי דהתחייב להחזיר בעינא ובהלואה. וע"ד הש"ע שהוא ג"כ לשון הרמב"ם שכ' הודה בכסף וכפר בכלים חייב הקשתי בילדותי למה בעינן כלים הא סגי בכלי א' כיון דלענין תבעו כלים והודה באחד חייב ע"כ דכלי אחד הוא חשוב והוי ככפירת שתי כסף אם כן יהיה סגי בכופר בכלי א' והודה בכסף ובטור באמת כ' כפר בכלי אך לשון הרמב"ם והש"ע הוא הודה בכסף וכפר בכלים וצ"ע ובדברי רשב"א וריטב"א שבועות מבואר דכלי אחד סגי וכבר הזכרתי זאת בהגהותי לד"ח דיני טו"נ

סי' לד הש"ך (סי' פ"ח ס"ק י"ד) האריך לבאר ד' הרמ"ה דס"ל בטעמא דטענו חיטים והודה לו בשעורין דפטור אף מדמי שעורין הוא משום דמשטה והסוגיא דב"ק אזיל למאן דאמר פ"נ ממונא ואיירי בליכא עדים דמתניתין סתמא איירי [ובנתיבות כ' דברישא באומר לא כי אלא בסלע לקה איירי דהיה עדי רדיפה דאם לא כן ליכא דררא דממונא ומדברי ש"ך מבואר דליכא עדים כלל] ובתומים הקשה לדעת הרמ"ה אמאי חייב שבועה לר"ג כיון דטוען משטה לא הוי הודאה בכי הוא זה. ולכאורה י"ל דלאחר פסק דין א"י לחזור ולטעון משטה אבל לגבי להוציא ממון יכול אחר כך גם כן לטעון משטה דבאמת נראה מפשטות הדברים דלעולם כל זמן שלא תפס יכול לחזור וכן משמע דאל"כ מה הקשה הש"ס על רב"נ ממתניתין הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר המזיק ולדעת הרמ"ה איירי בלא עדים ופ"נ ממונא וקושית הש"ס דהא יכול לחזור מהודאתו ולטעון משטה וא"י משום היזק אם כן שפיר קתני דהב"ד יפסקו הדין כ"ז שאינו חוזר ואחר פס"ד אינו יכול לחזור וא"ל דמתניתין משמע דלעולם הדין כן אף אם חוזר מהודאתו זה דוחק. ועל כרחך קושית הש"ס הי' לדעת הרמ"ה דאיך קתני הממע"ה ומשמע דמחויב עכ"פ לתת הודאתו הא יכול לטעון משטה ומשמע אף לאחר פב"ד יכול לטעון משטה. ואם נאמר דלאחר פב"ד אינו יכול לטעון משטה הי' ניחא בפשיטו' לר"ג דמחייב שבועה והיינו במקום דחייב בשעורין כגון שלא חזר ופסקו הב"ד החיוב שעורים וחייב שבועה ושוב א"י לחזור ולרבנן פטור משבועה דל"ה ממין הטענה. ובנתיבות כ' לפרש קושית הש"ס לדעת רמ"ה אף למ"ד פ"נ קנסא והקושיא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אף כשנאבד הגדול דבזה בלעדי הודאתו לא הי' גובה מקטן רק על ידי הודאתו גובה מקטן ויקשה על רב"נ דיטעון משטה. ודבריו נפלאים לכאורה אם כן מאי קאמר הש"ס אי דניזק אומר ברי ומזיק שמא אכתי תיובתא דרב"נ ובניזק אומר שמא בזה באמת אינו נוטל רק כשיש שניהם לפנינו כיון דלא הודה על איזה מהן שהיה המזיק ובברח א' אינו גובה. גם מה הקשה אחר כך הסוגיא על רב"נ משני תמין ומועד דהוי ט"ח כיון דאיירי בעדים ושם ל"ש תירוצו של הנתיבות. וי"ל דכוונתו עפ"י פירוש הש"מ ב"ק שם דניזק אומר שמא לא הוזק כלל אך מ"מ מאי קושיא על רב"נ כיון דאיירי דיש עדים ליכא כלל טענת משטה. ומה דמשיג בתומים על הש"ך בדברי הרמ"ה דדוחק לומר דמתניתין מיירי בחזר מטענתו ומה הקשה הש"ס על רב"נ וגם למה לא מוקי למציעתא ראוי ליטול ואין לו לשיטת הרמ"ה כבר יישב הש"ך בדבריו (ס"ק כ"א וכ"ב) דתירוץ הש"ס קאי על כל הקושיות וגם דכשיצא מב"ד פסקו הב"ד דפטור לגמרי דטוענין עבורו משטה אם כן שפיר הקשה למה קתני במתניתין הממע"ה וכשלא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ומשמע ממתניתין דכן פסקו הב"ד ולרב"נ פטור וכן מחוייבים הב"ד לפסוק אחר טענותיהם

ולכאורה יש להשות דעת הרמ"ה ולהצילו מקושי' הרא"ש דהנה הרא"ש מסיק דט"ח איירי בזמן ידוע דאל"כ יקשה מה קושיא לרב"נ ממתניתין דלמא עשה כדי להרויח משא"כ בט"ח מחל על השעורין. ודברי הרא"ש צריכין ביאור דעדיין יקשה דלמא במתניתין לכך חייב במה שהודה דעשה כדי להרויח. ונראה דקושיתו היה אם נאמר דרב"נ לא איירי בשעה ידועה רק דמחל מה שלא תבע אם כן בט"ח אינו מחויב על שעורין דהרי מחל ואי דעשה כדי להרויח יטעון כן אחר כך דעשה כדי להרויח ואי דנראה כשקרן בטענותיו ואנו נאמר דלא מחל כיון שלא תבע רק דעשה כדי להרויח הלא יכול לטעון דמגיע לו שעורין גם כן ומה דלא תבע לא רצה לתבוע ב' טענות ביחד מה שאין כן במתניתין על כרחך איירי דניזק עומד בתביעתו שגדול הזיק דאם מודה שהקטן הזיק למה קתני הממע"ה ואי מייתי ראיה נוטל הגדול הא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוא הודה שהקטן הזיק אלא ודאי דמתניתין איירי בעומד בטענותיו שגדול הזיק אם כן אנו נאמר דעושה כדי להרויח גם עתה ואינו רוצה להודות שטוען שקר לכך כתב דרב"נ איירי בשעה ידועה ובזה ודאי הודה שלא הלוהו שעורין ולכך פטור ועל כרחך דל"א דעושה כדי להרויח דאם לא כן יתחייב בשעורין. והרא"ש סובר זה לסברא פשוטה דאם טענו על שעה ידועה ל"א שאם יטעון גם על שעורין אחר כך שיהא נאמן דכיון דהלוהו בזמן אחד היה לו לתבוע שתי תביעותיו שהי' בב"א ואם יטעון באמת שעשה כדי להרויח גם כן אינו נאמן באמתלא הזאת להוציא ממון ולכך פטרו רב"נ ואם כן במשנה למה שקיל כדאמר מזיק הא לא טענינן דעשה כדי להרויח. ואף אם נאמר דאם טוען בט"ח והודה לו בשעורין שעשה כדי להרויח דמהני לגבות שעורין ואף דבכ"מ א"מ ממון באמתלא אם לא כשהשטר מסייעו מ"מ בזה כיון דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי הודאת התובע דאינו חייב לו שעורין והודאת הנתבע דחייב והוי ספק לפנינו ומהני בזה אמתלא כיון דמסייע לו הודאת הנתבע מ"מ במתניתין איירי בפשיטות דעומד בהודאתו ולמה יתחייב והב"ד על כרחך דאין טוענין דעושה כדי להרויח דאם לא כן גם בט"ח למה לא טענינן כן וגם במתניתין על כרחך דאיירי דעומד בטענותיו דגדול הזיק מדקתני הממע"ה ואף די"ל דראיה מהני ששוב יכול לתת אמתלא לדבריו על חזרתו מטענתו שקטן הזיק שטוען כן כדי שעכ"פ יטול מהקטן ואם יביא עדים שהגדול הזיק יחזור על ידי אמתלא זו כיון שהעדים מסייעין לו מ"מ מפשטות הלשון הממע"ה משמע שעוד מתדיין זה עם זה שזה אומר גדול וז"א קטן והקשה הש"ס בשלמא אם לא נאמר כרב"נ אמרינן דודאי עשה כדי להרויח ומחייבין אותו הב"ד לתת שעורין אבל לרב"נ דפטור למה במתני' שקיל כדאמר מזיק

ולפי"ז נראה דגם הרמ"ה מודה דהוי הודאה רק אם טוען אחר כך שעשה כדי להרויח סובר הרמ"ה דהוי אמתל' טובה כיון דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי מסייע לאמתלא הודאת הנתבע ומדברי רב"נ משמע דלעולם פטור משעורין לכך כ' הטעם דבזה יכול לומר משטה כיון דבאנו לחייבו על ידי הודאתו יכול גם הנתבע לחזור מהודאתו משא"כ במתניתין דעל כרחך איירי דהניזק עומד בהודאתו שהגדול הזיק כנ"ל אם כן אף דיש עדים על ההיזק מ"מ למה שקיל כדאמר מזיק כיון דהודה דהקטן לא הזיק ואי דאנן טוענין דעשה כדי להרויח אם כן למה בט"ח פטור נטעון אנן ג"כ דעשה כדי להרויח. וגם י"ל דאינו סובר הרמ"ה דאנן נטעון בעדו שעשה כדי להרויח ועיקר קושית הש"ס היה מדחזינן לרב"נ דמה שתובע חטים הוי הודאה דשעורים א"ח