אמרי בינה חושן משפט שפא

אדם חותה וה"נ ביאת איסור צער הוא לו ומהיכי תיתי יתן לה התוספת ותירץ כיון דהיה לו לדקדק ולחקור אחריה אצל אחרים ומאחר דלא דקדק חשוב כאלו ידע מה שאין כן בבשר טריפה דאין לו לחקור כשמוכר הטבח בחזקת כשר ודבר זה מוכרח שם וכן הסכים על ידו הגאון בעל ח"ד בספרו בית יעקב שם ונלמוד מזה דחשוד ע"ד שמכר בחזקת כשר ואכלו ונודע אחר כך דהיה טריפה דאינו חייב להחזיר הדמים ואכ"מ מזה ומבואר מכל הפוס' שם דהחיוב הוא מה"ד. עכ"פ מוכח דמשום הנאת איסור גם כן נתחייב בדמים להוציא ממנו בדיינים וא"ל כיון דגלי קרא באלמנ' לכהן גדול דתפסו בה קידושין אף דאי עביד לא מהני מ"מ גלי קרא דכתיב לא יקח ולא יחלל כמבואר בש"ס תמורה ועיין רשב"א קידושין (דף ס"ז) דכיון דגלי בכה"ג שקידש אלמנה הו"א דנילף מיניה ללא יקח דאשת אב אם כן היכא דקידושין תופסין דגלי קרא שוב אמרינן ביה אי עביד מהני אבל בשאר איסורין דלא גלי דאי עביד מהני נאמר דאינו חייב עבור פעולת איסור לשלם. ז"א דכל נידון דהב"ח הוא דן על איסור נדה ואף דהיא חייבי כריתות קידושין תופסין בה ממילא חייב האתנן גם כן. ובלאו הכי כבר בארתי לעיל דדין זה לא תליא כלל באי עביד לא מהני דודאי כיון דערב לו האיסור ורוצה בפעולתו חייב לשלם ככל פועל העושה פעולה דחייב לשלם לו שכירות. ועיין בבית מאיר (סי' קע"ז) ועיין תשובת הרשב"א (ח"א סי' ש"ב) דהשואל נסתפק דמי שנדר לאשה באתננה ובא עליה אי תבעה ליה לדינא קמן אי אמרינן ליה זיל הב לה ומפקינן מיניה ע"כ דמסתבר ודאי דמפקינן מיניה דלא גרעה מפועל והרשב"א ז"ל השיב דהדברים פשוטים שהפוסק מנה לאתננה ובא עליה אין ספק שהוא חייב ליתן שה"ד דביאתה אלו הן כספיה עיין שם דמבואר דמוציאין בדיינין וכן מבואר מסתימת כל הפוסקים

וראיתי עוד בח"ס חאה"ע (ח"ב סי' ק"ס) שם כ' בדברי הב"ח הנז' דטעמיה משום דניתן להצילו בנפשו וכ' שהאריך בחידושיו ואינו מובן גם בזה דבריו כיון דהיא תובעת דהבטיח לה אתנן מדעתה בשכר ביאה ומדעתה לא מצינו אף שהיא נדה דניתן להצילו בנפשו רק באונס כמבואר בש"ס ורמב"ם (פ"א) מרוצח וטור ח"מ (סי' ש"פ)

ואם נדר באתנן לא"א בזה כ' הש"ך כיון דפטור מטעם קלבד"ם אין צריך שבועה ועיין קצוה"ח אם תובעת חמשין דהלואה וחמשין דאתנן כיון דחייב לשלם בד"ש וחיוב גמור הוא רק דב"ד אין בידם כח לעונשו בממון ותפיסה מהני הוי כמודה בחיוב גמור דקלבד"ם הוי חיוב גמור ומהני תפיסה. ולמה שכ' לעיל דיני דיינים (סי' מ"ז) לדון בדעת רש"י ז"ל דאף בקלבד"ם אינו חיוב גמור רק הואיל דהבטיח צריך לעמוד בדיבורו אם כן דין זה הוא רק בהבטיח לאתנן אבל בלא הבטיח אף דחייב לציד"ש מ"מ כיון דלא מהני תפיסה לא מהני הודאת ממון גמור לחייבו שבועה בהודאה הזאת. ועיין ש"ך (ס"ק נ"א) דאמירה לעני כיון דאינו יכול לחזור משביעין אותו היסת ועיין קצוה"ח (ס"ק כ"א) דאף דאם אינו חייב רק מטעם נדר כשכפר ואמר להד"ם חייב לישבע היסת. ותמהני שלא הביאו דברי תוס' יו"ט מס' שבועות (פ"ד מ"ח) דקתני שם במתניתין לענין שבועת עדות שאם אמר משביע אני עליכם כו' ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי ר' זוז ולא נתן לי פטורים דלא היה על תביעת ממון וכ' שם התוי"ט ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשו' צד שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו עכ"ל וליכא שום חילוק לענין כפירת ממון לגבי שבועות עדות לשבועת דיינים. ועיין קצוה"ח (ס"ק ל') מה שהקשה הא בריבית קצוצה אף דאינו יוצא בדיינים חייב שבועה ובנתן ת"כ או נשבע ליתן אינו חייב וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים (חיו"ד סי' מ"ח) דהיכא דחייב להחזיר אף ליורשים הוי כפירת ממון גמור מה שאין כן בנודר ומת או נשבע אם נאמר דכשמת אינו חייב לתת להיורשי' לא הוי כפירת ממון גמור עיין שם בדברי ולפי זה אף בנודר לעני כיון דאם מת אינו מוריש לבניו י"ל כמו שכ' התוי"ט דכיון דלא נחתינן לנכסיו אין משביעין אותו על זה מה שאין כן במלוה על פה אף דליכא שעבוד ורק מטעם מצוה מ"מ כיון דחייב לשלם גם ליורשיו שפיר הוי כאלו זכה בו והוי כפירת ממון לענין לחייבו שבועה ועיין מה שכ' בזה לעיל דיני הלואה (סי' ב'). ובנתיבות כתב דבאמירה לעני דמשביעין כיון דממשכנין על הצדקה משביעין אותו. ולא אדע אף דממשכנין על הצדקה היינו בסתם צדקה לענים אבל בנדר לאחד ליתן לו אף שהוא עני אין ב"ד יורדין לנכסיו כמו שכ' התוי"ט

סי' לב נשבע שאינו חייב לו ואחר כך הוציא שטר חייב לשלם ואינו חשוד שהרי לא העידו שלא פרעו ולא טען הנתבע להד"ם כן הוא בשו"ע (סל"א) ועיין ש"ך (ס"ק ע"ז) ויכול לתרץ דבריו ולומר דהיינו שפרעתיך משמע הא אם אמר מקודם להד"ם נפסל וכן הוא לשון הרמב"ם ויש לחקור לדעת הרמב"ם והש"ע (סי' כ"ח) דהא דעדים החתומים על השט' הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא רק מדרבנן מפני נע"ד אבל מה"ת אמרינן מפיהם ולא מפי כתבן אם נפסל מן התורה או רק מדרבנן ומדרבנן ודאי דנפסל אף דאין בזה נע"ד מ"מ כיון דתקנו דעדות שבשטר מהני ואתחזק עדותן כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור עדותן ממילא נגרר אחריו ככל המסתעף מעדותן אף בדבר דלא שייך נעילת דלת ועיין מה שכ' לעיל דיני עדות (סי' י') להקשות ע"ד מהרי"ט בעדות שבשטר לענין איסור

אך מ"מ י"ל כיון דעיקר הא דמהני עדותן לדון על עדי שטר לדעת הרמב"ם הוא רק מדרבנן ומדאורייתא לא מהני עדותן דמפיהם כתיב ולא מפי כתבם אין בכח עדותן שבשטר לפסול את זה שנשבע שלהד"ם רק מדרבנן. או י"ל כיון דמ"מ דנין עפ"י שטר לבירור גמור ומוציאין ממון וע"כ דהוי זה כשני עדים גמורים וממילא כיון דאתחזק על ידי עדות שבשטר לבירור גמור הוי כאנן סהדי וי"ל דכשנשבע על זה שלהד"ם ושוב נתברר על ידי העדים החתומים בשטר נפסל מדאורייתא דאנן סהדי דנשבע לשקר ואף דמצינו דעל ידי חזקה דשטרך בידי מה בעי מוציאין ממון ואעפ"כ כשנשבע שפרע לא מיפסל בזה כמבואר מדברי תשובת הר"י בן הרא"ש ז"ל מובא בב"י (סי' ל"ד) ובש"ך כאן (ס"ק ע"ו) היינו דשם כך נתחייב על ידי השטר כ"ז שהשטר בידו מוקמינן על החזקה וחייב לפרוע כיון דידענו דהשטר אמת בזה מוקמינן על החזקה שחייב לפרוע אבל לא ידענו אם האמת כן הוא שיופסל על ידי זה ולומר שנשבע לשקר כיון דליכא עדים ואנן סהדי ע"ז דנשבע לשקר שלא פרע שיופסל על ידי שבועתו מה שאין כן כשנשבע שלהד"ם וע"ז יש עדי שטר רק שחסר תנאי שהטילה התורה שיהיה הגדה בפה וכיון דחז"ל הכשירו עדות שבשטר דהוי כאלו נחקרה עדותן בב"ד י"ל דמפסל מן התורה ועיין קצוה"ח (סי' ל"ד) דהקשה אמאי במקדש עכשיו בפסולי עדו' הנפסלין מן התורה אין חוששין לקידושין כיון דליכא מומחין מנא ידעינן שעשו אותו עבירה שבאנו לפוסלן על ידה כיון דליכא קבלת עדות בפני ב"ד וקבלת עדות האידנא אינו אלא מתקנת חז"ל ואם כן מן התורה עדיין כשרים הם. וכ' כיון דאנן עכשיו שליחותייהו דקמאי עבדינן אפילו לקידושי תורה לגבי גר ע"כ בדבר גדול כזה דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפילו בקום ועשה כמו שכ' תוס' ר"פ האשה רבה וה"נ דכוותיה כיון דהכשירו חז"ל עדות בשטר ויש כח בידם לדון עפ"י עדותן אף שהוא שלא מפיהם רק מפי כתבם דנין על זה אף מן התורה כשנשבע להכחישן ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' כ"ב) לדון מה"ט דכשחתמו בשקר נפסלין אף מן התורה אף לדעת הרמב"ם דעדות שבשטר לא מהני מן התורה דמ"מ עברו על לא תענה אף מן התורה ושם כתבתי דלענין קידושין הן בגר שקידשה ונתקדש אחר כך לאחר והן בקידש בפני עדים הפסולין דלא חלו קידושין של אחר בגר ושלא חלו קידושי הראשון כשקדש בפני הפסולין שעברו עבירה של תורה הוא דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמו שכ' הנ"י סנהדרין דמה"ט לא צריך זמן בגט ושטר קידושין מן התורה אף דלא הוי דרישה וחקירה שהוא משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקידושין ודברי קצוה"ח שכ' דבדבר גדול כזה יש כח ביד חכז"ל לעקור אף בקו"ע אינם מוכרחים. ומ"מ יש לומר כיון דעדותן שבשטר הוחזק לקבל וכמי שנחקרה עדותן בב"ד לכל דבר הנשבע להכחישן פסול מן התורה וצ"ע ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' כ"ב)

סי' לג אין מוב"מ חייב לישבע עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף ואם תבעו ב' מעין ופרוטה והודה לו בשתי פרוטות פטור כמבואר בטוש"ע (סי' פ"ח) ומדקדקו והודה בב' פרוטות דפטור משמע דפחות מפרוטה כמו דלא הוי הודאה במקצת כמו כן אינו מגרע שיעורא דשתי מעין כיון דאינו ש"פ מאותו חסרון וכן מבואר בתוספת ר"פ שהד"י ובקצוה"ח הקשה אם כן מאי הקשה הש"ס משם על רב לאו ממילא שמעת לה מיני' דחסרה לה טענה הא שפיר לה בטוענו שתי כסף וזה מודה במחט שהוא פמש"פ דהודאה הוי לדעת הרמב"ם וש"ע ושיעורא דשתי כסף לא חסר כיון דלא חסר ש"פ. ונראה ליישב אף דהיכא דתובע שוה ומודה דוקא הוי הודאה ממין הטענה היינו כיון דכל מה שמודה הוא בכלל שוה גם כן ממון דהיינו פרוט'