אמרי בינה חושן משפט שסז

לא מהני אמתלא להוסיף חדשות. אולם ז"א דכבר הבאתי בספרי ח"ר דיני שחיטה (סי' ג') דברי מרן רעק"א ז"ל בתשובה דדוקא היכא דצריך לדון לדיבור השני לעדות כההיא דמת בעלך אבל היכא דאתינן עלה מדין ברי והכחשה מהני אמתלא אם כן כאן נמי אף דצריך להכחיש תביעתו מ"מ כיון דהאמתלא מסלק הודאתו הראשונה שוב יכול להכחישו ולומר דאינו חייב לו

אולם כבר הבאתי שם דברי הת"ש דסובר אף באיסורין לא מצי לחזור מדבריו הראשונים באמתלא אלא אם לא הוחזק בפני הרואין לודאי כמו בעובדא דש"ס כתובות שקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים דמיד היה להשומעין הדברים בספק ולא אתחזק הדבר וכן בשעה שהחזיק הבהמה לטריפה הוא כשמקום האמתלא ידוע שיש דוחק בבשר אבל אם בשעת האמירה לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית לא מהני החזרה אף באמתלא דכל מידי דאתחזק באיסורא אינו נאמן להוציא מחזקה ועיין שם מה שכ' בזה. ואם כן לדעת ר"י בר' יוסי דס"ל דלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע בניו ולא נודע לנו משום אמתלא אחרת לא נוכל לטעון אילו היה אביהן קיים היה מברר האמתלא שהודה כיון דלא נודע לנו ולא נשאר אז שום ספק וכבר הוחזק הודאת אביהן להודאה גמורה לא נוכל לבטל ההודאה בשום אמתלא רק אם יברר הוא באמתלא הניכרת שהיה מקום לספק אף אז בפני השומעים לכך לא טענינן אמתלא אחרת רק השטאה והשבעה שביררו חז"ל שדרך בני אדם לעשות כן ולא הוחזק הדבר בבירור בפני השומעים רק אם מברר הוא בעצמו אמתלא טובה שהיה מקום להסתפק בעיני השומעים אז בזה מהני אמתלא אבל בעד יתומים לא נוכל לטעון כ"ז דאין הספק לפנינו לדעת שלא נתקבל והוחזקו דבריו לודאי

סי' ך מי שיש לו שטר ע"ח והלוה אומר פרעתי מחצה ועדי' אמרו שפרע כולו והמלוה אומר לא נפרעתי כולם נשבע הלוה וגובה מחצה כמבואר (סי' פ"ב) וכתב הש"ך (ס"ק ל"ט) דהוא דוקא כשעומד הלוה בדבריו הראשונים אבל אם הלוה חזר ואמר נזכרתי יכול לטעון כיון שעדים מעידים ומסייעין אותו וכדלעיל (סי' ע"ט ס"ג) כ"כ המ"מ (פ"ז) מטו"נ ואעפ"י שכ' אחר כך ועוד יש לחלק דכאן כיון שיש שטר גרע מ"מ מדברי הטור משמע דאין חולק וכן נראה מדברי הרמ"א (סי' ע"ט ס"ו) וכמ"ש שם (ס"ק י"ז) עכ"ד וקשה הא לדעת הטור ורמ"א (סי' ע"ט) א"י לחזור מהודאתו שהודה ולומר נזכרתי רק קודם שבאו עדים אבל אם באו עדים תחילה אינו נאמן ולדעת המ"מ נאמן אפילו אם באו העדים תחילה רק אם יש שטר אינו נאמן ואם כן לא יש מי שסובר דביש בידו שטר שיהיה נאמן לומר נזכרתי אחר שבאו עדים. והרמ"א שם (ס"ז) שכתב מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו והרי עדים שפרעתי לו נאמן וכתב שם הש"ך (ס"ק י"ז) שקאי על שהודה על שטר או כ"י שהאמת הוא שחייב לו וחידש הרמ"א בשטר גרע טפי וכמו שכ' המ"מ קמ"ל הרמ"א דאין חילוק וכדעת הטור ואעפי"כ דקדק הרמ"א והרי עדים שפרעתי לו היינו דאמר נזכרתי קודם שבאו העדים ומבואר דאחר שבאו העדים אינו נאמן וזה כ"ש ממה שכ' שם(ס"ג) דלא כדעת הש"ע דיכול לחזור ולומר נזכרתי רק דוקא אם טען קודם שבאו העדים ואחר כך קמ"ל דאף ביש בידו שטר ג"כ יכול לומר נזכרתי אבל דוקא קודם שבאו עדים אבל אחר שבא עדים לא יש מי שסובר דבשטר יהיה נאמן לומר נזכרתי ואם כוונת הש"ך לומר דאם חוזר קודם שבאו העדים דיכול לומר נזכרתי זה ל"ה צריך להשמיענו כיון דכבר מבואר לעיל וגם הא קאי על דברי המחבר דאיירי שכבר הכחיש הלוה העדים וגם אם חוזר קודם שבאו העדים י"ל דגם המ"מ מודה דהוא לא כתב לחלק בין שטר למלוה ע"פ רק לדעת הרמב"ם דסובר במתחייב מחמת הודאת פיו דיכול לחזור אף אחר שבאו עדים אבל אם חוזר קודם שבא העדים לכ"ע יכול לומר נזכרתי אף בשטר. ולאחר שבאו עדים לא יש מי שסובר שיהיה נאמן

והנה בטעם הדבר דלמה לא אמרינן בזה דהמלוה יהי' נאמן כמו בכל שטר שמוציא על הלוה דאמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי כ' הש"ך משם הבעה"ת כיון שמודה הלוה המחצה מן השטר לא היה לו להחזיר שטרו ולפיכך הניחו בידו ואפשר שיהיה כדבריו ולכך נשבע הלוה ונפטר והש"ך תמה על תירוץ זה דמוכח בכמה דוכתי דאם הלוה אומר פרעתי מחצה אינו נאמן דהיה לו לכתוב שובר וכן תמה שם הגד"ת סוף (ש"ח). וראיתי בדרישה דכ' בכ"מ כשפרע מקצת היה לו ליקח שובר ולא להניח השטר ביד המלוה בלא ראיה ששלם לו מקצת מה שאין כן כאן ליכא ריעותא במה שלא לקח שובר די"ל דסמך על העדי' ואיתרע החזקה דשטרך בידי מה בעי כיון דהוכרח להשאיר בידו על המקצת שנשאר חייב. ולפי זה היה נ"מ אם הלוה לא ידע כלל מן העדים ולא ראה אותם כי לא הזמינם רק העדים ראו מאחורי גדר שפרע לו כולה והלוה אומר דפרע מחצה היה חייב לשלם כל השטר כיון דלא איתרע החזקה דשטרך בידי מה בעי אף דהוכרח על זה להשא' השטר בידו על המחצה מ"מ היה לו ליקח שובר כיון דלא ידע מן העדים

אך י"ל כוונה אחרת בדברי הבעה"ת דהא הגד"ת שם הקשה למה מקשיו דלישתבע מלוה ולישקול כוליה שטרא היאך אפשר לנו להשביעו להכחיש את העדים כמו שכ' המ"מ (פ"ה) מטוען וכ' דהבעה"ת לא ס"ל לההיא דהמ"מ דכיון דהלוה גופיה פסלינהו להני סהדי בטענתו הוי ליה כמאן דליתנהו לענין שבועה בין להשביע הלוה בין להשביע המלוה אי הוי שייך ביה שבועה. והנה הרמ"ה ב"ב (דף קכ"ח) מתרץ מתחילה באמת הקושיא כיון דלוה אודי דסהדי שקרי נינהו ופסולין הן לגביה אפילו לפלגא דמסייעי ליה אם כן יגבה המלוה בשבועה וכ' כיון דאם ליכא סהדי חייב המלוה לישבע מדרב פפא כשאומר הלוה דפרע השטר השתא דאיכ' סהדי לא מסרינן ליה שבועה כיון דלכ"ע כשרין נינהו היכי משביעו ב"ד שבועה דאיכא סהדי כשרי דבשקרא קא משתבע וכיון דלא מצי משתבע הו"ל כתביעה בע"פ ואחר כך מדחה תירץ זה כיון דמדר"פ לא מחייבינן ליה לבעל השטר שישבע רק אם טוען לישתבע לי. ומבואר מדברי הרמ"ה דהב"ד אינם יכולין למסור לו שבועה נגד עדים וכיון דאינו יכול לישבע סובר דמפסיד וי"ל דהרמ"ה לשיטתו דסובר בחשוד בפוגם שטרו או אם טוען אישתבע לי מתוך שאי"ל מפסיד וסובר בכ"ז כיון דלא נתקן שבועה הזאת רק אם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך ואם אינו טוען אינו חייב לישבע אבל הבעה"ת יש לומר דסובר דבכה"ג הואיל דיש עדים דפרע אף דהלוה מכחישם ולדבריו דלא פרע אלא מחצה סהדי שקרי נינהו מ"מ כמו דתקנו חכז"ל בפוגם שטרו דאף אם לא טעין טענינן ליה וחייב המלוה שבועה כדי להפיס דעתו של הלוה כן נמי כאן כיון דהלוה טוען שפרע מחצה ולפנינו עדים כשרים שפרע הכל אף דהלוה פסלם מ"מ חייב המלוה לישבע אף אם אין הלוה טוען אישתבע לי דלא פרעתיך וכן אף להסוברים דביש לו שטר וטוען הלוה אשתבע לי דל"פ אם המלוה הוא חשוד לא מפסיד הוא רק בחשוד דלא מיפסל לשבועה רק מדרבנן כמו שכ' תוס' ב"ק (דף ק"ח) מה שאין כן בזה שיש עדים לפנינו הכשרים לכל העולם ויאמרו שבשקר נשבע אף מה"ת לא נוכל למסור לו שבועה דהב"ד יודעים דבשקר נשבע דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ואם כן י"ל דזה כוונת הבעה"ת דכאן כיון דמודה המחצה מן השטר לא רעיא טענתיה דלוה כ"כ ול"ה לו להחזיר השטר ובזה חייב המלוה לישבע אף בלא טעין הלוה אשתבע לי כיון דיש עדים על הפרעון וגם חזקה דשטרך בידי מאי בעי לא אלם כל כך וכיון דאין הב"ד יכולין לחייבו שבוע' להכחיש עדים שהם כשרים לכל העול' מסלקינן השטר לגמרי ונשבע הלוה שבועת מודה במקצת ונפטר

עוד כ' שם הבעה"ת אף דהלוה בעצמו מכחיש להעדים בכ"ז נתבטל כח השטר דכשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה אלא כאדם האומר ע"כ אני זוכר והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך כי פעם אחרת פרעת לו מחצה האחר והוי הכחשה ואינו הכחשה וסלקינן השטר והעדים והוי כתביעת בע"פ אבל אם אומר פרעתי מחצה ולא יותר הוי ודאי הכחשה הי' המלוה גובה בשטר ועיין שם בג"ת דבאם אמרו שפרע הכל בב"א הוי הכחשה גמורה וחייב הלוה לשלם וכבר כתבתי לעיל דיני עדות (סי' י"ט) דמסתימת הפוסקים לא משמע כן. ועיין קצוה"ח דחולק על הש"ך (ס"ק ל"ז) דסובר בדעת הר"ן והנ"י שכתבו כמו שכ' הבעה"ת שהוא דוקא הואיל דיש נמי טענה דשטרך בידי מאי בעי להכחיש העדים אבל בע"פ פשיטא דלא הוכחשו העדים כלל ואינו נשבע לכ"ע ודעת הקצוה"ח דהוי ספק הכחשה ואין מוציאין מיד הלוה מספק אבל שבועה צריך כיון דלא יצאנו מידי ספיקו צריך לישבע ולכן גם במלוה על פה כיון דהדבר ספק אין העדים פוטרין משבוע' וכבר כתבתי בדיני עדות שם דלדבריו להסוברים דתפיסה אחר שנולד הספק מהני הדין הוא בשטר כשיש ספק הכחשה מהני כאן תפיסת המלוה וכ"כ הקצוה"ח במשובב (סי' ל') והיה ממילא נ"מ דהלוה לא יתחייב לישבע עד שיבטל השטר דיאמר למה אשבע אם תתפס אחר כך לא אוכל להוציא ממך ולא משמע כן מסתימת הפוסקים. וגם למה שכ' הרמ"ה לתרץ דהלוה נאמן במגו דהיה אומר פרעתי כולה ומגו דהעזה לאפטורי מן ממון אמרינן אבל לאפטורי משבועה ל"א וכן כ' בש"מ ב"ב שם משם הרבינו יונה והרא"ש ז"ל ולדבריהם ודאי לא מהני תפיסה

אך לדברי הראב"ד ובעה"ת והר"ן והנ"י ב"ב דהוי ס' הכחשה