אמרי בינה חושן משפט שסו

שלו והיה לו להתפחד שיחזיר לאותו פלוני שמסר לו אלא ודאי דל"א שלא להשביע רק אמת מ"מ כיון דאמר לו שציוהו להוליך ללוי שוב אין המוסר לו יכול לקבל בהחזרה דכזכי דמי ואם כן לא יחזיר לו לזה שמסר לו אף שהוא בעירו לכך חייב להחזיר ליורש מי שמסר לו ונראה מדבריו שם הואיל דלוי לא הי' בעירו לא הי' לו לחוש שיחזיר לו לכך נוכל לומר דבאמת היה הממון שלו ושלא להשביע אמר כן שהוא של לוי והדברים צ"ע דמה בכך שאינו בעירו מ"מ אי לאו דהודאה ברורה הוא היה לו לחוש שיתנו ללוי שישלח לו המעות. גם יש להתבונן ניהו דאם היה אביהן חי והי' טוען כן להלוה שיחזיר לו המעות שהלוהו היה מחויב להחזיר לו ולא הי' יכול לומר לאו בע"ד דידי את רק של לוי כיון דקבלו מידו וכמו שכ' התה"ד (סי' ש"ח) להוכיח בכה"ג מש"ס ב"ק (דף ק"ח) דהשומר יכול לעשות דין עם הגנב הואיל דגנב מביתו מ"מ כיון דעכ"פ אין היורשין מוחזקין בהמעות למה נטעון בעד היתומים דלא מצינו דטוענין עבור יתומים רק להחזיק ולא להוציא וצ"ל כיון דעכ"פ אין ממון זה שתחת יד הלוה שלו הוא רק או של לוי או של יורשי הנפקד וכיון דאביהן היה גובה ממנו בטענות שלא להשביע דאף אם לא כן היה מ"מ הלוה בעל דין שלו הואיל דקבלו ממנו ירשו הם זכות זה שחייב הלוה להחזיר להם ושוב אמרינן דמה דאמר אביהן דשל לוי הן אמר שלא להשביעו

ואם אחד קנה איזה דבר ואמר שקנה זאת להקדש כ' הכנה"ג משם רדב"ז דאינו יכול לומר אחר כך שאמר זאת שלא להשביע א"ע דירא מן ההקדש והקשה עליו מש"ס דסנהדרין הנז' בראה אביהם שהטמין מעות בשדה כו' ואמ' של מעשר הן דאמרי' שאמר כן כדי שלא להשביעו ובקצוה"ח כ' הטע' דרדב"ז כיון דבהקד' כ"ע מצי תבעי ירא שלא יתבענו מה שאין כן מעשר שני דאין לאחר בהם כלום ולדבריו דהטעם הוא דהוי כלפני בע"ד אם כן לשיטת הסוברים דאף בהודה בפני בעל דין יכול לומר דעשה שלא להשביעו אם כן בהקדש נמי יכול לומר כן. אך י"ל להסוברים דגם בהקדש עניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה והדיבור עושה קנין הוי כמו שבא לבטל קנין דאינו יכול לבטל בטענת דשלא להשביעו וכמו שכ' בבעה"ת ובש"ע דבמעמד ג' אינו יכול לטעון השטאה דכקנין דמי וה"נ דכוותי' כיון דדיבור עושה קנין כשאומר שהוא הקדש א"י לבטל בטענת דשלא להשביעו אמר כן מה שאין כן כשאומר מעות זה של מעשר הן לא מתפס בדיבור אם באמת אינו כן ולפי זה בהקדש זמנינו להסוברים דלא אמרינן בהו אמירה כמסירה יכול לומר טענת דשלא להשביעו אמר כן. שוב עיינתי ברדב"ז (ח"א סי' קע"ג) וראיתי שכ' טעם זה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' אע"ג דהרשב"א כתב דל"א אמירה לגבוה במסירה רק עכ"פ בהקדש בה"ב ולא בהקדש עניים הרי כל גאוני עולם נחלקו עליו ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם הסכימו שאמירה לעניים הרי הוא לגבוה וטעמא מסתבר הוא משום תקנת עניים עכ"ד. אולם למה שכ' האחרונים להלכה דל"א בצדק' לעניים אמירה כמסירה רק החיוב עליו מטעם נדר י"ל דנאמן על עצמו דכוונתו היה שלא להשביעו וגם אף אם אמרינן בהו כמסירה הא עכ"פ שאלה מהני וכיון דבידו לאתשולי מהראוי לומר שיהא נאמן ואף אם נאמר דלא מהני שאלה בחרטה לבד רק על ידי פתח מ"מ הוי בידו למצוא פתח או לומר איזה פתח כמבואר בש"ס יבמות דהקדש מקרי בידו לאתשולי ועכ"פ מגו הוא ואם כן למה לא יהיה נאמן דעשה כן שלא להשביעו ועיין מה שכ' בזה באורך בספרי ח"ר דיני נדרים (סי' ח"י) ושם הבאתי דברי רדב"ז (ח"ד סי' קל"ד) דלא עדיף מכל קונמות שאם נשאל והתירו לו שהוא מותר. ואולי כיון דעכ"פ הוי כנדר ובאם לא הותר לו הן על ידי פתח או אף בחרטה מ"מ כיון דאמירתו הוא מחייבו לקיים מטעם בפיך זו צדקה בזה טענת שלא להשביעו אינו אמתלא טובה דלא עביד אינש כן להטיל ע"ע נגד בני אדם חיוב נדר. ולכך חייב לקיימו דאמרינן דאמת הודה כיון דחכם המתיר מפסיד עניים וחייב נדוי כמ"ש הרדב"ז שם ודאי הודאתו הי' באמת ולא כוון שלא להשביעו

ועיין רמ"א יו"ד (סי' רנ"ט ס"ו) מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכ' עליו צדקה סמכינן אכתיבה והרי הן צדקה והוא מהגמ"ר (פ"א) דב"ב ובתומים (ס"ק כ"ה) עמד על סתירת הרמ"א דכאן כ' אף אם כ' שם פלוני על חפץ פלוני דאפשר לומר שלא להשביעו עצמו עשה כן. ולא אדע מאי דק"ל בדברי הרמ"א יו"ד הא שם איירי באם הוא בעצמו מצא בתיבתו הכיס סמכינן אכתיבה והיינו אם הוא עצמו אינו זוכר אם עשה כן שלא להשביעו אף דאנן טענינן בעדו שלא להשביעו מ"מ איתרע אם הוא בעצמו אינו זוכר. ולמה שכ' דבצדקה הואיל דחייב מטעם נדר לא אמרינן שלא להשביעו ודאי א"ש דברי הרמ"א שם דאף בכתב של פלוני אפשר לומר שלא להשביעו מ"מ אם כ' צדקה אין חוששין דעשה כן שלא להשביעו. והא דכ' שם ברמ"א באומר לבניו כמערים אין בדבריו כלום י"ל כמו שכ' הקצוה"ח (ס"ק ב') דנגד בניו שלא ירבו בהוצאה הוא מילתא אחריתא ועדיף מטענת שלא להשביעו. וראיתי שם בהגרא"ו זצ"ל שכ' ע"ד הרמ"א וז"ל וצ"ע דהא תנן ספ"ד דמ"ש אר"י אפילו מצא כו' ועיין תוס' יבמות (קט"ז ע"ב) ד"ה אימור כו' ומפקדון אינו ראיה ופשוט עכ"ל ולא אבין הא אנן פסקינן שם דלא כר' יוסי וכמו דמבואר ברמב"ם (פ"ו ה"ח) ממעשר שני במצא כלי וכ' עליו מ' הרי מה שבתוכו מעשר שני. ומה שציין לדברי תוס' יבמות אולי הכוונה דתוס' מביא שם דברי הירושלמי דיכול לומר לו אשתקד היה דידיה והשתא דידי דמשמע דבד"מ קיי"ל כר' יוסי ועיין בירושלמי (פ"ד) דמעשר שני ובפ"מ שם שכ' וזהו כר' יוסי התנא דמתניתין ומ"מ לא ידעתי הכרח מזה דקיי"ל כר' יוסי כיון דהרמב"ם והרע"ב כ' להדיא דהלכה כת"ק ואין הלכה כר' יוסי וגם מהך דירושלמי אינו ראיה די"ל כיון דר' יוסי היה מוחזק וטוען ברי דהשתא דידי הוא ועיין מהרי"ק (שורש קס"א) ושם גרס במקום ר"י רב אסי. ולמה שכ' לעיל י"ל דאף ר' יוסי לא פליג רק באם אחר מצא אבל אם הוא בעצמו מצא ואינו זוכר י"ל דאיתרע הרבה וסמכינן על מה שכ' על הכיס

ובש"ע או"ח (סי' קנ"ג סי"ט) כתב באם ימצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים דהוי הקדש ובמ"א שם (ס"ק מ"ד) כ' וצ"ע דלמא כ' כן שלא להשביע א"ע וכמו שכ' בח"מ (סי' פ"א סי"ז) ולמה שכתבתי מדברי הרדב"ז אתי שפיר ואינו דומה לכותב דשל פלוני הוא דכיון דמצד אמירה לגבוה הוי כמסירה או דעכ"פ נולד חיוב מצד נדר לא מהני טענת דשלא להשביע וביותר יש לומר למה שכ' בתשובת בני אהרן (סי' ס') דהא דאמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו היינו היכא דאמר דשל פלוני הוא דאינהו ידעו דאינו חייב אינו חושש אבל באומר שהוא חייב לבני פלוני שלוה מאביהם דהם לא ידעו במילי דאביהן כה"ג לא עביד אינש למימר שלא להשביע את בניו והביא ראיה מדברי תשובת הרא"ש המובא ב"י (סי' ע"ה) ואף דמסיק שם דאין לחלק כן מ"מ יש סבר' לחלק בכה"ג בכתב על החפץ דדוקא דשל פלוני לא מהני ואמרינן דעשה שלא להשביע אבל בהקדש וצדקה י"ל דודאי לא יעשה מעש' בשביל שלא להשביע

וקצת יש להבין אמאי בכתב דשל פלוני הוא אמרינן דשלא להשביע עשה כן והוי אמתלא טובה אף דעשה מעשה מ"מ כיון דהוצרך למעשה כדי שהרואה יסבור שאינו שלו וכמו שכ' הקצוה"ח (ס"ק י"ז) הא היה סגי באם היה כותב בסתם שהוא פקדון בידו ולא היה לו להזכיר שם פלוני וכמו דכ' הרמ"א אה"ע (סי' מ"ז) דעת הרא"ה באומרת דנתקדשה לפלוני דאינו מועיל אמתלא להפקיע זכותו של פלוני ובפשיטות נראה הטעם כיון דעבד' מילתא יתירה מה שלא הי' צריכה לזה דהיה די לה באם אמרה דכבר נתקדשה לכך לא מהני האמתלא ועיין שם בספר עא"ר אם כן כאן נמי בשלמא באומר שחייב לפלוני הוצרך לומר דיאמר הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכל זמן שאינו פורט שמות המלוים לא יאמינו דבריו ולא יתמלא רצונו שלא להחזיקו לעשיר אבל בחפץ שהוא ת"י הי' די לו אם יכתב עליו שהוא פקדון אצלו. וצ"ל דלכך פרט שם המפקיד דבוטח בו שלא יתבע ממנו מה שאין כן אם לא יזכיר השם חושש דלמא כשימות לא יודע ליורשיו של מי הוא דלא יתקפו אך לפ"ז אם כותב עליו דמאבוהון של יורשי פלוני הוא דל"ש זה כיון שהם אינם יודעין אם בא לידו מאביהן י"ל דבזה לא תלינן דעשה שלא להשביעו כיון דלא היה צריך להזכיר השם כלל והיה די לו אם היה כותב עליו בסתם דפקדון הוא ואדרבא בזה היה טוב לו יותר שיכתב בסתם פקדון דאין מי שיתבענו אולם נראה דכאן צריך להזכיר השם כדי שיאמנו דבריו בפני העולם ובכל אופנים הוי שלא להשביעו אמתלא טובה

ואם מהני אמתלא אחרת מלבד השטאה והשבעה העלה הקצוה"ח (סי' פ') דלא מהני בממון שום אמתלא אולם (סי' פ"א ס"ק כ"א) הביא דברי המרדכי ב"ב כשהודה שלא בפני בעל דין מהני שום אמתלא ובתבעו לא מהני אף באיסור אמתלא כמו שכ' מהרי"ט אך הקשה אם כן בעובדא דר"י בר"י מס' סנהדרין שדן דל"א אדם עשוי שלא להשביע את בניו למה לא טען בעד היתומי' שאר אמתלאות דהא אילו היה אביהן קיים היה נאמן עיין שם דכ' דכל זמן דאנן לא ידענו אמתלאות לא טענינן אלא שלא להשביע ולכאורה י"ל דבתבעו הטעם דלא מהני שום אמתלא מלבד טענת השטאה המבואר בש"ס דעד כאן לא מצינו אמתלא רק לסלק דברים הראשונים ולדון כאלו לא אמר כלל אבל לא להוסיף דיבור השני וכמו שכ' תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה סד"א וכמו שכ' שם המרש"א בביאור דבריהם ואם כן בתבעו אם נסלק הודאתו ונידון בשתיקה גם כן הוי כהודאה וצריך שיכחיש מחדש ובזה