אמרי בינה חושן משפט שסד

באו קודם הטענה השניה לא מקרי הוחזק כפרן ומהני ליה טענתו השניה שלא כדעת הרמ"ה ולכך כ' הרמב"ם דסומכין על האחרונ' ואין סותרין אותה אעפ"י שאפשר שהי' יודע שהי' עדים בדבר עיין שם ואם כן שפיר כ' רבותא אעפ"י שיצא מב"ד וחזר דאיכא למימר דנתודע לו שיש עדים נגד טענה הראשונה מ"מ כל זמן שלא באו עדים להכחיש טענה הראשונה יכול לחזור מפטור לפטור. ולעולם י"ל דמחיוב לפטור לפרש דבריו אף שיצא מב"ד כל זמן דלא פסקו הב"ד לחייבו לא חיישינן דשקר אגמרוהו לפרש דבריו. ומדברי הרשב"ם ב"ב (דף ל"א) בעובדא דז"א של אבותי וז"א של אבותי ואחד יש לו עדי אבהתיה והשני יש לו עדי חזקה דא"ל אביי לרבה מה לי' לשקר במקום עדים ל"א הדר א"ל אין דאבהתך הוא וזבינת' מנך כו' טוען וחוזר וטוען ומפרש רשב"ם משום דהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן דיקא נמי דקאמר גמרא א"ל אביי הרי דכבר היה אחר פס"ד וע"ז מביא הגמרא מחלוקת עולא דטוען וחוזר וטוען לפרש דבריו ונהרדעי אמרו אינו חוזר וטוען ומודה עולא כו' והיכא דבב"ד לא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מ"ט טענתיה אגמרוהו. נראה דמדייק משום דהיו מפסידין אותו כאביי היינו דכבר היה פס"ד וע"ז קאי הדין דאם יצא לחוץ דאינו חוזר וטוען אף לפרש דבריו יש להוכיח קצת כדברי הש"ך. אולם התומים הוכיח מדברי הריב"ש דאף דלא פסקו עדיין הב"ד כשיצא לחוץ אמרינן דטענתיה אגמרוהו אף לפרש דבריו וכן יש להוכיח מדברי תשובת הרי"ף (סי' קצ"ט)

וקצת יש לעיין מניין להפוסקים ללמוד משם דביצא לחוץ דאינו חוזר וטוען לפרש דבריו הא לא הוי בירור גמור דטענתיה אגמרוהו רק ספק דלמא וכן משמע שם בדברי תשובת הרי"ף דלמא טענה אגמרוהו וכן הוא בטור וש"ע (סי' קמ"ו) דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר ושם אתי שפיר אף דהוא ספק אם למדוהו לטעון שקר ולפרש דבריו מ"מ מוקמינן להקרקע בחמר"ק כיון דיש לזה עדים שהוא של אבותיו. אבל מניין לנו בטענות שבא להחזיק שלא להוציא ממנו דאינו חוזר וטוען כשיש במשמעות הלשון לפרש טענתו הראשונה והרמב"ם והטור וש"ע כתבו דאם יצא מב"ד אינו יכול לטעון שמא אנשים רעים למדוהו לטעון שקר ואמאי נוציא ממון מספק כיון שזה צועק דלא למדוהו ורוצה לישבע ע"ז והב"ד אינם יודעים בבירור ומש"ס אינו ראיה דשם מוקמינן להקרקע בחזקת מר"ק. וצריך ישוב. ומ"מ י"ל דכ"ז דלא פסקו הב"ד יכול המוחזק לומר קים לי כדעת הש"ך דחוזר וטוען לפרש דבריו אף ביצא לחוץ רק אחר שנגמר הפ"ד בזה שפיר כיון דיש ספק לפנינו דיצא לחוץ ובא לפרש בזה לא מבטלינן הפס"ד וקם דינא שלא לסתור מה שאין כן כשעדיין לא יצא הפס"ד צ"ע להוציא ממון מחמת ספק דדלמא אגמרוהו לטעון שקר ועיין ש"מ דכ' אם הביא עדים על טענתו השניה מהני כשבא לתקן טענתו הראשונה וא"ד להא דסי' (קמ"ו) אף דיש ראיה להמחזיק דטענה האחרונה אמת מדאכל ג' שנים ולא מיחה דעדים אלימי טפי. ויש לגמגם בזה דהא ע"כ דמחזקינן לטענתו הראשונה כפשטו' לשונו בבירור כשיצ' לחוץ מדמוציאין ממון אם כן הודאת בעל דין יותר ממאה עדים ומה יועילו עדים לכן נראה אם כבר פסקו הב"ד כשיטת הש"ך אז אינו סותר דינו אף אם באו עדים דקם דינא ואם עדיין לא פסקו הדין נראה דאין מוציאין ממון אף בלא עדים וצ"ע

סי' חי אם תבעו שחייב לו מנה ואמר לו בפני עדים הן ולמחר אמר משטה הייתי בך צריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות כמבואר (סי' פ"א) ועיין ש"ך (ס"ק ב') ובתומים כ' הואיל דאמר בפה מלא שחייב לו וזה שכיון להשטות הו"ל דחיה בעלמא הו"ל יותר רגלים לדבר מסלע שנפל משנים ולכ"ע יכול להשביעו על כך אף מספק. ולפי דבריו היה נראה דאינו יכול להפוך השבועה דאינו חייב לו אף בטוען טענת ברי דחייב לו כיון דחייב גם כן לישבע דלא כיון להשטות והדברים צ"ע מניין לנו לומר דזה הוי רגלים לדבר יותר לחייבו שבועה כיון דע"כ טענת השטאה טענה מבוררת הוא והתומים בעצמו כ' דלמה לא אמרינן כיון דהודה דחייב ומתחייב בזה מה בכך דבלבו הי' כוונתו להשטות הא קיי"ל דברים שבלב אינו דברים וכ' כיון דרגילו' להשטו' ל"ה דברים שבלב דגם בפיו הוא דרך שטות ושחוק ואין פיו סות' כוונת הלב כלל אם כן מניין לנו לומר דהוי רגלים לדבר שרוצה לחייב א"ע גם מה שכ' כיון דיכול לחייב א"ע באמירת אתם עדי אף דלא הי' חייב מעולם רק באמירת פיו מתחייב כדלעיל (סי' מ') הה"ד בלא אמירת אתם עדי רק כשכוונתו היה להתחייב ולא בדרך השטאה מתחייב וגוף התחייבות לא תליא כלל באמירת אתם עדים רק לשלול טענת השטאה ואם לא נתכוין להשטות מתחייב לכך צריך לישבע מלבד דדעת רוב הראשונים חולקין על הרמב"ם כמבואר בש"ך לעיל (סי' מ') ובאורים שם כתב לדינא בפשיטות דיכול לומר קים לי כוותייהו דאינו מתחייב רק בשטר ולא זולתו וכאן כ' לחייבו אף שבועה בטענת שמא כיוון להתחייב. גם בדברי הרמב"ם אין הדבר ברור כמו שהבאתי לעיל דיני הלואה (סי' ט"ו) ובלא אתם עדים כיון דיש ספק אם כיוון להשטות ואינו מבורר מדבריו שמתחייב י"ל דאף אם כיוון להתחייב א"ע אינו חייב אף לרמב"ם רק באומר בשטר דאלימי מלתא דשטרי או באתם עדים וביותר כשאמר מנה לי בידך ואמר הן דלא הוי כלל אף לשון חיוב לכ"ע אם אינו חייב אינו מתחייב בדיבור פיו בלבד ודברי התומים צ"ע. ועיין ש"ך (ס"ק נ') דכ' גם כן דאתם עדי בעינן לגוף החיוב ובלא אתם עדים לא מהני אף לדעת הרמב"ם ומכ"ש במקום דשייך השטאה דאינו מבורר החיוב כיון דיכול לומר דכוונתו להשטות לא סמכה דעתו לזכות ואף אם אין כוונתו להשטות לא חל החיוב דלא עדיף מקנין במקום דלא סמכה דעת הקונה אינו זוכה ולדינא אינו חייב לישבע בטענת שמא אם לא כיון להשטות ואם מהפך השבועה על התובע לא כייפינן ליה להנתבע שישבע ע"ז רק אם מגלגל עליו קודם לכן

והיכא דאמר להד"ם דאמרינן מילי דכדי לא דכירי אינשי כ' הש"ך (ס"ק ג') דאפילו לא טען משטה אני בך אחר שבאו העדים אע"ג דמשטה אני בך לא טענינן כשאומר להד"ם טענינן שבודאי היה משטה בו ולכך אינו זוכר עתה שהודה לפניהם משום דמילי דכדי לא דכירי אינשי וכ' שכל הפוסקים מודים לזה ודלא כג"ת שכ' שצריך שיטעון אחר כך דליתא ובתומים כתוב אף דג"ת כ' דרש"י ס"ל כן דלא טענינן לא ידע מקומו איה ומ"מ העלה להלכה כדעת הש"ך ואני תמה על דברי הש"ך (בס"ק ב') ציין לעיין בתשובת מהרי"ט (סי' קט"ו) ושם מבואר באורך דדעת הרמב"ן והר"ן במס' סנהדרין דסברו דגם באינו מודה שהודה וטוען להד"ם אינו נאמן כנגד עדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים ואם לא טען אין טוענין לו וכן דעת הר"ן בדעת רש"י והאריך הרבה בזה ובסוף דבריו כתב ועדיין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפירוש שיועיל לו להכחיש את העדים ואיך כתב הש"ך שכל הפוסקים מודים לזה דבאומר להד"ם טענינן ליה. גם ראיתי בחידושי הרמ"ה סנהדרין דכתב בפירוש בפירושו להש"ס דמילי דכדי לא דכירי אינשי כל דבר ריק שאדם אומר כגון דברי שחוק וכי"ב הואיל ואינו מתחייב עליהן אינו שם על לבו להזכיר להם וזה שאמר להד"ם לא נתכוין לכפור אלא מחמת ששכח את הדבר והני מילי היכא דהדר טעין משטה הייתי בך אבל היכא דלא טעין הכי מחייב והיינו דאמרינן לעיל אי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובאמת בדברי בעל העיטור שהביא הש"ך יש לדחוק דאי אדכר ליה דהודה הוי טען מנפשיה משטה היתי בך היינו הואיל דלא טען מתחילה משטה תלינן דלא אדכר ליה והשתא דבאו עדים דמדכר ליה י"ל דס"ל גם כן דצריך שיטעון ואם כשבאו העדים שתק לגמרי ודאי נראה מסברא דצריך שיטעון כך אף אם טוען להד"ם גם כשמדכר ליה י"ל דאנן סהדי דלא דכירי ליה כיון דהיה מילי דכדי ומ"מ כנראה דעת הרש"י ורמב"ן ורמ"ה ור"ן דלעולם לא טענינן ליה ואף דלהוציא י"ל דיכול המוחזק לומר קים לי כדעת הבעה"ע והש"ך והתומים מ"מ אם תפס התובע נראה דלא מפקינן מיניה ועיין במבי"ט (סי' רפ"ו) שציין ג"כ הש"ך שם ושם הביא משם ספר חוקות הדיינין שכ' משם מקצת המפרשים והרמב"ם ז"ל דבלהד"ם פטור וזה שלא טען משטה מפני של"ה זכור אבל יש מי שאומר דדוקא כשחזר לאחר שאמר להד"ם ואמר משטה אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן וכ' ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ומהתימא דמהרי"ט ז"ל שם לא הביא כלל דברי אביו ז"ל והוא כתב להיפך להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ו) מטוען מדכ' ודבר שאינו עדות אין אדם זוכרו ולפיכך אם אמר להד"ם לא הוחזק כפרן ולשון הוחזק כפרן המוזכר בכ"מ הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"ם כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא דלא הוכחש מפי עדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטא' היו וס"ל בדעת הרמב"ם גם כן דצריך שיטעון אחר כך דמשטה בו ודלא כמו שהביא אביו ז"ל במבי"ט משם ספר חוקות הדיינין

והיכא דהתובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד מה שמודה לו כ' בש"ע די"א דשוב אינו יכול לטעון טענת השטאה והוא דעת בעה"ת ויליף זאת מהא דטענו בחיטין והודה בשעורים דפטור ומהני תפיסה והג"ת הקשה דזה לדעת הרמ"ה בטענו בחיטים והודה בשעורים דפטור מטעם משטה אבל למה דקיי"ל דפטור מטעם מחילה מנ"ל דלענין השטאה מהני תפיסה ומה שמתרצים כבר השיג על זה בתומים ועל תירוצו של התומי' השיג עליו אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ סי' זה הנדפסים בסוף ספר