אמרי בינה חושן משפט שסג

הוחזק כפרן מלבד הריטב"א בסוף דבריו כ' במוכחש בעידי הודא' לא שמענו שיהא מוחזק כפרן וצ"ע אם לא יכול המוחזק לומר קים לי בזה כדעת מהרי"ט כיון דיש לו לסייעתו דברי הריטב"א ובפרט כיון דהך דינא דהוחזק כפרן דא"נ לאותו ממון הוא רק מדרבנן וכמו"ש מדברי הש"מ ריש ב"מ

ומ"ש הש"מ בביאור דברי הטוש"ע דאם אמר פרעתי אחר כך דנאמן היינו כשאמר תחילת ביאתו לב"ד שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי דבכה"ג נאמן דבחוץ לב"ד לא הוחזק כפרן ראיתי בנתיבות דלא הבין כן בדברי הבעה"ת רק באם לא כפר בב"ד רק בפני עדים טען להד"ם ואחר כך הביא התובע עדים בב"ד וחייבוהו לשלם ואחר שיצא הפ"ד לשלם אומר שפרע בזה נאמן הואיל דלא כפר בב"ד אבל אם טוען שפרע קודם שתבע אותו בב"ד אינו נאמן דכיון שכפר בפני עדים חזינן דדעתו היה לכפור ודאי לא פרע אח"כ רק אם כפר חוץ לב"ד ואחר כך הביא המלוה עדים בב"ד שלוה ובב"ד שתק ולא כפר כיון שראה שבאו עדים וחייבוהו לשלם בזה לא הוי הוחזק כפרן לעולם וכ' דכן מבואר בבעה"ת שכ' אבל אם אמר אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן אבל לטעון בב"ד פרעתי קודם שיחייבוהו ב"ד אינו נאמן כיון שהיה דעתו לכפור חוץ לב"ד ודאי לא פרע והוסיף לומר דפרעתי אחר שכפר אף בלא אמר אתם עדים אינו נאמן והא דצריך אתם עדים הוא כדי שלא יוכל לומר פרעתי קודם ומה שאמרתי לא לויתי לא בדיוק אמרתי אבל אם אומר שפרע אחר כך הרי הודה שחייב לו אז בשעת תביעה ולא הי' לו להשטות וע"כ דעתו היה לכפור שוב אינו משלם בלא ב"ד. והמעיין בבעה"ת יראה דאינו מוכרח דמתחילה הביא האיכא מ"ד דשלא בפני ב"ד לא נקרא הודאה כי אם טענה שמה ועביד אינש דלא מגלה דעתו אלא בב"ד ויכול לטעון פרעתי בין אחר כך או פרעתי קודם לכן ואח"כ כתב ואיכא דפליג כיון דטען לא לויתי באתם עדים אף שלא בפני ב"ד כאומר לא פרעתי וכ' ואם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן שכבר הודה כאלו אמר לא פרעתי אבל אם אמר אחר מכן שנתעצמו בדין פרעתי נאמן ולא הזכיר כלל שיהיה הכוונה אחר שיצא הפ"ד ופשטות דבריו משמע דלעולם נאמן לומר אח"כ פרעתי ורק אם אומר שפרע קודם שאמ' לא לויתי בזה אינו נאמן דהודאה חוץ לב"ד באתם עדי הוי הודא' אבל אם אומר שאחר כך נתן על לבו ונזכר שלוה ופרע לו למה לא יהיה נאמן בזה והמעיין עוד שם יראה שרק בדקדוק כ' הבעה"ת דפרעתי קודם לכן אינו נאמן שכבר הודה ומ"ש אחר שנתעצמו בדין פרעתי נאמן היינו אם לא כפר בב"ד רק כשנתעצמו בדין אמר פרעתי אחר כך נאמן והיינו אף אם בתחילת ביאתו לב"ד אמר פרעתי אחר שאמר לא לויתי נאמן ואם לא אמר כלל ולא כפר בב"ד ויצא חייב ג"כ לא הוי הוחזק כפרן בהודאתו וכפירה חוץ לב"ד. ואין סברא לומר דאחר פ"ד יהי' לומר פרעתי אף דהוחזק כפרן ע"י כפירתו חוץ לב"ד וע"כ צ"ל דכל כפיר' חוץ לב"ד תלינן ביות' באשתמוטי ולמה נאמר דאם טוען שפרע אחר שכפר קודם שתבע אותו לב"ד דלא יהיה נאמן לומר שפרע אחר כך כשהיה לו מעות ומ"ש שם הבעה"ת להוכיח ממה דקאמר לא פרעתי דמי דמשמע שאם אמר פרעתי לאחר שעמדתי בדין נאמן ואמאי נימא הוחזק כפרן וע"ז מתרץ דכפירה חוץ לב"ד אינו עושה לו להוחזק כפרן הא דנקט לאחר שעמדתי בדין היינו לרבותא דאף שהניח אותו לתבוע בב"ד מ"מ ל"נ הוחזק כפרן בכפירתו חוץ לב"ד אם לא כפר בב"ד אבל לעולם פרעתי אח"כ כשטען מיד כשבא לב"ד י"ל דנאמן מדקתני כאומר לא פרעתי דמי היינו דהוי הודאה מתוך כפירה ומשמע דרק פרעתי קודם לכן א"נ אבל לא לשלול דלא יהיה נאמן לומר פרעתי אחר כך דקודם שתבעו לדין ודאי כ"ז דלא באו העדים לב"ד הוי כמו מפטור לפטור דיכול לחזור ולדעת הר"י מיגאש אף אם באו עדי' אח"כ אבל אם הניח אותו לתבוע בב"ד והעדי' העידו שלוה בפניהם אף אם כפר בפני עדים חוץ לב"ד מ"מ יכול לומר פרעתי אח"כ שכפר הודאתו ושם על לבו. והא דאינו נאמן במגו לומר פרעתי קודם לכן במגו דפרעתי אחר כך כבר כ' הריטב"א שבועות שם דאין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מגו [ועיין גד"ת (שער י"ב) דהקשה על הבעה"ת שם דאמאי אם טען פרעתי אחר שאמר אין לך בידי כלום דאינו נאמן כיון שמודה כשאמר טענתו על להד"ם היה כוונתו נהימניה במגו דאי בעי היה עומד בדברים הראשונים והיה מפרש מה אין לך בידי שכבר פרעתי ומתרץ כיון דהודה דכוונתו היה על להד"ם מחזקינן דלדידיה אין משמעות אחר לטענתו הראשונה ועיין ש"מ (ס"ק ה') שהאריך בקושיא על הטור ובעה"ת וכנראה לא שם עיניו על דברי הגד"ת]

ודעת הרבינו יונה ז"ל מובא בטור אפילו כפר חוץ לב"ד. אינו נאמן לומר אחר כך פרעתי ועיין בטו"ז שעמד על דברי המחבר דבסי' (קמ"ו) הביא המחבר דעת רבינו יונה בשם יש מי שחולק דאף באמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך שוב א"י לומר של אבותי שלקחו מאבותיך הואיל דבא לזכות עצמו באותו טענה ומכללו הודה בחובתו תו לא צריך אתם עדים וכאן נמי כשאמר לא לויתי בא לזכות א"ע ומכלל זה יצא חובתו דהודה דלא פרע ואם כן אף חוץ לב"ד לא צריך אתם עדים ובתומים כ' לחלק דוקא כשאומר בפירוש לא של אבותיך ל"א דנתכוין להשטאה מה שאין כן באומר לא לויתי הא יכול לפרש דבריו לא נשארתי בהלוא' רק בב"ד מידק דייק וחוץ לב"ד דלא דייק יכול לפרש דבריו ואפילו טען להד"ם י"ל גם כן דלא דייק וכוונת דבריו דלא חייב כלום. אולם המעיין בדברי ש"מ ב"ב (דף ו' ודף ל"א) יראה להדיא דהר"י סובר דאף באומר לא לויתי חוץ לב"ד הוי הודאה אעפ"י שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו ובמהרי"ט שם (סי' ל"ו) כ' ומסתברא דאף הר"י לא אמר דהוחזק כפרן רק דוקא בהוכחש בעדים אפילו חוץ לב"ד כיון דאמר אתם עדים ולא חזר בו הוחזק לכפור ממון חבירו אבל כל שלא הכחישוהו עדים אלא שחזר וטען מטענה הראשונה לא אמרינן הוחזק כפרן במה שטען בראשונה. והמעיין בדברי ר"י ובפרט בש"מ (דף ו') יראה דאף הודאה מתוך כפירה חוץ לב"ד הואיל דבא לפטור א"ע אם יש עדים שלוה שוב אינו נאמן. ועל כרחך הא דהודה מעצמו שטענה הראשונה היה בשקר שלוה באמת רק שפרע חוזר וטוען כמבואר בדבריו שם כיון דאם היה עומד בטענתו הראשונה היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענה השניה אף דהיה בפני ב"ד ומידק דייק וא"י לפרש דבריו מ"מ כיון דהוי מפטור לפטור לא נוכל לחייבו על ידי הודאה הראשונה מתוך כפירתו ודלא כמו שכ' הריטב"א שבועות משם הרא"ה הנ"ל עכ"פ מבואר מדברי ר"י דאף בלא אתם עדים הודאה חוץ לב"ד מתוך כפירה הוי הודאה וא"י לחזור ולומר פרעתי כשיש עדי הלואה. ואולי הש"ע הכריע כאן שלא להזכיר דעתו או משום סברות התומים או די"ל דשם הזכיר דעתו בשביל שהוא להחזיק הקרקע בחזקת מר"ק משא"כ כאן הוא להוציא ממון לכך לא הזכירו רק דוקא כשאמר אתם עדי

ודע דלא מצינו בפירוש דהוחזק כפרן לאותו ממון לעולם דא"י לטעון אחר כך פרעתי אחר שכפר בב"ד רק היכא דעכ"פ התובע טוען טענת ברי נשאר החזקת חיוב וזה שהוחזק כפרן נפסל נאמנותו מדרבנן שלא יהיה נאמן לעולם ובאמת הדבר צריך טעם נכון למה ל"נ אשתמוטי ועיין גד"ת (שער י"ב) דכ' הא דא"צ שכנגדו לישבע כמו בחשוד ודבריו דחוקים למאד הא אף דאנן סהדי והודה דמעיקרא לא פרע מ"מ יכול להיות דפרע אחר כך ובריטב"א ב"מ מבוא' הטעם דהואיל דבא פ"א ע"י כפירתו לא תקנו חכמים בזה שכנגדו ישבע ויטול כיון דאינו חשוד רק על ממון זה עכ"פ גם מה דל"א אשתמוטי והפסיד נאמנותו על להבא בממון זה לעולם לא מצינו טעם מבורר למה אמרו חכז"ל כן אם כן די לנו לומר דאם התובע טוען ברי אבל אם התובע טוען שמא י"ל כיון דהוא להחזיק אמרינן ברי ושמא ברי עדיף

ובזה מיושב דברי הש"ך (סי' קמ"ו ס"ק כ"ד) שכתב שאפילו הי' אומר בפירוש של אבותי מעולם אין במשמע לשון הזה ולא שלקחוה מאבותיך דהא יכול להיות שאבותיו דרו בו מעולם ואחר כך בסוף לקחוה מאבותיו ונהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ בחד יומא לא הוכחש ואם כן הרי טען שאבותיו דרו בו חד יומא ונטעון ליה שמא לקחוה אבותיו כמו שטענינן לכל יורש ולכאור' הא אפילו אומר לא עברתי בצד עמוד זה והוכחש אי לאו דמילתא דלא רמיא ולאו אדעתיה הוחזק כפרן וכן הקשה שם על הש"ך בזה בנתיבות ולמה שכ' כיון דבעד יורש מה דהב"ד טוענין הוא כמו טענת ברי כמבואר ברא"ש כתובות וזה שבא בעדי אבות א"י אם אביו מכרו לו ובא רק בטענת שמא לא איכפת לן במה דהוי הוחזק כפרן

אם יצא מב"ד אחר שטען טענה שיתחייב בה א"י לתקן טענה הראשונה אף שיש בהלשון שסובל זה התיקון דשמא למדוהו לטעון שקר כמבואר (סי' פ') ודעת הש"ך דדוקא כשכבר פסקו הב"ד שחייב מכח טענתו אבל אם עדיין לא פסקו הב"ד ל"א דטענות שקר אגמרהו כיון דהו' חושב דגם בטענה שטען יזכה בדין והתומי' חולק ע"ד והביא ראיה מדברי הרמב"ם דכ' (פ"ז) מטו"נ דיכול לחזור ולטעון להכחיש טענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונ' אעפ"י שיצא מב"ד וחזר ולדברי הש"ך קשה מה אעפ"י שיצא מב"ד וחזר הא בזה אף דלא זכה בטענה הראשונה אין נ"מ ביצא מב"ד כיון דעדיין לא נתחייב בב"ד וראיה זו יש לדחות למה שכ' מהרי"ט (סי' מ"ו) במה שכ' הרמב"ם וסומכים על טענתו האחרונה דמה נ"מ כיון דתרווייהו לפטור הן ועמד ע"ז המריב"ל וכתב מהרי"ט דהיכא דבא עדים אחר כך והכחישוהו בטענה הראשונה כל שלא