אמרי בינה חושן משפט שסב

אמרינן שויה נפשיה חתיכא דאיסורא כמו שכ' תשב"ץ מובא בשעה"מ (פ"ט הי"ו) מאישות באם אומרת נתקדשתי בפני פו"פ והמה מכחישים אותה דאינה אסורה בקרוביו דלא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא אלא בעדות אותן העדים והרי הכחישו' ועיין שם בשעה"מ ואם כן ה"נ אף דאמרה דנתגרשה בפני פלוני ופלוני מ"מ כיון דא' אומר דלא נתגרשה לא הוי נפסלה לכהונה בדבריה והוכרח השני לומר דנתגרשה שהב"ד ידונו אם נפסלה לכהונה

ועיין ברמ"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ג) דהמקדש והמתקדשת צריכין שיראו העדים ואפילו שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקידושין יכולה לומר לשחוק בו נתכוונתי שיודעת שאין קידושין בלא עדים ודוקא שאומרה שכיונה לשחוק בעלמא אבל במכחשת שקבלה והעדים מעידים שקבלה שוב א"נ לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין הרי אף דהיא מכחשת לגמרי ולדבריה לא נתקדשה והעדים אינם יודעים אם קבלה לשם קידושין מ"מ כיון דאמרה להד"ם מקבלין הודאתה שלא שחקה בו ואף אם תטעון מעתה ששחקה בו אינה נאמנת ועיין שם בח"מ משם מהר"ם פאדווה דמדמה לכל האומר לא לויתי הרי אף דבלא הודאתה דלא הוי כוונתה לצחוק אין כאן עדות ורק אם אמרה דלא הי' כוונתה לצחוק מ"מ מקבלין הודאתה אף דמכחשת הדבר לגמרי. אולם אינו ראיה משם דשם לאו מטעם שויה נפשה חתיכה דאיסורא אתינן עלה רק באם הודית דלא הוי כוונתה לצחוק הוי גוף הקידושין בעדים וכיון דמכלל כפירתה דלהד"ם הוי כהודית דלא הוי לצחוק שוב הוי קידושין בודאי לדעת הרמ"א ומהרמ"פ שם דאף בעדי הכמנה סגי לקידושין אם ידענו דלא כוונו לשחוק. אבל במקום דאף לדברי העדים אינה אסורה רק בהודאתה שוי' נפשה חתיכה דאיסורא בזה י"ל דהודאה מתוך כפירה לא מקבלין לענין שאח"ד וכמו שכ' הגרע"א ז"ל. ושם ע"כ דעת מהרמ"פ ורמ"א דאף דיש ספק לעדי' בכוונתם אם מודים דלא הי' כוונתם לשחוק הוי כמקדש בעדי' ובח"מ שם הקשה באמת על דין זה דהוי כמקדש בלא עדים וגם הא בד"מ קיי"ל (סי' פ"א) דאף דאמר להד"ם אנן טענינן ליה טענת השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי. וע"כ צריך לומר בדעתם דלכאורה מה"ת נאמר דכוונתם הי' להשטות הא היכא דעבדו מעשה ל"א דכוונתם להשטות דאין אדם עושה מעשה לבטל' וע"כ הטעם אף דהוי אומדנא דאין אדם עושה מעשה לבטלה מ"מ יש אומדנא דמוכח כנגדו דהכל יודעים דמקדש בלא עדים לאו כלום הוא ואם כן הוי ספק לכל העולם אם כוונתם לשחוק או לקידושין והוי ספק אז להעדים לכן אם אומרים אחר כך דכוונתם הי' לקידושין המה מאז עדים על מעשה קידושין ואף דהוו עדים רק על ידי הודאתה דלא היה הכוונה לשחוק מ"מ באם לא אמרה כן הוי מקדש בעדים עיין ב"ש (סי' ל"א) ובנ"ב מהד"ק (סי' נ"ח) דהיכא דהוי ספק להעדים אם היא מודה הוו קידושי ודאי. ולכך ממילא כשאמרה להד"ם הוי הודאה דלא היה הכוונה לשחוק והוי כמקדש בעדים ומילי דכדי ל"ה כמו שכ' הח"מ כיון דיש נ"מ לענין כ"ק אם כוונתה היה להשטות מחויבת להחזיר הכסף קידושין ואם מכחשת הכל אינה מחויבת להחזיר ממילא לא הוי מילי דכדי והודאתה מתוך כפירה משוי לעדים בחוזק מה שאין כן היכא דלדבריה מותרת וכן לדברי העדים רק הודאה מתוך כפירה נקבל יותר מהעדים ולומר דשויה נפשה חתיכה דאיסורא עדיין צריך ראיה אם אמרינן כן כיון דאין כאן הודאה לאיסור. וגם בהך דינא דמהר"פ ראיתי בתשובת ב"י דיני קידושין (סי' י') דחכם א' כ' כן באומרת להד"ם דומה להאומר לא לויתי ואינו יכול לחזור ולומר לצחוק נתכוונתי וכ' דלא הוי מילי דכדי כיון דהיה מעשה דכירי להו אינשי והב"י כ' שם דכיון דבין לדברי עדים בין לדברי' אינה מקודשת אע"ג דלדברי עדים נצטרך לומר ששחקה בהם ולדברי א"צ מ"מ ל"ש לומר אנן לא טענינן לה ומדבריו נראה דהודא' מתוך כפירה ל"א דשוי' אנפשיה ח"ד

סי' יז כתב בש"ע (סי' ע"ט) דאם לא הוי הכפירה בב"ד לא הוחזק כפרן אבל אם אמר התובע לעדים שכפר בפניהם אתם עדים שטען לא לויתי ושתק אם חזר וטען פרעתיך קודם לכן א"נ אבל אם אמר פרעתיך אחר כך נאמן. וברמב"ם (פ"ו) מטו"נ כ' ולעולם אינו מוחזק כפרן עד שיכפור בב"ד ועיין בבעה"ת (שמ"ב) שחילוק יש בין הכופר בב"ד לכופר בעדי' באתם עדים דלא אמרינן בזה הוחזק כפרן ואם אמר פרעתי אחר כך נאמן אבל פרעתי קודם אינו נאמן והמרי"ט (סי' ל"ו) הוסיף להוכיח דאף דקיי"ל הוחזק כפרן לעולם בממון זה היינו דוקא על ידי עדים שהעידו שלוה והוא אומר לא לויתי והעדים ראו גוף ההלואה אבל אם לא ראו רק שהם מכחישים אותו עפ"י הודאתו שאמר לפניהם הן נהי דנתחייב עפ"י הודאתו ולא מצי למימר טעיתי וכיוצא מ"מ לא הוחזק כפרן עפ"י עצמו ובקצוה"ח הסכים לדבריו. ובס' ש"מ משיג ע"ז והעלה לדינא אם טען בפני עדים לא לויתי וכשתבעו אחר כך בב"ד טען שפרעו קודם נעשה הוחזק כפרן בהודאתו שאמר לפני עדים לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי ושוב אף שיצא מב"ד אינו נאמן לומר פרעתי אחר כך והא דכתב הטוש"ע באומר פרעתי אחר כך נאמן היינו אם טוען תחילת ביאתו לב"ד שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי דבכה"ג אמרינן דבחוץ לב"ד ל"נ הוחזק כפרן ולדעת מהרי"ט מעולם ל"נ הוחזק כפרן עפ"י הודאתו שהוא על פי עצמו נהי דנתחייב לשלם אבל כפרן לא הוי ולדבריו הפירוש אם אמר פרעתיך אחר כך היינו אף אחר שיצא מב"ד במקום דל"ה כמלוה בשטר נאמן

ומצאתי בחידושי ריטב"א שבועות (דף מ ע"ב) דמבואר להדי' כדעת מהרי"ט שכ' להקשות בהא דריש ב"מ מה לצד השו' שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדי' שהוחז' כפרן הא שמעינן ממתני' שאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו וכ' לתרץ דאילו מוחזק בעדי הלוא' שטען לא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעול' שלא אמרו הכופר במלוה כשר לעדות אלא לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואילו במוכחש בעדי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן בשמעתא דר"ח שאין אדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי עכ"ל הרי מבואר דעל ידי הודאתו בפני עדים אף שכפר אחר כך בב"ד ויצא חייב מ"מ ל"נ הוחזק כפרן אף לממון זה שלא יהיה נאמן לומר אחר כך פרעתי ורק אם היו עדי הלואה ואחר כך אף דנעשה כפרן על ידי הודאתו בזה הוחזק כפרן לכ"ע וכמבואר בריטב"א ב"מ (דף ט"ז) ועיין לח"מ (פ"ו) מטו"נ. ומה שעמד הש"מ מהוכחת הבעה"ת מהא דצריך לומר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הא שם היו עדים על הפרעון כבר עמד על זה במהרי"ט (שם סי' מ"ו) ומה שהוכיח מהא דתבעו בב"ד ואמר להד"ם ואחר כך הוציא המלוה מת"י כ"י דהוחזק כפרן הרי דעל פי כ"י הוחזק כפרן שא"נ לומר פרעתי אף אחר כך ומה לי הודה בפני עדים או כ' בכ"י שחייב לחבירו הא אינו מתחייב רק על פי הודאתו לבדו אינו ראי' מזה די"ל דוקא במתחייב בהודאתו לבדו אף דיוכל להיות שטעה ומ"מ לא מצי טען טעיתי וכי"ב מ"מ לא הוי הוחזק כפרן על ידי הודאתו שלא יהיה נאמן לומר אחר כך פרעתי כיון דכל מה דאמרינן הוחזק כפרן לאותו ממון הוא רק מדרבנן כמבואר בש"מ ריש ב"מ די לנו לומר רק היכא דהוכחש מפי עדים שהוא בירור הדבר לא כשהוכחש על פי הודאתו לבד במה שאמר הן משא"כ בעשה מעשה ונתן כ"י דהוי כאנן סהדי דמשקר ונתפס לכפרן דבזה כ"ע ידעו דלא טעו אינשי בכך לכך נעשה כפרן. ובספר ראש יוסף (סי' ס"ט) כתב ואפשר דאף דאמר מעיקרא להד"ם ואחר כך כשהוציא כתב ידו אמר פרעתי ושכח מאותה הלואה ועכשיו בראו' כ"י ראה ונזכר אף שכבר פרע נאמן דשכחה מצויה עיין שם אולם מדברי הסמ"ע והב"ח מבואר דאינו נאמן והיינו דזה אינו מצויה כלל לטעות מה שאין כן היכא דנתפס לכפרן על ידי עדים שהודה בפניהם י"ל דלא נעשה כפרן לעולם וכמו שכ' הריטב"א ז"ל

אך בדברי הבעה"ת הדבר ברור דכוונתו שם בראייתו מש"ס ב"ב דכן מביא משם הראב"ד והדברים מבוארים שם בריטב"א משם הראב"ד לתרץ מה דקשה ל"ל לרב אשי טעמא דכאומר לא פרעתי דמי דהך טעמא צריך דלא להני ליה עדי פרעון אבל היכא דאין כאן טענת פרעון ולא עדי פרעון רק הוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען לא היו דברים מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב וע"ז כ' משם הראב"ד דהא דטעין להד"ם היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ כיון דאית להו מגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרש ליה דהא דאמר להד"ם פרעתיו בעי למיטען רק משום דתבע לי' מה דלא הוי חייב קפצתי ואמרתי להד"ם עביד אינש דלא מגלי כולה טענתיה אלא בב"ד אבל כאן כיון דאמר כאומר לא פרעתי אי אפשר לסרס לשונו ולומר פרעתי בעי למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע עיין שם הרי ממש דדברי בעה"ת סובב גם כן על ש"ס דריש ב"ב הנז' וחזינן דדוקא להכחיש טענתו שחוץ לב"ד א"י וחייב לשלם ואם טען וכפר בב"ד נעשה הוחזק כפרן אף באינם העדים מכחישין רק הודאתו וכן מבואר עוד שם בריטב"א דבהוכחש בעידי הודאה הוי הוחזק כפרן. וביותר כ' שם משם הרשב"א שהיה אומר דהואיל דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ אם טוען לא לויתי ואחר כך אמר פרעתי כיון דהוי כמודה מקודם בפני ב"ד דלא פרע הוי כחוזר מחיוב לפטור כיון שבכלל טענתו הי' שלא פרע וכ' וכן נרא' וזכרוני שהרבה דנתי בזה לפני מורי הרשב"א ז"ל ובפרט זה כל הפוסקים בטוש"ע חולקים על זה אבל מ"מ אם הוכחש על ידי עדי הודאתו בב"ד כנראה שם דעת כולם דהוי