אמרי בינה חושן משפט לו

וע"כ צ"ל דכך קבלו הראשונים לחלק בין עשה לל"ת או מדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון ודרשו רז"ל הוי זהיר אתה שלא תהא אביון כמבואר ש"ס ב"מ ומס' סנהדרין אף דשם דרשו על השבת אבידה שהוא ענין של ממון חבירו ובזה אף דהוא בל"ת דלא תוכל להתעלם מ"מ פטור וע"כ לדעת ריב"ש דתלי' בין איסור עשה לל"ת אף שהוא בשוא"ת ואין תלוי בקו"ע צריך לומר דדוקא לגבי ממון חבירו א"ח לאבד מן ממונו משא"כ לגבי כבוד שמים אם יתן איש כל הון ביתו חייב מ"מ מחלקין בין קיום עשה לל"ת ואף שהוא בשוא"ת וצ"ע

והנה מעט מדברי אלה הזכרתי בח"ר דיני שבת (סי' א') והבאתי דברי הריב"ש הנ"ל. והגיעני בזה פלפול ארוך מכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מ' ברוך צבי נ"י אבד"ק פיעטרקוב יע"א ודעתו לעיקר בזה לענין לבזבז כל ממונו תליא בשוא"ת או בקו"ע והרבה להביא ראיות לזה כאשר יבואר לפנינו. ואני לא באתי לידי מדה הזאת להכריע מן משמעות לשון הראשונים נגד דעת הריב"ש ובפרט כיון שהביאו הגר"ע ז"ל בגליון יו"ד שם מבלי חולק קשה להכרי' בזה ואבא על סדר ראיותיו. ראי' הראשונ' דהא כן כ' ג"כ רשב"א ב"ק לחלק בין לקיים מ"ע ושלא לעבור על ל"ת והרשב"א מס' ר"ה (דף ט"ז) סובר דכל המבטל בקיום מ"ע עובר על ל"ת דבל תגרע והט"א שם הקשה א"כ למ"ד לוקין על לאו שאב"מ יהיה לוקה על כל ביטול מ"ע משום לאו דל"ת. אולם ל"ק למ"ש רש"י ורמב"ן פ' משפטים ע"פ ובכל אשר אמרתי אליכם ואם נאמר דעל שלא לעבור על ל"ת אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו מעתה בכ"מ כדי לקיים מ"ע יתחייב ג"כ כדי שלא יעבור על לא תגרע ודוחק לחלק בין בשוא"ת לל"ת בשוא"ת ושהוא לאו שבכללות א"ו דבשוא"ת א"ח. ולדעתי אין להכריע מזה מלבד מ"ש ג"כ לעיל לחלק בין לאו שבכללות י"ל דאף אם אמרינן דלאו דלא תגרעו נאמר אם אינו מקיים העשה מ"מ כיון שעיקר הוא קיום העשה ולא בא הלאו רק לחזק בכה"ג אין חומר ללאו יותר מן העשה דוגמא לזה כ' רמב"ן וריטב"א קידושין (דף ל"ג) בהא דאיצטריך לחייב נשים באבידה ומעקה ושילוח הקן אף דיש בכולן ל"ת ונשים חייבות בל"ת משום דהנך אין העיקר אלא העשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומה דעשה עיי"ש וכבר כתבתי בח"ר באו"ח (סי' י"ג אות ג') דמה"ט עוסק במצוה פטור למיתב ריפתא לעניא אף דצדקה הוא בל"ת מ"מ כיון שעיקר הוא העשה לקיים וכיון דהעוסק במצוה פטור מן העשה ממילא ליכא לאו וה"נ דכוותיה כיון שהוא אונס שלא לקיים העשה ולא חייבו התורה בזה לבזבז כל ממונו ממילא ליכא לאו משא"כ בנידון דריב"ש שהוא לאו מיוחד לקיים שבועתו והעוב' ואינו מקיים עובר בלא יחל דבריו ושם אין הלאו נאמר רק לקיים העשה דהא הוא לאו גמור שלא יחלל דבריו בפרטות על נדר ושבוע' ולא לבד לחזק קיום העשה. עוד כ' לראיה ממה דתקנו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אף דבצדקה איכא ג"כ ל"ת דלא תקפוץ וההעלם הוא כשפיכת דמים ואם על ל"ת חייב לבזבז יבזבז ויבזבז כל ממונו וכבר כ' הרמב"ם שאין אדם נעשה עני מן הצדקה והאריך בזה. וא"ר כלל חדא דלגבי עניני ממון לגבי חבירו כבר הזהירה התורה אפס כי לא יהיה בך אביון הוי זהיר אתה כו' וגם כי דרכיה דרכי נועם ומה חזית דדמך דחבירך יקדים ואם הוא נוגע לפ"נ ודאי חייב רק חייך קדמה לחיי חבירו ובלא"ה חייב לתת כל אשר לו ובאינו נוגע לפ"נ רק לתת די מחסירו אשר יחסר לו נתנו חכז"ל קצבה כי דרכיה דרכי נועם וגם כבר כתבתי דאף שלא לעבור על ל"ת הבא בסיבת אחרים ובמקרה שזה אין לו זמן וחק קבוע בזה א"ח לבזבז כל אשר לו

עוד הביא ראיה מהא דחייבה התורה למודה במקצת שישבע אף שיודע התובע שבשקר נשבע ועובר על לפני עור והביא שכבר העיר בזה בס' מוצל מאש א"ו דא"ח לפזר כל ממונו כדי שלא יעבור על שוא"ת. וראי' זאת איני מכיר כלל דהא עכ"פ לפי ממונו חייב לבזבז שלא יעבור ולא גרע מעל עשה וכמ"ש הראב"ד והר"ן וזה לא שמענו דאף עשיר גדול אינו חייב לפטור את החייב לו שבועה אף אם יודע שנשבע לשקר וכן רשאי להפוך על התובעו שבועה דרבנן אף שיודע שחבירו ישבע לשקר ועיין ריטב"א שבועו' ר"פ שה"ד שפירש הא דשבועה חלה על שניהם ממש אם חבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין עיי"ש ובזה עובר על לפני עור בקום ועשה מה שמהפך השבועה ע"ח ולא מצינו שיבזבז ממונו ע"ז או שישבע הוא כפי האמת עמו או אם א"ר לישבע ישלם ולא יהפוך על התובע השבועה. ברם עיקר קושית המוצל מאש לא קשה דהא גלי קרא בזה דחייב לברר הדבר בשבועתו וא"ח למחול לו ועונש יש לו מדכ' שבועות ד' תהיה בין שניהם שחלה על שניהם אבל להשביעו גלי קרא. וראיתי בש"מ ב"מ (דף ה' ע"ב) משם ריטב"א וז"ל בד"ה הולך ותוקף כו' ונימא מגו דחשיד אממונ' כו' ולא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום ולפני טור ופרקינן דל"א האי מגו באשר דבעי למגזל ול"ב למגזל ולאשתבועי בשקרא ומשום שבועה מודה עכ"ל הרי מבואר דאם ל"א מגו דחשיד אממונא שיהיה חשיד על שבועה לא איכפת לן ואינו עובר על לפני עור דלא מחזקינן שיעבור על השבועה בשאט נפש. ואולי מ"ש הריטב"א קידושין שהבאתי לעיל דבלאו דלפני עור שהוא לאו כולל לא מחמרינן כ"כ ומותר לנסותו כדי להדריכו בדרך ישרה למד מכאן ממה דנתנה התורה רשות להתובע שישביע להנתבע אף אם יודע שישבע לשקר

ומה שהביא מדברי החינוך פ' כי תצא בשכר שכיר אם א"י לפורעו באותו יום אא"כ יאבד שלו ל"ח הכתוב בזה והביא מ"ש בזה בס' מוצל מאש ואינו כעת ת"י והוכיח מזה קצת כיון שלא יעבור בקום ועשה א"צ להפסיד וגם זה אינו ראיה כלל חדא דא"כ עכ"פ אם אין לו וצריך שיפסיד לפי ממונו ועשרו יתחייב לקיים העשה בזמנו ושלא יעבור על ל"ת ועוד הא בטוש"ע (סי' של"ט) כתבו סתם אם לא היה לו מעות ליתן לו דאינו עובר. וראיתי בגליון רע"א ז"ל בח"מ דעמד ע"ז וציין לעיין בחינוך ובפ' מוצל מאש ובמ"ש בגליון יו"ד הנ"ל. וצריך לומר אף דבכל לאו חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור מ"מ בדבר הנוגע לחבירו דרכי' דרכי נועם לא חייבו התורה שיפסיד הרבה והכל ממה דהזהירה התורה לא יהיה בך אביון וכיון דעיקר העשה והל"ת הוא לתועלת ממון של השכיר לא חייבו התורה בכך ודרכיה דרכי נועם משא"כ ל"ת הנוגע לשמים שלא יעבור י"ל דחייב לבזבז אף שהוא רק בשב ואל תעשה ומראיות אלה וכאלה אין להכריע לענ"ד נגד הריב"ש

גם מה שהביא ראיה מהא דכתובות (דף כ"ז ע"ב) תרתי לא עבדו ופירוש רש"י חדא דשתקי מלהעד אמת וחדא דמסהדי שקרא והביא משם מחבר אחד דכ' דעל כבישת עדות דל"ה רק עשה יוכלו להשמט מפני יראת האלמות שלא יפסידו ממונם אבל שלא לעבור על לא תענה אף אם יפסידו כל ממונם אינם רשאי' לעבור ותמה ע"ז דהא אף שלא יכבוש עדותו איכא ג"כ לאו דלא תעמוד על דם רעיך וכמ"ש בתו"כ פ' ויקרא והרמב"ם בס' המצות והחינוך א"ו כיון שלא יעבור בקו"ע רק בשוא"ת אינו מחוייב לבזבז כל ממונו. וכבר כתבתי לחלק בעניני הפסד ממון חבירו ללאו הנוגע לשמים ובלא"ה כתבתי במ"א דהך דתו"כ אף שהביאו הרמב"ם במנין המצות והחינוך דעל כיבש עדותו נאמר ג"כ קרא דלא תעמוד הוא רק אסמכתא בעלמא וכבר האריך בזה בס' שער משפט (סי' כ"ח) וממקומו הוא מוכרע מדדרשינן הך קרא דלא תעמוד על דם רעיך לרואה חבירו טובע בנהר דחייב לאגורי ולאטרוחי ופירש"י ממה דכתיב לא תעמוד על עצמך אלא חזור על כל הצדדין ולהעד עדות לחבירו לא עדיף מהשבת אבידה דא"ח להפסיד משלו כלום וכמ"ש לעיל ובודאי לגבי עדות ממון אינו חייב להפסיד את שלו כלל וא"כ ע"כ דלא נכלל בכלל הלאו דלא תעמוד על דם רעיך ומה"ת ליכא אלא קיום מצות השבת אבידה ושלא חייבו התורה להפסיד בשביל זה ממון כיון שגם לחבירו ליכא אלא הפסד ממון באם לא יגיד. אבל להעד שקר בזה אסור להציל עצמו בממון חבירו ושיעבור על ל"ת וא"ש דברי רש"י כתובו' הנ"ל וז"פ וברור ואינו ראיה כלל מכל הנ"ל נגד דעת ריב"ש. ומה שהביא ראיה מדברי ר"ש מתניתין דפ"ז כלאים האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו אפילו במועד עד כמה כו' יתר מכאן קוצר כדרכו והולך אף לאחר המועד ופירש הר"ש עד שליש כמו ב"ק (ד' ט') במצוה עד שליש והא שלא לעבור על לאו דמקיים בכלאים ליכא שיעור לגבול שליש א"ו כיון דהוי בשוא"ת. וזה ג"כ אינו ראיה דהא אם לא ניחא ליה אינו עובר כלל רק אם מקיים ברצונו שלא בהכרח ועיין תוס' ריש ב"ב משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה והא דחייבו שם אף דל"נ ליה כ' הרא"ש שם משום מראית עין ולכך סגי בשליש ולא חייבו לבזבז כל ממונו משום דלא ניחא ליה לקיימה ואינו עובר מה"ת ועיימ"ש שם רע"א ז"ל בתוספות משניות ובמ"ש בעזה"י בח"ר בקונטריס התשובות (סוף סי' יוד)

ומה שהקשה מהא דאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם והא שבי כולהו איתניהו ביה ובכלל ס"נ ולמה לא יהיה בכלל לא תעמוד וציין לעיין בח"ס חה"מ (סי' קע"ז) עיינתי בדבריו וראיתי שם שהשואל הגאון ז"ל הקשה דלמה לא יבזבז כל הונו ובעל ח"ס ז"ל מדחיק עצמו. ולמ"ש לעיל לחלק בין חיוב הגוף לחיוב שמסבב לו אחר דאין קץ וסוף לזה ודרכיה דרכי נועם דאיזה שיעור יתן לזה לדבר המזדמן בכל עת א"ש ע"נ דבלא"ה א"ח לפדות רק כדי דמיהן חייבו חז"ל והם אמרו שאין פודין יותר מכדי דמיהן עכ"פ לא ראיתי שום ראיה נוצחת נגד דעת הריב"ש ומאן ספן להכריע נגדו וצע"ג לדינא: