אמרי בינה חושן משפט לה

בזה י"ל דגם מהרי"ו מודה דחייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור וכשיטת הר"ן וכדעת הריב"ש אף שהוא בשב ואל תעשה

ויש להבין בהא דמבואר בריטב"א ובנ"י יבמות (דף צ') במת מצוה דרשאי הכהן ליטמא א"ע ואיזהו מת מצוה דכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקוברו ואין עונין אותו ואפילו היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אין צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה וכן פסק הרמ"א יו"ד (סי' שע"ד) ולכאורה הא שם עובר ומטמא א"ע בידים ולמה אינו חייב לישכיר אחרים מן ממונו ולקיים בכל מאודך ושלא יטמא א"ע. ואף דכתב רש"י ברכות (דף ך') דמעיקרא כשנכתב הל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים כבר הקשה שם תוס' ע"ז דנימא כן בכל ל"ת דדוחה אותה עשה נימא שאינו דחייה דהתם ל"נ הלאו ואף למה שמיישב הרמב"ן בת"א דשם יכול להתקיים העשה משא"כ בכהן דלגבייהו ליכא אופן לקיים העשה בלא דחייה ללאו דטומא' לא מקרי דחייה מ"מ ע"כ צ"ל כמו"ש בס' ח"ש לבאר דבריו דכיון דמ"ע נאמרו בכלל לכל ישראל ואף כהנים בכלל ואם לא יטמאו כהנים למ"מ אזי נעקור מהם כל המצוה לכך ל"ה דחיה וכ"ז א"ש באם קורא ואין אחרין עונין אחריו היינו דלא יש אופן אחר לקוברו אבל אם עונין אותו ורוצין לקוברו בשכר באנו לידי דחייה נימא דחייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על הלאו בקום ועשה. ואין לומר למ"ש תוס' שם דלאו שאינו שוה בכל קיל ונימא גם לענין זה דאינו חייב בממונו שלא לעבור דמניין לנו לחלק בזה ולומר דע"ז לא נאמר הקרא דבכל מאודך. ועוד הא התוס' כתבו שם דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה ונדחה מפני כה"ב א"כ נימא ג"כ דזה קיל ולא נאמר בכל מאודך על לאו שישנו בשאלה ומבואר בריב"ש הנ"ל דאף שלא לעבור על ל"ת בשוא"ת דשבועה אף שהוא קיל ג"כ דישנו בשאלה מ"מ חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור ק"ו בלאו דכהן אף שאינו שוה בכל למה לא נאמר דחייב לשכור אחרים לקוברו ולא יטמא בעצמו

ובפ"מ במ"ז שם כשדן דבשוא"ת א"ח לבזבז כל ממונו כד' שלא יעבור כ' וז"ל וממילא אם אנסו עכו"מ לעבור על בל יראה בחמץ בפסח י"ל דא"ח לבזבז הון רב עד"מ שלא לבער חמצו שנתחמץ בפסח ואפשר התם כל שאנוס אינו עובר וצ"ע עכ"ל ולא אדע הא בשבועה שלא לעבור אף בשוא"ת אף דאנסוהו ובא האונס על גוף קיום השבועה מ"מ מדמה הריב"ש לשאר איסורין דחייב להפסיד כל הון ושלא לעבור על שבועתו אף שהוא דבר שאינו שוה בכל ולמה יגרע איסור אחר הן אמת שראיתי במל"מ ספ"ג משבועות) שהקשה מדברי ריב"ש עצמו (סי' ת"ס) וכתב דש"ה שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנידון דרשב"א שהביא שם ולכן אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע ובההיא דסי' (שפ"ז) הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא א"י לקיים שבועתו כ"א ע"י ממון לכן כתב דחייב לפזר ממון כדי לקיים ושלא יעבור על שבועתו. ולפי"ז י"ל ג"כ באם בא האונס על קיום הדבר כנידון דהפ"מ גם אונס ממון חשיב אונס. אולם מלבד דכן י"ל לקיים שבועתו לפטרו מטעם אומדנא דאדעת' דהכי לא נשבע כמו"ש בעצמו וא"כ זה הוא דוקא באיסור הבא ע"י עצמו אבל במקרה אחרת כמו חמץ שנתחמץ אף דאונסו שלא יבער מ"מ אם יכול לסלק האונס בכל הון חייב בדבר ושלא לעבור אם נאמר דגם שלא לעבור בשוא"ת נאמר בכל מאודך. וגוף החולק שמחלק המל"מ ל"נ להמעיין בדברי ריב"ש רק עיקר סברתו דבמקו' שנאמר דאדעתא דהכי לא נשבע בזה ממעטינן אף אונס ממון מאדם בשבועה וזה רק היכא דלא חל עדיין עליו השבועה וכמבוא' בריטב"א נדרים (דף כ"ז) לחלק בין קום ועשה לשוא"ת דבנדר לעשות ואירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ואפילו הפסד כלל ממונו דלא אסיק אדעתיה כלל שיפסיד ואף אונס כ"ד המעכבו לקיים להכי כ' רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס וכל שמעכבו שום הפסיד בממונו ה"ז פטור משום שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנשבע או נודר שלא לעשות חלות השבועה מעכשיו ואם בא לעבור צריך מעשה בידים וכיון שכן הדין כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכא דשריא בנבילה או בשאר איסור תורה עכ"ל רק דמדברי ריטב"א נראה דתליא העיקר אם הוא בקום ועשה דלא חל רק בשעת מעשה ושלא לעשות הוא בשוא"ת חל דעכשיו הוי כבא אח"כ האונס וריב"ש ס"ל דעיקר תליא אם בא האונס אח"כ במקום דל"ש לומר אדעת' דהכי לא נשבע אז חייב בכל אופן לבזבז כל הון (ועיין ש"ך יו"ד שם ס"ק כ"ג) שהביא משם פסקי מהר"י דנתינת ממון חשיב אונסא ומשמע דוקא הון רב כמבואר שם אבל דבר מיעוט לסלק האונס לא נכנס בכלל אונס ומדברי ריטב"א וריב"ש לא נראה כן. דעיקר תליא אם אדעתא דהכי לא נשבע בזה הוא האדם בשבועה [וביו"ד בגליון רע"א ז"ל שם תמה ע"ד ריב"ש מש"ס נדרים שם דמייתי ראיה מהך מתניתן להא דאתפוס זכיותיה ומה ראיה ומנ"ל דטעמא דמתניתין דאדעתא דהכי לא אדרי דלמא מטעם האדם בשבועה והניח בצ"ע והמעיין בריטב"א הנ"ל יראה דעמד ע"ז ומפרש היטב עיי"ש אולם לדברי הריב"ש יקשה ויש ליישב ויבואר עוד לקמן סי' כ"ו) בביאור דברי הריב"ש. עכ"פ מבואר דפסקינן אף בשבועה אם כבר חל עליו שלא יעבור אף בשוא"ת חייב לבזבז כל ממונו ול"ח אונס וממילא גם בשלא יעבור על ב"י חייב לבזבז כל ממונו ודברי הפ"מ מוקשים לענ"ד

ובהא דטומאת כהנים למת מצוה דאינו חייב לשכור מן ממונו ורשאי לטמא א"ע דמשום כבוד הבריות אתי עלה וכמו שכ' הנ"י והרמב"ן בת"א לענין קבורת בעל אף שיש לה יורשין וקרובין כיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואף כשימצא אחרים כדי שתהא קבורה מזומנת ול"ת קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה שגדול כה"ב שדוחה ל"ת זה בכ"מ ועד"ז התירה טומאת קרובים עיי"ש ולכך אף ביכול לשכור בממון הקילה התורה בזה משום כה"ב והתירה טומאת מ"מ ואינו חייב לבזבז הון ע"ז ולהוציא מכיסו שלא יטמא א"ע אף שהוא בקו"ע. ובשאר מצות שלא לעבור על ל"ת אף בשוא"ת חייב לקיים בכל מאודך. ולכאורה יש כדמות ראיה לזה מהא דדרשו חכז"ל על פסוק דלפני עור לא תתן מכשול שלא יושיט אדם אבר מן החי לב"נ ויין לנזיר ולמה לן לזה הא לענין מלקות ליכא נ"מ דהוי לאו שבכללות ולענין איסור בלא"ה ידענו מק"ו מן העשה דהוכח תוכיח א"ו דנ"מ לענין לבזבז ממון. אולם אינו ראיה מ"מ היכא דהוא בשוא"ת גם שם נקט בש"ס לבן נח ובזה ליכא מ"ע דתוכחה דאת עמיתך כתוב את שהוא עמות במצות וגם לנזיר מבואר שם ברש"י אף דהוא רק ספק שמא בא לשתותו ועיי"ש בתוס' ועוד יש כמה נ"מ כמובן גם י"ל להיפך דעבור שלא יעבור על לאו דלפ"ע דהוא לאו שבכללות קיל כיון דלא נאמר על דבר מיוחד בזה א"ח לבזבז כל ממונו ועיין ריטב"א קידושין (דף ל"ב) בהא דפריך הש"ס ודלמא רתח ואיכא משום ולפני עור ומשני דמחל ליקריה והקשה הא מ"מ בריה לא ידע דמחיל והוי כמו נתכוין לבשר חזיר ועלה בידו כבש ומתרץ ואפש' דבלאו דלפ"ע כיון שהו' לאו כולל לא מחמרינן בי' כולי האי ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה. וה"נ אפשר לומר דבזה לא מחמרינן כולי האי לבזבז כל ממונו כיון שהוא אנוס. ועי' מ"ש בח"ר דיני טריפות(סי' ז')

ובאמת יש להבין קצת דהא הא דנאמר בכל מאודך לא קאי על כל ל"ת רק על ע"ז אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כמאמר ר"א וכמו דפסק הרי"ף מס' ע"ז פ"ב ומסכת סנהדרין וע"כ הא דחייב לבזבז כל ממונו הוא ממקום אחר וכמ"ש הב"ח והיינו מדכתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ועיין ר"ן ע"ז שם דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת מסתברא לאוקמי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בע"ז בלבד שכל הכופר בה כמודה בכה"ת כולה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה עכ"ל וא"כ הך דבכל נפשך ומאודך אם יש אדם שממונו חביב מגופו קאי רק על ע"ז ועיין בס' תוספות יוהכ"פ מהמר"ם חביב ז"ל דכ' לדון באמת אם יש אדם שממונו חביב מגופו אינו חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על ל"ת והוא דבר פלא באמת. עכ"פ ע"כ הא דידענו דחייב לבזבז כל הונו שלא יעבור על ל"ת הוא מדכתיב וחי בהם שא"ח לאבד את נפשו אבל כל הונו מחוייב לבזבז וא"כ מניין לנו דקאי דוקא על שלא יעבור על ל"ת הא מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם קאי על עשיה ואם מרבינן מדכתב וחי בהם שחייב לבזבז כל הונו נימא שגם בשביל לקיים מצות עשה חייב לבזבז כל הונו רק את נפשו א"ח. ועיין לבוש יו"ד (סי' קנ"ז) שכתב כן להדיא דחייב לתת כל אשר לו ולא יעבור דוחי בהם אמרה תורה שא"ח למסור חיותו אבל ממונו חייב למסור כל אשר לו אפילו מצוה קלה שבתורה אם יכול להציל עצמו בממון ולא יעבור א"כ למה לקיים העשה א"ח וראיתי בלבוש או"ח שם דהביא דשלא לעבור על ל"ת הוא מדכתיב בכל מאודך ומחויב לתת כל ממונו שלא יעבור בקום ועשה אבל במצות עשה שלא יעבור עליה א"ח לתת כל ממונו בשבילה להביא א"ע לידי עוני ולהפיל עצמו על הציבור שהעני חשיב כמת וטוב לו לישב בשוא"ת ותבטל המצוה ויקיים הרבה מצות כנגדה משיבא עצמו לידי עוני החשוב כמת וכנראה עיקר הטעם דכל ממונו הוי כמוסר חיותו דעני חשוב כמת וע"ז א"ח א"כ מניין לנו כדי שלא יעבור על ל"ת חייב לתת כל ממונו נימא ג"כ וחי בהם כתיב ועני חשיב כמת.