אמרי בינה חושן משפט שנט

והנה לדעת הראב"ד דלא טענינן ליתמי דפרע ביומא דמשלם זימני' כ' הש"ך דתליא במחלוקת הפוסקים אם טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא ולהסוברים דטענינן ה"נ טענינן וכתב ויש לחלק ואינו נראה אולם בש"מ ב"ב (דף ע') כתב משם הראב"ד דטענינן עבור יתמי מלתא דלא שכיחא ולכך טענינן נאנסו וי"ל שם כיון דגם התובע טוען שמא עדיף. וראיתי בקצוה"ח שהקשה דבסי' (פ"ט) כ' הרמ"א דמיתומים גובה השכיר ובשבועה ואמאי חייב שבועה הא שם הוי יומא דמשלם זימניה כמבואר בש"ס ב"מ דפשיט משם דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זימני' אם כן הוי לא שכיחא ואמאי טענינן ליתמי וכ' דהרמ"א איירי בסוף היום ממש דאיכא למימר חזקה דאינו עובר על בל תלין ועיין בדבריו (סי' שי"ז ס"ק ג') דהביא דברי ריטב"א דהקשה מאי קא מוכח לי' ר' ינאי משכיר דלמא התם שאני דאיכא איסורא דבל תלין אבל בעלמא אימא לך דלא פרע וכ' דבמשכיר בית עובר גם כן משום בל תלין דהוי לי' כמו שכירת כלים ושפיר פשיט ליה שוכר משכיר דבשניהם איכא בל תלין. וקשה אם כן איך פשטינן דנאמן בשאר חוב דליכא בל תלין דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמישלם זימניה ויש לומר דבאמת ביומא דמשלם זימנא לא שכיחא שיפרע אבל מ"מ מועט פורעים דאינו חושש שיתבענו דלא חציף שיתבע עוד הפעם היום ויהיה טענתו נגד הרוב כמו שכ' לעיל רק בשביל יתומים טענינן דאם פרע הוי פקיד כמו שכ' הרא"ש דבזה היה לו לחוש כשימות שיתבע מיורשיו עוד הפעם כיון דלא שכיחא שיפרע באותו יום ומדלא פקיד ודאי לא פרע מה שאין כן בשכיר דאמרינן בעל הבית טרוד בפועליו ולכך עקרו השבועה מבעה"ב ושדוה אשכיר א"כ כמו דשכיח דמחמת טרדותיו יטעון שפרע ובאמת לא פרע כמו כן יכול להיות מחמת טרדותיו דסבר שלא פרע ובאמ' פרע ולכך ליכא ריעותא במה דלא פקיד לכך טענינן עבור יתומים לגבי שכיר

ועיין בתומים שהקשה מאי פשיט הש"ס ב"מ אלימא תו"ז תנינא מת האב תוך ל' בחזקת שלא נפדה הרי דאינו פורע תוך זמנו דלמא באמת אינו רק לא שכיח שיפרע תו"ז ולכך לא טענינן עבור יתומים אבל כשטוען ברי יש לומר דנאמן. ולמה שכ' לעיל י"ל דבאמת לא הוי רק רובא ול"ש דיפרע תוך זמנו ואעפי"כ איתרע טענתו מצד דאף מועט הפורעים אינם פורעים דיראים שיתבע פעם שנית ולא דמי ליומא דמשלם זימני' דליכא ריעותא בזה כמו שכ' לעיל

וקצת יש לדקדק בסוגיא דריש ב"ב דקאמר רבותא והלכתא אין אדם פורע תו"ז ואפילו מיתמי כו' למה לא קאמר רבותא יותר דמיתמי גובה אף ביומא דמשלם זימניה דלא טענינן בעדם דפרע אביהם ודוחק לומר דנקט אף מיתומים גדולים אם טוענין ברי דפרע תו"ז אבל באמת בקטנים או בטענת שמא גובה מהם אף ביומא דמשלם זימני' זה דוחק ועוד אם כן מה הקשו הראשונים שם למה לא נקט הש"ס רבותא דאף דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מ"מ תו"ז גובה הא נקט לרבותא אף מיתומי' גדולי' כשטוענין ברי ואם היה נקט יתומים קטנים היה צריך לומר אף ביומא דמישלם זימניה ולכך נקט סתם יתומים דזה רבותא יותר דאף בטוען ברי דגובה בלא שבועה מה שאין כן בקטנים או בטוענין שמא בזה אף ביומא דמשלם זימני' נמי גובה ויש ליישב להמעיין שם

ובסתם הלואה דנאמן פרעתיך תוך ל' כ' הסמ"ע כיון דלא גילה דעתו דצריך למעות עד זמנו וכן כתב הרא"ש בתשובה טעם זה ובתומים כ' אם כן בשכירות דלא גילה דעתו נימא דהוי כסתם הלואה וכ' אף דסתם הלואה ל' יום מ"מ מחויב עכשיו ואם תפס אין מוציאין מה שאין כן בשכירות. וקשה הא מבואר בש"ס ריש מכות דאינו רשאי לתבוע תוך למד ובש"ס שם היה ס"ד דוקא במלוה בשטר כיון דטרח לכתוב שטר לקח על ל' יום ודחי ומדמי לשמיטה ואם כן ודאי לא מהני תפיסה תוך למד יום ובש"מ ב"ב כ' דתליא במנהג כמו שכ' בתוספתא המלוה לחבירו בסתם אינו פחות מל' יום ובמדינה שנהגו או פחות מכן או יותר מכן אין משנין ממנהג המדינה וכיון דנחית אדעתא דמנהג ודאי לא מהני תפיסה. ובקצוה"ח כ' דבסתם הלואה המנהג הוא לפרוע תו"ז וזה לא נראה. אולם עיקר הטעם כ' בש"מ משם גאון וז"ל דוקא קובע אבל סתם הלואה כו' אפ"ה אם אמר פרעתיך תוך ל' נאמן דכיון דלא קבע לו זמן ל' יום בפירוש מיכסף ופרע תוך שלשים עכ"ל וכן משמע שם בנ"י אם כן י"ל זה דוקא בהלואה דעשה לו טובה מיכסף אבל בשכירות ופה"ב לא שייך לומר דמיכסף ואי דקשה עוד מכותל חצר דשם עשה לו טובה ומיכסף כבר עמד שם בזה בש"מ וכ' כיון דס"ד דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעת זמן עיין שם. ולפי"ז אתי שפיר דינו של הרמב"ן המובא בש"ך דהיכא דהב"ד קבע לו זמן וטען פרעתיך תו"ז דקבעו לו הב"ד דנאמן דשם שפיר מיכסף ופרע לו קודם לכן כשמזדמנין לו זוזי. ובזה יש לגמגם במה שכ' בקצוה"ח בפשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה דבזה אפילו אית ליה זוזי א"צ לפרוע עד הזמן שקבעו ושייך ביה חזקה דאינו פורע תוך זמנו ולהנ"ל כיון דעשה לו טובה ובאמת נתחייב מיד לשלם רק הפשרה הי' לסלק לזמנים יש לומר דמיכסף ומשלם אף תוך זמנו. ועיין עוד בקצוה"ח דהביא דברי הנ"י שכ' קובע זמן בשעת הלואה או לאחר מכן דמוכח דאף אם קבע לו הזמן לאחר ההלואה אמרינן חזקה זו דאינו פורע תו"ז ודלא כמהרשד"ם המובא בש"ך (ס"ק ב') דכ' אם הגיע ז"פ בחיי הלוה והמלוה נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעין מיתומים קטנים אולם בש"מ ב"ב שם כתב וז"ל ארל"ק הקובע זמן לחבירו פי' בשעת הלואה עיין שם משמע קצת דבדיוק כ' דוקא בשעת הלואה אבל אם נתחסד עמו אחר כך והאריך לו הזמן יש לומר שפיר דדמי לסתם הלואה דמיכסף ומשלם לו כשיש לו אף בתוך ל' כן נמי בנתחסד עמו אח"כ להרחיב לו הזמן מיכסף ומשלם כשיש לו זוזי ואף דכ' הש"ך (סי' רל"ב) משם הש"ג דאינו חייב לפרוע רק כשתובע אותו היינו לאחר זמן פרעון אבל כשאינו יכול לתבוע אותו שפיר י"ל דמשלם דאינו ראיה ממה דאינו תובע כיון דאינו חייב לשלם ולכן בסתם הלואה אף דאינו יכול לתבוע ממנו נאמן לומר דפרע כן נמי י"ל דמיכסף כיון דהאריך לו הזמן אח"כ ופרע לו

וקצת יש לעיין אם טוען דהמלוה הוצרך למעות והפסיד דבר מה כדי לשלם לו מקודם למה לא נאמן דהא החוב שוה פחות כמבואר מס' מכות (ובסי' ע"ג) דכפירת זמן פרעון הוי כפירת ממון לחייב שבועה דאורייתא אם כן למה לא יהי' נאמן דהמלוה ביקש ממנו והפסיד איזה סך כדי שיפרע לו קודם ואם כן יהי' נאמן דפרע תו"ז במגו' דהיה אומר כן וגם אף אם נאמר דזה לא שכיח כ"כ מ"מ למה לא נטעון כך עבור יתומים להסוברים דטענינן עבור יתמי מלתא דלא שכיח' ועיין תשובת ראנ"ח (סי' ט"ו) מובא בכנה"ג דהיכא דמשתכר בריוח שחייב ליתן ליתומים כל שנה י"ל דאף דהלוה לקח על זמן לטובתו מ"מ אף אם משתכר בהפרעון מקודם אף מעט פורע תו"ז ואם כן למה לא נטעון עבור יתומים דהמלוה הוצרך להמעות והפסיד כדי שיקדים לשלם לו

ואם שנים עשו שותפות ביניהם על זמן וטוען אחד שכבר נתפרדו זה מזה ועשו חשבון ביניהם ואין זה על זה שום דבר אם נאמן לומר חלקנו בת"ז כ' בתשובת מהריב"ל (ח"א סי' נ"ו) דאפילו היה השותפות לזמן ומת אחד קודם תשלום הזמן טענינן ליתמי דלמא נחלק דחזקה דאין אדם פורע תו"ז מצינו משום הלואי שיפרע בזמנו אבל לחלוק השותפות תו"ז הוא דבר מצוי כי האדם הוא מלא קטטות וכ' דכך היה נראה לכאורה אבל מתוך דברי תשובת הרא"ש נראה שסובר היפך מזה. וכ' הח"צ (סוף סי' ד') בכוונתו דאם הוא חי וטוען חלקנו השותפות תו"ז פשיטא דנאמן אבל לטעון בעד היתומים מספקא ליה להרב ז"ל כיון דהשותפות הוא ודאי ע' שם ועיין בכנה"ג (סי' ק"א ס"ק ח') באורך מזה בכוונת מהריב"ל. וראיתי בתשובת חתם סופר חח"מ (סי' קמ"ד) דפשיטא ליה להיפך ודן שם על הלואה הנעשית בהיתר עיסקא דרב אחד רצה לומר דנאמן פרעתי בתו"ז כדי לפטור מפריעת הרווחים והוא כ' דאף אביי ורבא מודים דאינו נאמן לא מבעי אפלגא פקדון דא"נ שהחזירו תו"ז דא"י לכופו לקבל פקדון תו"ז ככל השותפים דאינו יכול לכופו לחלוק תו"ז ובשגם שמשלם לו שכר עמלו וה"ה שכיר ממנו על זמן נהי דפועל יכול לחזור בתו"ז היינו אם חוזר בפנינו אבל לומר שכבר חזר בו לא מהימן וציין לעיין בח"מ (סי' קע"ו) ובש"ך (סק"ח) ממילא א"נ שהחזיר לו פלגא מלוה דמי פתי יסור הנה לחזור לו פלגא מלוה שלא לקחו מתחילה אלא משום פלגא ריוח שנותן לו על פקדונו עיין שם בדבריו. ולא אדע הא בשני שותפים מבואר שם בש"ע דאין אחד יכול לחזור כיון דשניהם עוסקים רק במקבל עסק מחבירו לזמן קצוב יכול לחזור בו כדין פועל דיכול לחזור ועיין שם (סכ"ג) ובסמ"ע וש"ך שם. ואם כן כיון דבשותפין ששניהם עוסקים דאין אחד יכול לחזור תו"ז ובכ"ז נאמן לומר דחלקו ונתפרד החבילה ק"ו במקבל עסקא דיכול לחזור למה לא יהיה נאמן דחזר מן הפלגא פקדון. וגם י"ל כיון דלא יש לו עסק שיתעסק בו החזיר לו כדי שלא לפרוע הרווחים

אולם ראיתי בנתיבות המשפט (סי' ע"ד) דכ' בהעיסקא שעושין בזה"ז שמפשר את עצמו עם המקבל ליתן כך וכך לשנה נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחויב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן לו כך מחויב לבא לחשבון העסקא ולישבע כמה הרויח בזמן הזה וליתן החצי ולא לפי ערך כיון שהזמן איקבע לטובת המלוה יכול לומר לא נתפשרתי בכך רק משום טובת קביעת הזמן שהוקבע לטובתי. ולפי זה י"ל דאינו נאמן