אמרי בינה חושן משפט לד

וכמבואר חילוק זה ביו"ד(סי קנ"ז) ובמרי"ו ועי' תומים (סק"ב

) ולכאורה למ"ש האחרונים ובתשובת ח"י ובפ"מ או"ח בכ"מ דהא דצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבו' על ל"ת ולקיי' העשה א"צ לא תליא בחומר עשה ול"ת רק אם עובר בקום ועשה או בשב ואל תעשה ואם מפסיד ממון במה שלא יקיים העשה דתשביתו בחמץ דא"ח אף דעובר על ב"י מ"מ כיון דהוא בשב ואל תעשה אינו מחויב לבזבז הון רב עיין פ"מ בא"א (סי' תרנ"ו ס"ק ה') וממילא י"ל היכא דעובר אף על עשה בקום ועשה חייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור ועיין בפ"מ במ"ז (סי' רס"ו) א"כ כאן היכא דמפסיד ממון בבירור כיון דאינו עובר בקום ועשה אינו חייב בדבר אף דעובר על ל"ת כיון דהוא בשוא"ת. ובר"ן מס' סוכה כ' משם הראב"ד דה"ט דאינו חייב לתת אף שליש ממונו למצוה עוברת כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור ומשום דהוא בשוא"ת אבל במצות ל"ת כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור עליה ומשמע ג"כ קצת לכאורה דהוא רק אם עובר על ל"ת בקום ועשה אבל שלא לעבור בשוא"ת אין חמור ל"ת מן שלא לקיים העשה ועיין ב"ח או"ח שם דהקשה מהא דקאמר בש"ס אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש לך אדם כו' והתם בע"ז קאמר ומשמע דבשאר ל"ת אין לו להפסיד כל ממונו וכ' דאדרבה משם ראי' דאל"כ מאי קשיא למה נאמר בכל מאודך הא איצטריכ' ליה ללמד דדוקא משום ע"ז יפסיד כל ממונו ולא יעבור אבל שאר מצות ל"ת יעבור ולא יפסיד א"ו דאין חילוק וציין לעיין בדברי ריב"ש(סי' שפ"ז)

והנה מדברי ריב"ש מבואר דלא תליא בקום עשה או בשוא"ת רק בלאו ועשה וכל שהוא לעבור על לאו אף שא"כ מעשה חייב לבזבז כל אשר לו ולא יעבור ועיין ב"ח יו"ד (סי' רל"ב) ובש"ע ובש"ע שם (סי"ב) ובטו"ז שם (ס"ק י"ז) ובש"ך שם (ס"ק כ"ג) ומדבריהם מוכח ג"כ דאף היכא דהוא בשוא"ת לעבור על שבועתו כל היכא דלא נתבטל השבועה מעיקרא לומר ע"ד זה לא נשבע חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור אף בשוא"ת. ועיין בפ"מ (סי' תרנ"ו) שם דמסתפק בל"ת דרבנן שלא לעבור אם חייב לבזבז כל ממונו עי"ש וברדב"ז (ח"ד סי' קמ"ה) מבואר דחייב לבזבז כל הונו ושלא לעבור. וי"ל דתליא זה בזה דאם אף שלא לעבור בקום ועשה איסור דרבנן חייב לבזבז כל הונו ממילא י"ל דבלאו דשוא"ת חייב ג"כ לבזבז כל הונו דהא מבואר במהרי"ק (סי' קל"ז) וז"ל דלא אמר הסמ"ק דמדת חסידות שיהרג אלא דוקא באיסורי תורה דומיא דשלש עבירות אבל באיסורי דרבנן אפילו מדת חסידות ליכא דלהרוג עליו בצנעא במתכוין להנאת עצמו דאי בתר כונת הא"י אזלת הא לא מכוין ואי משום עיקר המעשה הא ליכא איסורי דאורייתא ופשיטא דלא עדיף איסור דרבנן אף כי עביד מעשה מאיסור דאורייתא בדלא עביד מעשה דהתם אפי' מדת חסידות ליכא מדלא מסרה אסתר משום מדת חסידות דפשיטא דחסידה גמורה היתה אלא משום דקרקע עולם היתה ואין כ"כ איסור כ"ש באיסור דרבנן ואפילו עבד מעשה עכ"ל הרי דפשיטא ליה דלא עדיף איסור דרבנן אף דעבד מעשה מאיסור דאורייתא בלא עבד מעשה. וא"כ אם שלא לעבור איסור דרבנן בקום ועשה דדעת רדב"ז דחייב לבזבז כל הונו ע"כ דסובר דגם שלא לעבור בל"ת אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו. ואף שיש קצת לחלק משם מ"מ מבואר להמעיין דכנראה גם דעתו שלא לעבור בלאו אף בשוא"ת חייב לבזבז כל הונו וכסתמא דנאמר בכל מאודך וכדעת ריב"ש וכבר ראיתי בגליון רע"א זללה"ה יו"ד (סי' קנ"ז) שהביא דברי ריב"ש הנז' נגד דעת הפ"מ והחות יאיר

וקצת י"ל דאף שלא לעבור על דרבנן בקו"ע דדעת רדב"ז דחייב לבזבז כל הונו מ"מ ודאי נראה דעכ"פ היכא שאינו עובר בקו"ע רק בשוא"ת על חיוב דרבנן בזה כ"ע מודים דאינו חייב לבזבז הון רב וא"כ השתא דליכא לנו סמוכין ובעוה"ר כל מצות שופטים המה רק מדרבנן ושליחותייהו דקמאי עבדינן אם כן אם מסלק ידו אף לאחר שיודע וגמר הדין מ"מ הא אינו עובר על הלאו דלא תגורו מפני איש רק מדרבנן דמה"ת אין תורות ב"ד ושופטים עלינו רק מתקנתא דרבנן ואף בקבלו עליהם ל"ה רק מדרבנן א"כ בזה י"ל היכא דיש היזק ממון אינו חייב בדבר ויש לומר דמ"מ כיון דגוף הלאו דלא תגורו הוא מה"ת עדיף והוי כעיקרו מה"ת כן יש לצדד

והנה ז"ל מהרי"ו (סי' קנ"ז) ומ"ש אם חייב להוציא ממון נראה דאינו חייב וראיה מדאמרינן פ' בן סורר ומורה דילפינן מלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל חבירו ופריך האי מהכא נפקא מהתם נפקא והשבות לו אבדת גופו מניין ומשני אי מהתם הוי אמינא ה"מ בנפשיה אבל למטרח ואגורי לא קמ"ל אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הו' אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו וכ"ש גבי עשה דתוכיח דא"ח להוציא ממון ועוד מדאצטרך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור ממונו בשביל קדה"ש ואם היה חייב להוציא ממן להציל חבירו מן עבירה א"כ כ"ש עצמו וא"כ מאי איצטריך בכל מאודך ודוחק לומר דהתם חייב למסור כל ממונו אבל גבי עשה דתוכיח א"ח למסור כל ממונו רק מקצת דא"כ מה שיעור יש בדבר בשלמא גבי הכאה עד שיכנו כ"ד א"צ יותר עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דבכל מאודך הוא רק בע"ז ולא שלא לעבור על ל"ת וזה נגד דעת ראב"ד ורשב"א ור"ן גם מ"ש מה שיעור יש בדבר אינו מובן הא בכל מ"ע לקיימן כתבו הראב"ד והר"ן אף דא"ח לבזבז כל הון מ"מ כל חד וחד מחייב ליתן כפום ממונא כדי לקיים מ"ע ומה גרעון מצא במ"ע דתוכחה. ורבינו ירוחם כתב מובא בב"י אור"ח שם דעל מצוה עוברת חייב להוציא ע"ז עישור נכסיו וכ' הב"י לא ידעתי מניין לו וע"ש מג"א (סק"ה ומצאתי ביו"ד (סי' קנ"ז סק"ה) בביאור הגר"א זצ"ל דכ' דמשמ' מדברי מהרי"ו דעל כל מנות ל"ת אינו מחוייב להוציא ממונו וקרא דבכל מאודך הוא בע"ז וחולק על הר"ן. אולם מדברי הרמ"א שם שפוסק כדברי הר"ן וראב"ד וגם מביא דברי מהרי"ו משמע קצת דאין חילוק

וי"ל דהא באמת ראייתו של מהרי"ו נכונה מש"ס דסנהדרין (דף ע"ג) דאצטרך קרא דלא תעמוד על הצלת גופו של חבירו אף דבלא"ה איכא קרא דוהשבתו לו ומדכתיב ויו יתירא דרשינן לאבידת גופו כמ"ש רמ"ה שם וגם שם כתיב לאו דלא תוכל להתעלם ובכ"ז לא היינו מחייבים אותו להוציא ממונו ע"ז רק גלי קרא לא תעמוד אלא חזור על כל הצדדין וכמ"ש רש"י שם ומשם לא נוכל ללמוד לשאר ל"ת שלא לעבור דהצלת נפש שניתן אף לדחות שבת ודאי עדיף ואין ללמוד משם לכל המצות א"כ מוכח דע"כ יש חילוק בדבר דהא ודאי א"ל דאי משום לאו דלא תוכל להתעלם הא אדרבה חזינן באבידת ממון דא"ח להפסיד את שלו בשביל להציל ממון חבירו אף אם הפסידו הוא דבר מיעוט והפסיד אבידת חבירו הוא הון רב בכ"ז א"ח ע"ז כמבואר ב"מ (ע"ב) מ"מ זה בממון דניתן למחול שפיר אמרינן דרכיה דרכי נועם וא"ח להפסיד את שלו בשביל ממון חבירו דמאי חזית כמבואר שם בראשונים אבל להציל גופו למטרח ולאוגרי מה"ת נאמר דא"ח בדבר דהא אף אחר דגלי קרא דלא תעמוד אינו מפסיד משלו דשקיל מיניה אח"כ כמו"ש הרמ"ה והרא"ש מדלא אמרינן אבל בממונא לא קמ"ל מבואר דלא חייבו רחמנא רק למטרח ולהשתדל ולאוגר ולא להפסיד ממון ולמה צריך לזה קרא דלא תעמוד הא כיון דידענו דקרא דוהשבותו קאי על אבידת גופו ממילא הל"ת דלא תוכל להתעלם קאי ג"כ ע"ז ומה"ת לא יטריח בממונו להצי' גופו ושלא יעבור על הלאו. מזה יליף מהרי"ו דאף אם חייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת היינו במה שמוטל על גופו והוא חובת הגוף אבל מה שסיבב לו אחר שאין קץ וסוף לזה לכל המקראות והזדמנות בזה א"צ לבזבז ממונו להציל לחבירו כיון שהוא לא גרם לזה ולא בא עליו הסיבה דוקא רק על חבירו בזה אינו חייב להוציא ממונו מקרא דבכל מאודך. ורק להציל גופו ממות בזה גלי קרא דלא תעמוד. [ועיין חות יאיר (סוף סי' קמ"ז) דמלשון למיטרח דנקט מבואר דגם זה לולי דאתרבי ממ"ש לא תעמוד ה"א אם אין בידו להצילו בעצמו אינו מחוייב לטרוח ולולי שכתבו כל הפוסקים שחייב לשכור מממונו להציל חבירו רק שחבירו יחזור לו היה אפשר לומר אם יודע שאין לחבירו להחזיר לו לא רבתה התורה רק לטרוח עבורו ומ"מ ר"ל משל חבירו ואינו חייב להשכיר משלו. ואפשר שזה כוונת רש"י במ"ש לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך וע"ש במהר"מ לובלין דכתב דעיקר מה דדייק הוא מדכתיב והשבות לו ובלא"ה הוה דרשינן מלא תעמוד מלהצילו בנפשיה אבל לא למטרח למיגר אגורי ולמ"ש צריך ללמוד מלא תעמוד לכל דברים אף באם אין לו ממון שיחזור ויגבה ממנו. וקושית המר"ם יש לישב להמעיין. גם יש לדון דבברייתא לא נקט רק להציל חבירו מסיבת הבא עליו ממ"א כגון טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באו עליו שבכל אלה לא גרם לעצמו ובאמת כנראה אף אם גרם לו לעצמו ורוצה לאבד עצמו לדעת ג"כ מחוייב להצילו מדכתיב לא תעמוד ובאמת ע"ז ל"ה קשה כ"כ קושית הש"ס מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו דהא התם קרא קאי גם על אבידת ממון ובאבידת ממון מדעת א"ח להצילו כמבואר (סי' רס"ד) דאין נזקקין לו ואם מוהשבותו לבד נילף אבידת הגוף אכתי ל"ה ידענן באם בא ע"י פשיעתו ומדעתו דחייב להצילו. ואולי אף אם גרם לעצמו מ"מ ע"כ ידענו שהוא בלא דעת ורוח שטות אחזתו לאבד עצמו לדעת ובכה"ג גם אבידת ממונו חייב להציל כמבואר יו"ד (סי' שמ"ט ס"ג). עכ"פ מקרא דלא תעמוד ודאי חייב להציל בכל הצדדין אבל להצילו מן עבירה ולקיים מצות תוכחה בזה כיון שהוא מצות שאין להם זמן קבוע ויכול לבא עליו בכל פעם ובכל עת א"ח במקו' הפסד ממונו אבל בלא לעבור על ל"ת המוטל עליו ובא עליו