אמרי בינה חושן משפט שמו

סוף דינו כתחילת דינו ולכך מוציאין ודומה לדברי בעה"ת הנז' דבכה"ג בו"ש ברי עדיף. ובזה היה מיושב מה שהקשה שם בש"ך (סי' שס"ג ס"י) באומר לחבירו דור בחצרי דפטור מלשלם והאחרוני' כתבו דשם איירי בגברא דלא עביד למיגר ולהנ"ל י"ל אף בגברא דעביד למיגר פטור מלשלם כיון דעיקר הספק נולד אחר שדר בו דקודם שדר אם היו באין לדון בלא"ה יכול לחזור ואף אם כבר נכנס לבית לדור מ"מ כיון דלא אמר לו על זמן ידוע יכול לעולם לסלקו שיצא מהבית וכוונתו לא הי' רק על יום א' אם כן עיקר הס' נולד על זמן שדר בו כבר שפיר יכול השוכר לטעון דלמא היה כוונתך שאדור בחנם ואתה בא להוציא ממון ממני והוי כאיני יודע אם נתחייבתי

אך באמת ז"א דברמ"א (סי' רס"ד) מבואר דבכל ענינים מה שאחד עושה לחבירו טובה דחייב לשלם ולא אמרינן דבחנם נחית והוא מדברי הר"ן כתובות פ' שני דייני גזירות דהוי כיורד לשדה חבירו שלא ברשות דחייב לשלם לו וקשה אמאי לא הוי כא"י אם נתחייבתי וצריך לומר דזה הוי כחזקה דאין אדם נותן בסתם מתנה כיון דלא פירש ועיין קצוה"ח (סי' שס"ג ס"ק ט') ומ"מ זה דוקא אם נתן בסתם אבל באומר שא"י אם בא לידו בפירוש למתנה או לפרעון חוב או בדרך הלואה לכ"ע הוי כא"י אם נתחייבתי וכמו שכ' מהרשד"ם הנז'

ובמ"א עמדתי על דין דאכול עמי דחייב לשלם. דהנה בתוס' כתובות (דף ל"ט ד"ה) קרע שיראין כתבו אע"ג דלא אמרה על מנת לפטור כיון דיש לה הנאה מסתמא על מנת לפטור ולכאורה מאי קשיא להו הא בלא בא לידו בתורת שמירה ל"ב על מנת לפטור. אך י"ל למה דמסיק הש"ס סוף פרק החובל בצערי דגופו בחסרון אבר ל"מ אף באומר על מנת לפטור ובצערי דגופ' בלבד בעינן שיאמר על מנת לפטור אם כן שם במפותה כיון דהוי צערי דגופא שפיר הקשו תוס' דלבעי שיאמר על מנת לפטור ועל זה תירצו דהיכא דיש הנאה מסתמא הכוונה על מנת לפטור. וראיתי בספר נתיבות משפט אלגאזי (דף קי"א) שכ' בביאור דברי תוס' הנז' דדוקא בקורע שהוא מזיק בלבד ואינו מתהנה ממנו דעתו היה על מנת לפטור אבל במפותה דיש הנאה לבועל כל שא"ל קרע שיראים שלי ול"א ליפטר לא מיפטר ובכה"ג שהוא מתהנה קרע והתחייב קא"ל וזה בשביל הנאתו עשה כן על מנת להתחייב ולכך הוצרכו לומר דש"ה כיון דהיא נמי אית לה הנאה מחלה לגמרי ועיין שם בדבריו ולפי זה היה נראה באומר לאדם חשוב בא ואכול עמי דפטור מלשלם להמבואר (סי' ק"צ) ובאה"ע (סי' ז"ך) דנתינ' לאדם חשוב הוי הנאה ומתקדשה אשה עי"ז וכן קרקע נקנה בזה אם כן כיון דהבעלים נהנו גם כן נימא מסתמא כוונתו היה על מנת לפטור. ולפי זה יש לומר דלכך באומר לו דור בחצרי פטור אף בעביד למיגר כיון דהבעלים גם כן נהנו דביתי מיתבי יתיב ושאיה יוכת שער כמבואר ב"ק (דף ך') וש"ע (סי' שס"ג) הנז' וכיון דשניהם נהנו י"ל דמסתמא כוונתו על מנת לפטור אולם לפי זה להמבואר ברמ"א אה"ע שם דלגבי קידושין באמרה הילך מנה ואקדיש אני לך צריך חקירות חכם אם הוא אדם חשוב ובסתם אדם הוי ספק קידושין דלמא הוא אדם חשוב אם כן למה סתם בחו"מ באומר אכול עמי דחייב לשלם ול"א מתנה קא יהיב ליה למה מוציאין ממון מספק דלמא הוא אדם חשוב ונהנו שניהם והוי כאומר על מנת לפטור. ואולי י"ל דע"כ לא מצינו דבאדם חשוב הוי הקבלה להנאה לגבי הנותן רק כשמחשב הנאה הזאת באומר הרי את מקודשת לי בהנאה הזאת שקבלתי ממך אבל בסתם כשלא ראינו שמחשב הנאה הזאת י"ל דלא הוי הנאה הזאת כממון ולכך בסתם אכול עמי חייב לשלם ולא מספקינן דלמתנה קא יהיב

והנה באיני יודע אם נתחייבתי דפטור ולצאת ידי שמים חייב והש"ך העלה דלא מהני תפיסה ובספר בית מאיר (סי' קע"ח) העלה כיון דהנתבע עצמו מסופק וזה טוען ברי מהני תפיסה וכבר כתבתי לעיל דיני הלואה (סי' מ"ה) באורך להשיג על דבריו והבאתי סמוכין לדבר דל"מ תפיסה בבו"ש יעיין שם

[וראיתי בתשובת מהריט"צ (סי' מ"ז) שכ' בפשיטות בראובן שחייב לשמעון מנה וראובן מודה לו אלא שטוען ששמעון חייב לו חוב אחר ושמעון טוען החוב שאתה חייב לי הוא ודאי והחוב שאתה טוען שאני חייב לך איני יודע אם חייב אני לך שעל זה ישבע שאינו יודע ויפטר וראובן יפרע לשמעון חוב עכ"ל וכנראה שעל דין זה הסכים שם מהר"ם גלאנטי ז"ל מבואר גם מדבריהם דלא מהני תפיסה וגם מבואר דכיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה אינו ספק על חוב הברור לו והספק נולד מחוב אחר וכדברי קצוה"ח(סי' נ"ט) וכהסכמת הנתיבות שם ודלא כמו שהבאתי שם משם השב הכהן ועיין נתיבות (סי' ע"ה סק"ה) במה שהשיג על קצוה"ח בדין ספק פרעון קודם הלואה אם המלוה ג"כ מסופק כיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה דדעת הקצוה"ח דהמלוה הוי כא"י אם נתחייבתי והוא ז"ל כ' דליתא כיון דעושה זאת לפרעון אינו בכלל זה גובה וזה גובה ודברי מהרי"ט צאהלן ז"ל נוטים כמו שכ' קצוה"ח ועוד ביותר דשם בנידון דמהריט"צ היה שהלוה טוען ברי שהסחורה שמסר לו בתנאי שלא יתן ללוי למכור אם כן לדבריו בא לידו על פרעון חוב ואעפי"כ דנו להמלוה לאיני יודע אם נתחייבתי. וראיתי למי שהשיג על המריט"צ וכ' האיך תלי השבועה בשמעון שישבע שא"י שחייב לו ממ"א ויטול את חובו מאחר שראובן טוען ברי שחייב לו ממ"א כנגד חובו הא ודאי דנאמן בשבועה ויפטור מחובו. אולם דברי מהריט"צ דאיירי שם היכא דחוב שמעון הוא חוב ברור דא"נ לומר פרעתי וכיון דהדין זה גובה וזה גובה נשאר החוב ברור וזה ישבע שא"י אם יש לו בידו כנגדו וכמו שהסכימו הקצוה"ח והנתיבו' לעיל (סי' נ"ט) ומ"מ בדינו של מהרי"ט צאהלין ז"ל שם דהלוה נתן סחורה שימכור על חובו וטוען ברי שהיה שוה כפי חובו רק שעבר התנאי ומכר על ידי לוי שפשע ומכר בפחות בזה זה הוי פרעת כטענת פרעון כיון שמסר לו סחורה בפרעון וכשפשע הוי כא"י אם לי והלוה טוען ברי בזה לא שייך לומר זה גובה וזה גובה ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב) ובנתיבות שם (ס"ק מ"ו) וכאן עדיף טפי]

ועיין בקצוה"ח (סי' ע"ה ס"ק ד') הביא מתשובת בית יעקב דאם הלוה פרעו בסתם לאחר שאמר איני יודע אם הלותני ואומר הלוה דטעה וסבר שהוא חייב בדיני אדם ואילו היה יודע דפטור בדיני אדם לא היה נותן לצאת יד"ש דהוי מחילה בטעות. והקצוה"ח השיג עליו דהיכא דחייב לציד"ש ונתנו בסתם לא אמרינן דהוי מחילה בטעות והביא ראיה מכתובות (דף צ"א) מצוה על היתומים לפרוע הני מצוה עבידתו השתא בדין קא טריף ול"א אלא דלא אמרו ליה הני נ' זוזי דמי דארעא דקטינא אבל אמרו ליה כו' סלוקי סלקיה מבואר דהיכא דנותן סתמא אף עפ"י שאינו חייב בדיני אדם אמרינן למצוה קעביד וכ"כ ה"נ אמרינן מסתמא למצוה קא עביד לציד"ש ולא אמרינן דהוי בטעות. ולמה שכ' לעיל מדברי בעה"ת דהיכא דאינו יודע אם בא הממון לידו בדין והלה טוען ברי בזה לכ"ע אמרינן בו"ש ברי עדיף אתי שפיר דינו של הבית יעקב הנז' דיש לומר כיון דפרע לו בסתם וא"י אם ידע דאינו חייב לו בדיני אדם רק לציד"ש או דלא ידע וכסבור דחייב בדיני אדם אם כן בו"ש ברי עדיף ואזלינן בתר חזקת מר"ק ואף דהוא בא בטענת ברי דחייב לו מן הדין מ"מ כיון דהדין הוא הממע"ה ואנו באין לדון רק השתא על תשלומין הזאת ששילם בסתם בזה הוי התובע בטענת שמא דלמא פרע לו הואיל שלא ידע והלה טוען טענת ברי דטעה וכסבור דחייב לו מה שאין כן שם בהך דקטינא דארעא דממנ"פ זכה המלוה בהנך חמשים שנתנו לו דאף לדברי היורשין אם יטענו ברי דיהבי ליה לסלקיה מהך קטינא דארעא מ"מ זכה בבירור בהנך נ' זוזי ולא נפל הספק עליהן כלל רק אם סלוקי סלקיה והנך נ' דמי דארעא דקטינא נינהו לכך כיון דלא אמרו ליה אף אם טענו בברי דכוונתם היה לסלקיה מהך ארע' מ"מ בו"ש לאו ברי עדיף כיון דבאו להוציא הך קטינא משעבודא דבעל חוב מה שאין כן בדינא דהבית יעקב דהספק נופל אם זכה בהמעות או לא אמרינן בו"ש ברי עדיף כיון דמסייע לו להלוה חמר"ק ונאמן דטעה וכסבור דחייב בדיני אדם ובשביל זה נתן לו ולא לציד"ש והוי נתינה בטעות גם י"ל דשם הוכחה יש מדלא אמרו ליה הני דמי קטינא דהי' להיתומים לחוש דלמא אתי בעל חוב מאוחר דאביהן ויטרוף מהם הקרקע ומדלא אמרו להו הא ראיה דלא חששו לסלקו מדמי קטינא ולא קנו ממנו הקטינא רק כפריעת חוב בעלמא ולכך גם הוא בעצמו יכול לטרוף מה שאין כן בנידון דהב"י לא היה לו לומר שום דברים בשעת הפרעון נאמן לומר שטעה

עוד הביא הקצוה"ח ראיה מהמוכר פירות דקל דל"ק ואמר ר"ל מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלואה ופירש ר"ת דהלואה והלוה לא הקנה אלא בתורת מכר ואינו כלום והוי מחילה בטעות אבל גבי פירות דקל ניהו דיכול לחזור אין לו לחזור כי היכא דליקו בהימנותא לכך אית לן למימר אפילו יודע שהיה יכול לחזור לא הי' חוזר אם כן השתא היכא דאינו אלא דליקו בהימנותא לא הוי מחילה בטעות כ"ש הכא דליקו בהימנותא קמי שמיא דבודאי לא הוי מונע מלפרוע לציד"ש. ויש לדחות דשם הא פעם א' מכר והתרצה שיזכה במקחו וכל זמן דלא חזר מהמקח אמרינן דנשאר אדעת הראשון ואינו חוזר וכ"ז דלא חזר בפירוש מה"ת נאמר דהיה חוזר לכן לא מפקינן מיניה אם שמיט ואכל ועיין שם בש"מ משם הריטב"א דדוקא אי שמיט ואכל דליתא בעינא ושאר פוסקים חולקין ע"ז ועמ"ש לעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות כ"ו) וזה הכל דלא ניחוש על השתנות דעתו ממה שהתרצה מתחילה על המכירה רק לא סמכה דעתו הואיל דהוי דשלבל"ע כמו