אמרי בינה חושן משפט שמג

הקשו תוס' במתו לב"ה הא הוי כאיני יודע אם פרעתיך אלא ודאי דלגבי יורשים חשוב כא"י אם נתחייבו אבל בהנך חמש נשים דנאמנות שלא לשתות חייב הבעל בכתובה מטעם א"י אם פרעתיך. וכ"ד תמוהין הם חדא דבירושלמי ר"פ הארוס' מבואר דרק לב"ש צריך לטעם זה דיודעת שאין ארוסה שותת אבל לב"ה בלא"ה אתי שפיר כיון דאינה שותת מפסידה כתובתה וז"ל הירושלמי מתניתא דב"ש דב"ש אומרים נוטלת כתובתה ולא שותה א"ר יוסי תמן טעמייהו דב"ש אומרים הביא לי בעלי ואני שותה ברם הכא יודעת היתה שאין ארוסה שותה למה הכניס' עצמה לספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה הרי דלב"ה לא צריך לטעם הזה רק כיון דאינה מבררת על ידי שתיה מפסיד' כתובתה אף דהבעל בחיים מ"מ לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך כיון דהספק נולד בפנינו ולא בא על ידי קום ועשה וכנז' [ויש להתבונן בדברי תוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב) דכתבו משם הר"י דב"ש מודי' בארוסה משום דהיא נתנה אצבע בין שניה וכטעמא דירושלמי הנז' וכתבו עוד משם הר"י דבארוסה יש לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק ובירושלמי מבואר דלאו מטעם זה אתי עלה ועיין מלמ"ל (פ"ב) דסוטה בזה דכתב ריא"ז דאין צריך להתרות ולהודיען שמפסידות כתובתן אבל דעת שאר הפוסקים דצריך להתרות שתפסידי כתובתך ואם כן מצד עוברת על דת אינה מפסדת הכתובה רק מטעם כיון שאינו יכול לדור עמה ובארוסה גרע דליכא לברר כלל ע"י השתיה] גם מה שכ' דלגבי יתומים הוי כא"י אם נתחייבו קשה לומר כן כיון דביתומים ליכא שעבוד הגוף כלל רק מנכסי מורישהן בא לגבות מכח חזקת חיוב אם כן הוי כאיני יודע אם פרעתיך ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ד') להשיג עליו בזה מהא דמבואר בש"ע (סי' פ"ע) במת הבעה"ב דהשכיר גובה מהיורשים ושם עיקר הטעם משום דאביהן כאיני יודע אם פרעתיך ומשמע אף אם לא עמד אביהן בדין

גם עיקר דבריו לדון לסוטה כא"י אם פרעתיך קשה הדבר למאד כיון דהכניסה עצמה לספק זה אף דהיתה יכולה ליבדק בשתיה מ"מ כיון דאחר כך נתגלגל הדבר דא"י לשתות הרי הספק לפנינו בלי שום מעשה פרעון אם נפקע החוב ומה"ת יתחייב

ובאמת הקושיא בהא דחמש נשים השונאות זו את זו מעידות לומר שנטמאת לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא להפסידה מכתובתה וברמב"ם מבואר אלא נוטלת כתובתה ויוצאה [ועיין גליון רע"א זצ"ל במשניות מס' סוטה דמכח זה השיג על הב"מ שרצה לדחוק א"ע דבהנך ה' נשים הוא רק שלא להפסיד' היינו דתפיסה מהני וברמב"ם מבואר דנוטלת כתובתה ונשמט שם מאשר ראיתי בכ"י שהביא שם ד' הב"מ ומשיג עליו בזה מד' הרמב"ם] ואמאי נוטלת כתובתה ומי גרע ממתו בעליהן. והגרע"א זצ"ל הק' לב"ה ממתו בעליהן עד שלא שותת ובאמת אף לב"ש קשה דשם יכולה לומר הביא לי בעלי ואני שותה כמו שכ' בירושלמי אבל כאן כיון דמה"ד כל דעד א' נאמן אף פסול נאמן ונאמנות שלא לשתות אמאי נוטלת כתובתה וגם למה שכ' תוס' יבמות (דף ל"ח) הנז' דהוי כעוברת על דת וה"נ כיון דעכ"פ בהכרח צריך להוציאה על ידי מעשיה אמאי חייב בכתובתה והקושיא עצומה. וגם מה שכ' שם הגרע"א ז"ל מדברי ירושלמי סוטה דהא דמפסדת כתובתה הוא מטעם כיון דהאמינו התורה כתרי ממילא אין לה כתובה ומדמה לעד א' שמעיד שזה חלב ואחר כך אכל והתרו בו דלוקה הא בלא"ה כיון דא"י לשתות מפסידה כתובתה יש לדבר בזה טובא שם בביאור דברי ירושלמי שם ובהך בעיא שם חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא אחד ואמר ראיתי מה בא להעיד דכבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידין ממון על פי עד א' ובא למיפשט מהא דעד א' אומר שזה חלב דלוקה אף דעיקר עדותו בעד א' ופירש בפ"מ דה"נ מפסידה ואינו מובן הא בסוטה מיד בא להפסיד ממון ויש לפרש אף דכבר נראת שלא לשתות מ"מ נ"מ אם יבא אחר כך עד א' להכחיש לחמותה דלדעת רמב"ם ל"א בעד פסול כ"מ שהאמינו תורה עד א' הוא כשנים ואף להחולקים נ"מ אם באו ב' נשים להכחישה נ"מ להחזיק על פי הגדת העד כשר שיהיה כבירור וכבי תרי דא"י להכחישו לכן ממילא מפסידה כתובתה. או י"ל דהפשיטות הוא להיפך כיון דלא צריך עכשיו לעדותו רק לענין כתובה א"נ [והרמב"ם הלכו' סוטה לא הביא כלל דבר זה] וגם אף בבא עד כשר א"ד להך דחלב כיון דה"נ לענין ממון הוא מיד בכל אלה יש לדבר טובא ויבואר בעזה"י במ"א. עכ"פ משם אין להוכיח לענין א"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ובודאי לדינא הוי ספיקא דדינ' ואין מוציאין ממון בא"י אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ולא פשע כלל בדבר

סי' ה ראיתי במהרשד"ם חח"מ (סי' פ"ז) שדן במלוה שאמר ללוה שיפרע החוב לפלוני ואחר כך כשבא המלוה לחשוב עם פלוני אמר שלא קבל והלוה אומר שפרע רק שאינו זוכר למי פרעם אם למלוה או לאותו פלוני דחייב הלוה לשלם לפי שהיה לו לידע למי פרע דכיון אם המלוה היה תובע מהלוה והי' משיב א"י א"פ היה חייב דצריך לידע שפרע וזה כשיבוא כ"א ויתבע א"י להשיב פרעתיך ודאי דישאר חייב עכ"ד והם קשים להבינם. הא סוף סוף טענתו ברורה שפרע לאחד משניהם א"ד לא"י אם פרעתיך כיון דברי לו שפרע וכי רמיא עליו למידע באיזה אופן שפרע לו די אם טוען בברי שנפרע החוב. וראיתי בספר מטה שמעון שהביא משם הרב משאת משה שתמה עליו כן והוא כ' דאף דא"ל שיפרע לפלוני כיון דלא ידע למי פרעו לא מיפטר בזה ממנ"פ דאם פרע לו או לפלוני הרי פרוע זה ליתא דאם היה אומר ברי דפרע לפלוני אפשר דהיה מודה פלוני ואם היה כופר היה צריך לישבע ואם כן נמצא דבהעלם ידיעתו עדיין אינו ניצל מדין איני יודע אם פרעתיך אלו דבריו והם תמוהין ביותר דסוף כל סוף כיון דטוען ברי שפרע במה נחייבו ואי משום דאינו זוכר למי לא פשט בזה כלל דכי מוטל על הלוה שיזכור למי פרע ואף גרמא לא הוי בזה במה שאינו זוכר אם פרע לו או לפלוני כיון דלא אמר לי' הב ליה באפי סהדי אף דאינו זוכר אם פרע לו או להמלוה עצמו ויוכל להיות אם היה זוכר ל"ה ביד הפלוני להכחישו מ"מ בשביל זה לא נוכל לחייבו

ומ"ש דאם היה כופר היה צריך לישבע נראה דפשיטא ליה דהפלוני אין צריך לישבע כיון דליכא נגדו טענת ברי ולענ"ד גם כשאומר איני יודע אם פרעתי לו מ"מ צריך הפלוני לישבע כיון דהמלוה יודע וטוען ברי מצטרפים טענתו עם טענת הלוה שפרע למיחשב טענת שניהם לברי שקבל הממון וחייב לישבע היסת ודומה להא דמבואר (סי' קכ"א ס"ח) דהלוה נשבע למלוה על ידי טענתו של השליח שבועת היסת ועיין שם בש"ך (ס"ק מ"ו) כיון שממונו היה בודאי בידו ועכשיו השליח כופר מצרפים טענת המלוה והשליח. וה"נ אף דלא היה ממון בודאי בידו מ"מ כיון דבצירוף טענותיהם הוא טענת ברי חייב לישבע היסת דהא הש"ך שם (ס"ק מ') גרס דנשבע למלוה או למפקיד וע"כ דס"ל אף דעיקר הטעם דמהני צירוף למיחשב לטענת ברי להשביעו כיון דהיה מעותיו ודאי בידו ונתקלקל כמו שכ' הש"ך (ס"ק מ"ו) והכא ל"י אם היה כלל מעות ביד השליח דמכל מקום כיון דהשליח קבל עליו השליחות ומחמת זה יכול לפטור הלוה את עצמו בטענותיו הוי כידעינן שהיה בידו וצריך לישבע ולא כן בשולח מעות ללוי לקנות לו סחורה דהביא הש"ך שם (ס"ק מ"ב) משם ת"ה דאין ראובן יכול להשביע ללוי הואיל דאין לו עליו רק טענת שמא דהתם אין לו שום שייכות עם לוי ועיין שם בנתיבות (ס"ק י"א) וה"נ בנידון דרשד"ם דלוי הוי יותר משליח כמבואר שם הוי כמו שבא לידו ונתקלקל ומצרפינן טענתו כיון שיודע בברי שהוא לא קבל מן הלוה עם טענת הלוה שיודע ברי שפרע או למלוה או לאותו פלוני שצוה לו כדי להשביעו וגם בדינא דתה"ד הנ"ל מצאתי בתשובת מהר"ם רוטינבורג ז"ל (סי' תח"י) בראובן שתובע לשמעון וטוען שלחתי על ידך ממון ללוי ולא נתת לו ושמעון משיב עשיתי שליחותך וראובן משיב הלא לוי כופר ופסקו ב"ד להשביע את שמעון וכ' ואם יחזיר ראובן ויתבע גם את לוי כספי בא לידך ולוי כופר ישבע גם לוי שלא בא לידו ונפטר עכ"ל ומשמע אף על ידי תביעת ראובן יכול להשביעו ללוי דמצרפינן טענת שמעון וראובן לטענת ברי ודלא כמו שכ' התה"ד ועיין מה שכ' בהגהותי בד"ח דיני שומרים (סי' א') ואם כן ה"נ כיון דהמלוה יודע וטוען ברי שהוא לא קבל והלוה טוען ברי ששילם לאחד מהם מצרפינן טענותיהם לטענת ברי להשביעו לאותו פלוני. ויהיה איך שיהיה אף אם לוי יפטור משבועת היסת מ"מ לא גרם לו בזה כלום הלוה במה שא"י דאם הדין כיון דלא ידעינן שבא ממון לידו לא מצרפינן טענת שניהם לטענות ברי להשביעו היסת אם כן אין הבדל בין אם טוען ברי או שמא דפרע לו ואם כן מכל צד נראה דפטור הלוה בטענת ברי שפרע אף דא"י אם לזה או לזה ודברי מהרשד"ם צ"ע

והא דחייב לשלם באיני יודע אם פרעתיך ואין התובע צריך לישבע כמבואר בש"ע ראיתי בס' שער משפט שיצא לדון בדבר חדש דאם התובע מודה שנפרע מקצת חוב בכה"ג דינו כמו פוגם שטרו דצריך בעהש"ט לישבע והטעם מבואר בש"ס דפרע דייק דמיפרע לא דייק ואם כן הכא דבא"י אם פרעתיך אינו חייב רק כשהתובע טוען ברי וכיון דמודה דנפרע מקצת חשוב טענתו ספק וכל זמן שלא נשבע לא מיחשב טענתו כברי עיין שם דהוליד מזה עוד דינים חדשים: