אמרי בינה חושן משפט לג

וכ"כ נראה ממה דהשוו הרמב"ם והטור ומחבר דין עדות לדיינין דאין לחלק ביניהם ודלא כמ"ש בתשובת בית יעקב מובא בהגהות מל"מ סוף הלכות סנהדרין דלגבי דיין אם הבטיחו לתת לו שכר אח"כ כשנתן לו דינו בטל למפרע ולגבי עדות לא נתבטל עדותו למפרע והוא כ' שם דמנ"ל לחלק בין עד לדיין אלא דבתרויהו אין המעשה בטל למפרע וכן נראה כיון דא"ח ליתן לו דיכול לומר משטה הייתי בך אם נותן לו אח"כ מתנה הוא אף דאיסור יש הואיל דבשביל שהבטיחו נותן לו מ"מ בשביל זה לא יתבטל דינו ועדותו למפרע ולמש"כ מוכח כן מדברי רמב"ם וטוש"ע דאין חילוק בין דיין לעדות וכנ"ל

ושכר בטילה דמוכח מותר ליקח ואם לא התנה כתב הסמ"ע דא"נ ליתן אלא כשיעור שרוצה אדם לישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה וכמו גבי משיב אבידה. ואינו כן דעת הט"ז דהוי כפורע חובו ש"ח ועיין תוס' כתובות (דף ק"ח) דמטעם תקנה הוא באבידה עיי"ש וי"ל דבדיין ג"כ כן הוא ובלא"ה כתבו בשבות יעקב ובקצוה"ח דכיון שבאו לפניו והדיין סילק עצמו ממלאכתו ונזקק לדון עפ"י דעת בעלי הדינים הוי כמדעתם וחייבין לשלם וכמבואר בטיו"ד לענין התרת בכור דבלא התנה צריך לשלם שכרו כפועל בטל. ומזה השיג הקצוה"ח על הסמ"ע דא"ח לשלם רק כפועל בטל לגמרי דדין דומה לראיית בכור דל"ה מלאכה כלל משא"כ גבי אבידה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצה לישב בטל מאותו מלאכה והביא דברי הדרישה יו"ד שם. ותמהני הן על הדרישה שם הן על קצוה"ח הא לפנינו מבואר בטור ח"מ (סי' רס"ה) דגם באבידה אם היה יכול להתנות ולא התנה דא"ח לשלם רק כפועל בטל לגמרי ואינו מקבל שום שכר טורח מהשבת אבידה וכן פוסק הרמ"א שם ודוקא כשאין בעל האבידה שם אז שמין בכמה ינוח מלאכתו ויתעסק בהשבתה וכוונת הסמ"ע שכתב כמו במשיב אבידה ודאי ג"כ הוא רק כפועל בטל ממש הואיל ולא התנה ועיין סמ"ע (סי' רס"ד ס"ק ד')

וראיתי בש"מ ב"מ (דף ל"א) שכתב משם ר"פ דכפועל בטל באבידה ל"ה כפועל בטל דמסכ' בכורות דשם הוא כפ"ב לגמרי וכ' דהתם משום דמיחייב בכל ענין אפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ד' מה אני בחנם שאין לו ליטול שכר טרחו כלל מש"ה לא שקל אלא כבטל לגמרי אבל באבידה כשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הלכך שרי ליקח שכר בטילה דאותו מלאכה דבטל מינה עכ"ל ולכאורה צריך ביאור הא גם בדיין פטור כשעוסק במלאכתו והך קרא דל"י בך אביון שדרשו הוי זהיר אתה שלא תהיה אביון קאי על כל מצות שחייב לעשות בחנם ואינו רשאי לקבל שכר מ"מ א"ח לבטל ממלאכתו וכמבוא' בש"ס בכורו' שם דאפי' בטילה דלא מוכח אינו רק מכוער הדיין וכבר ראיתי למי שכתב שדברי הר"פ תמוהים. ברם דבריו נכונים למאד דבאמת כשעוסק מלאכתו ודאי ליכא מצות השבת אבידה עליו וכשמשיב אינו עושה רק לפנים משורת הדין כמבואר בראשונים שם דאומדן דעתו דרוצה לעשות לפמשה"ד ועושין פשרה לשלם שכר בטילה ממלאכתו לעסוק במלאכה קלה ומותר לו ליקח שכר טורח השבה עכ"פ כיון דאינו מצוה ועושה משא"כ בהוראות היתר בכור או דין אף דא"ח בדבר לעשות עכשיו הואיל וטרוד במלאכתו מ"מ התורה אסרה ליקח שכר על לימוד חוקים ומשפטי' וסוף כל סוף כשדן והורה לומד חוקי ה' והתורה גזרה לאמר מה אני בחנם אף אתה בחנם ושלא יקח שכר עבור לימוד חקים ומשפטי' ואין כוונת ר"פ לומר דמחייב בכל ענין אפילו היכא דבטל ממלאכתו דחייב לדון ולהורות דזה ודאי אינו דלא חייבו התורה ליבטל ממלאכתו מדכ' ל"י בך אביון רק החיוב הוא שלא ליקח שכר בכל ענין אם לומד חקים ומשפטים כיון דסוף סוף כשדן והורה להם לומד אותם חקי ד' ועבור טורח זה אסור לקבל דהא ודאי אף אם יש ב"ד גדול ממנו בעירו כשבאו הבע"ד וקבלו עליהם לדון ביניהם אף שאינו חייב בדבר ואין החוב מוטל עליו מ"מ כשדן ביניהם אסור לו לקחת שכר דין והוראה משום מה אני בחנם כיון דסוף כל סוף לומד חוקי ד' ומשפטיו וכמו כן אם מבטל ממלאכתו ועושה לפנים משוה"ד אינו רשאי לקבל שכר דין שהיא מלאכה קלה רק שכר בטילה ממש משא"כ בהשבת אבידה אם אינו מצוה ועושה אף דעושה לפמשה"ד יכול לתבוע שכר טרחו מהשבת אבידה כיון דא"ח בדבר הוי רק כטורח במלאכה וז"פ וברור ועי"ש עוד בלשון הריטב"א דכ' נמי כיון דשורת הדין יש לו לדון וללמוד בחנם משום מה אני בחנם די לו כשנותן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין משא"כ בזו דפטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון ע"ש והכוונה ג"כ כנ"ל דלדון וללמוד אף אם אינו מחויב בדבר מ"מ אסור לו לקחת שכר משום דעכ"פ לומד חקי ד' ומשפטיו משא"כ באבידה. ובודאי אם לא התנה אף שיש שכר בטילה הניכר אינו לוקח רק כפועל בטל ממש ואם מקבל יותר יש לדון דהוי כנוטל שכר לדון דדינו בטל אם לא דנאמר דאם מקבל אח"כ לא יתבטל למפרע אבל מ"מ אסור לו ליקח יותר מן שכר בטילה ממש

והנה אף דקנסו חכז"ל בנוטל שכר לדון דדיניו בטלין ומטעם זה צריך להחזיר הדמים שקבל מ"מ במצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו כמבואר ביו"ד (סי' של"ו) דרופא אף דאסור ליטול שכר החכמה והלימוד דאבידת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו ואמרינן גם בזה מה אני בחנם אף אתה בחנם כמו דמבואר ברמב"ן בתורת אדם [ובס' בן יוחאי (דף פ"ג) כתב פליאה נשגבה על רבינו הב"י דפסק שם ביו"ד דרופא אסור ליטול שכר החכמה ומדמה רופא לדיין וסותר לש"ס סנהדרין (דף צ"א) א"ל אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול הרי בשביל שיקרא רופא אומן יטול שכר הרבה על הפלגתו בחכמת אומנתו ולא כפועל בטל כדיין. ולא אדע מה עשה לו הב"י הא מוסכם מכל הפוסקים והרמב"ן הנ"ל דאסור ליטול שכר על חכמתו שמלמדו שחייב מטעם השבת אבידה רק שכר בטילה והרמב"ן שם מדמה רופא לדיין ממש בכמה פרטים. ומה שאמר גביהא בן פסיסא לההוא צדוקי דא"ל אי קאימנא בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול מלבד די"ל דאמר לו בדרך צחות ושחוק שיוותר לו בשכר טרחתו לפשט מגבו העקמומיות שהיה לו וזה טורח גדול ושכר טורח מותר בלא"ה הא אמר כן להצדוקי והם אין דורשין מה אני בחנם אף אתם בחנם וכשאינו רוצה הרופא לרפאות בחנם רשאי ליתן לו שכר הרבה ושחק על האי צדוקי בזה] מ"מ אם לא רצה לקיימו אין מוציאין מידו ומבואר ברמב"ן בת"א דשכר הרופא ששוה כל כסף חייב ליתן כל מה שהתנה לו ועיי"ש בב"ח ובסמ"ג עשין(סי' ע"ד) ובס' אגודה סוף ב"ק ובבנימין זאב (סי' ר"פ) ולא מצינו שם דקנסינן ליה. ומזה ראיה למ"ש דעיקר הקנס הוא דמעשיו בטלין וממילא חייב להחזיר משא"כ ברפואה וכדומה דל"ש לבטל המעשה חייב ליתן לו כמו שפסק ואף מוציאין מידו ואין מפקיעין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו דשכר הרופא שוה כל הכסף ועיין בתשובת בעי חיי חיו"ד (סי' רל"ז) דכ' דהמוחזק יכול לומר קים לו כי"א שברמב"ן וריטב"א יבמות דאינו נותן לו אלא שכרו. אולם דעת רוב הפוסקים דחייב ליתן כמו שהתנה ועיין יש"ש ב"ק (פ"י סי' ל"ח) דכן דעת רוב הגאונים ועיקר ומזה מוכח ג"כ כמו שכתבתי לעיל דחייב לתת שכר פעולתו אף דאסור לו לעשות הפעולה בשכר מ"מ מוציאין מידו ועיין (סי' רס"ד) ובקצוה"ח ונתיבות שם במה שיש מקום עיון בדבריהם מדברי רמב"ן בת"א הנ"ל וגם דיש לחקור דלמא דוקא אם החולה או מי שמוטל עליו פוסק לו לרופא דמים הרבה דחייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לה דמים וא"י לומר משטה אני בך כמו בלוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מתחייב אלא בדמיהן דשכר הרופא בחכמתו חייב ליתן כמו שהותנה והיינו משום דהצלת נפשו עדיף וגמר ומתחייב מה שא"כ אם אחר פוסק עם הרופא שכר הרבה בעד חכמתו והלימוד י"ל כיון דאינו מחויב יותר מן הרופא ורמיא אכולי עלמא דיכול לומר משטה אני בך ועיין קידושין (דף ח') התקדשי לי בדינר תנהו לעני כו' אמרה לו כי היכא דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את וברשב"א וריטב"א שם ובמח"א הלכות צדקה(סי' א') ויש בכ"ז אריכות דברים ואי"ה יבואר במ"א

סי' יט בש"ע (סי' י"ב ס"א) אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר אינו נזקק לכם וכ' הב"ח דהיכא דאיכא סכנה יכול להסתלק וזריז ואינו נענש דלאו דלא תגורו אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה אבל בחשש סכ"נ והיזק ממון לא איירי קרא ובהא דהביא הרמ"א דברי מהרי"ו דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות הקשה הב"ח דבספרי מפורש דאפילו איכא חשש הריגה והפסד כל ממונו חייב להזדקק להם וכתב דהאי דספרי אינו אלא בדין שבין אדם לחבירו התם חייב לשפוט בצדק ואפי' איכא חשש סכנות נפשות וכתיב לא תגורו אבל בעוברי עבירה שבין אדם למקום שהוא ממצות הוכיח תוכיח יש להקל כיון דאיכא סכנה דגלוי לפנינו של"ה מקבלים א"נ דאין חילוק רק דקרא לא מדבר אלא בדאיכא חשש סכנה מבר ישראל גופיה אבל בחשש סכנה ממלכות ע"י מסירה דבריא היזקו כבר למדנו וחי בהם ולא שימות בהם. ובתשובת שבות יעקב (ח"א סי' קמ"ג) העלה דבשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על ל"ת דלא תגורו ומהרי"ו ורמ"א קאי רק על מ"ע דתוכחה כיון שהוא בשוא"ת א"צ לקיימו משא"כ במצות עשה דלא תגורו