אמרי בינה חושן משפט שלח

כתיב ולא צריך רק למידק דקם לשבועה ולכתוב דבעד א' ישבע אלא ודאי הקישא אתי לאשמועינן דכ"מ דב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה. ובאמת קרא דלא יקום איצטריך ללאו כמו שכ' הסמ"ג דעד א' המעיד בכל עון עובר בלאו או ללאו על הב"ד דלא ידונו על ידי עד א' והא דילפינן דקם לשבועה כ' הרמב"ם דמפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמבואר הלכות עדות (ופ"א) מטו"נ כ' דמפי השמועה למדו שכ"מ שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה. עכ"פ כיון דכללא הוא דכל מקום שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה קשיא ליה לר"ן ז"ל דנלמוד גם כן מהכלל לענין קרקע ולא מבנין אב דמוב"מ וע"ז כתב סברתו דהך כללא הוא דוקא בממון השוה לכל החיובין אבל דברים שמיעטן התורה מחיוב אשר בשאר ממון בזה אף ששנים מחייבים ממון כמו קרקע מ"מ כיון שהורע כחו של קרקע לענין חיוב שמירה משוינן המשקולות שלא לחייבו שבועה נגד עד א' אף לענין כפירה לבד וכמו שכ' הר"ן שם וילפינן מבנין אב דמודה במקצת אבל בשאר דברים הדרינן לכללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד א' מחייב שבועה וז"ב לדעתי העניה. ומ"ש אאזמ"ו ז"ל לסלק ראיות הקצוה"ח מהא דנאמן בעל המקח דעכ"פ חייב לישבע שבועת המשנה מדרבנן כמו בעד א' המעיד שהוא פרוע לא אדע כוונתו שם כיון דבא להוציא חייב לישבע להפיס דעתו של בעה"ב כמבואר בש"ס כתובות אבל היכא דהוא מוחזק לא מצינו היכא דמן התורה אינו חייב לישבע להכחיש העד שיתחייב לישבע בנק"ח רק היסת כמבואר (סי' צ"ה)

ועל גוף הדין דחייב לישבע היסת היכא דליכא עד א' במחולקין על הזמן כ' בש"מ להקשות מדברי הרמב"ם וש"ע (סי' קכ"ג) במי שבא בהרשאה והלוה כופר ומהפך השבועה על המלוה שיבא וישבע ויטול דמוציאין הממון ויהי' מונח ביד ב"ד עד שיבא וישבע ויטול ואם כפירת זמן ככפירת גוף הממון היאך יכול להפוך כיון דמכח ההיפוך יתעכב הממון והוי כמהפך חצי תביעתו והאריך בזה והניח בצ"ע ותמהני על אדם גדול המחבר הנז' מלבד הא שם מניח המעות ביד ב"ד חזינן דלא נתכוין לעכב הממון בידו אלא אף באם א"צ להניח ביד ב"ד כמו שכ' הכנה"ג שם משם מהרשד"ם מ"מ אף דהוי הזמן גם כן כפירת ממון מה איכפת ליה בפסידא של המלוה דישתהא הממון עד שיבא הא הלוה מה"ד פטור רק תקנת חכמים הי' לחייבו היסת והם אמרו בדרבנן מהפכינן ונשאר על ד"ת כ"ז שאין המלוה נשבע דפטור הלוה מכל וכל ומה לו ללוה בפסידא דהפסד הזמן הא הוא טוען דאינו חייב כלל ואינו מפסידו ואף דחייב על זה גם כן היסת מ"מ בכל אופנים יכול להפוך ולפטור את עצמו דהא אם המלוה הי' בכאן יפרע לו מיד אחר שישבע וכי משום דלא בא המלוה בעצמו יפסיד הלוה ויצטרך לישבע זה לא תקנו חז"ל שלא יהיה בידו להפך השבועה עליו כיון דבדרבנן מהפכינן והם אמרו והם אמרו ואין כאן סרך קושיא בזה

והיכא דתובע לחבירו חוב והלוה משיב אמת שחייב אני לך אבל תנאי הי' לשלם לך אימתי שארצה ולא תתבע ממני בב"ד ורק אימתי שיהיה לי ממון בריוח אשלם לך לפי הסכמת האחרונים דאם הכפירה הוא על הזמן לא הוי כמודה במקצת דהוא מודה לו בחיוב אחר וכמו שכ' הקצוה"ח דגבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וכופר שטרות כיון דלאו גופו ממון פטור אפילו מודה במקצת ועד א' וה"נ אף דהוא מודה לו בחובו וכופר בחיוב פרעון כשיתבענו מ"מ אינו מודה לו דבר שגופו ממון ופטור משבועה. אך קצת קשה הא מוב"מ דחייב ואינו נאמן במגו דכוה"כ הוא משום דאין אדם מעיז לכפור הכל רק כשמודה במקצת יכול להעיז אם כן הדעת נוטה דיותר יכול להעיז ולהודה בכל החוב רק שתנאי היה ביניהם שלא יתבענו עד שיהיה לו ממון בריוח והאמינו בזה מלהודות בפרוטה ולכפור לגמרי כל החוב ואם כן יהיה נאמן במגו דהיה מודה בהכל רק שהיה תנאי זה ביניהם והאמינו המלוה על זה שכשיהיה לו בריוח ממון יפרע לו מעצמו כיון דנשאר חייב לו רק שלא ידחוק אותו לא הוי העזה כל כך מאשר יכפור הכל ויודה בפרוטה ובע"כ צ"ל דכך היא המידה כיון דאינו מודה בחיוב פרעון כשיתבע ממנו המלוה כלל הוי העזה יותר ועיין טו"ז

ועיין בש"ך שהעלה אם תובע ממנו מנה שחייב לפרוע לו תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע לאחר זמן נשבע על הנון שאמר שזמנו אחר כך היסת ובכלות הזמן ישבע ש"ד על החמשים שכופר. ובתומים משיג על זה והעלה דחייב לישבע תיכף שבועה דאורייתא דהא ההודאה על החמשים שחייב לשלם אחר זמן שהוד' הוי הודאה שיש בו שוה פרוטה ואם כן הוי מוב"מ גמור ולמה ימתין עד תשלום הזמן על שבועתו בנון שכופר. אולם יש מקום לדברי הש"ך לפי הנז' דהלואה לא הוי גופו ממון והוי כטוען ממון בעינא ומודה לו בשטר דלא הוי גופו ממון אף דהשטר הוא דבר בעין מ"מ כיון דל"ה גופו ממון איתמעט מדין שבועת מוב"מ וה"נ בהודה לו חוב שחייב לו לפרוע לאחר זמן אינו מחייבו לישבע ולא קרינן ביה כי הוא זה וכמו שכ' הקצוה"ח. הן אמת דהקצוה"ח סותר קצת לדברי עצמו שכ' (סי' קכ"ו ס"ק ט') לדון דחוב בע"פ הוי גופו ממון רק דהוי אינו ברשותו ואף דאיתמעט שטרות מכלל ופרט מדין אונאה מ"מ מוכר חוב בע"פ במעמד שלשתן יש להם אונאה דהוי גופו ממון ואם יש לו עד א' שנתן לו חוב אחד בע"פ על ידי מע"ג והוא כופר דצריך לישבע שבועת התורה להכחישו כיון דתובע אותו גוף החוב הוי גופו ממון עיין שם וכאן כ' דחוב ל"ה גופו ממון. אולם באמת דבריו שם המה תמוהין למאד כאשר כבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ל"ו) ולעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות כ"ב) דהא דצריך קרא למעט שטרות משום דהיה ס"ד דהוא דבר הנקנה מיד ליד ממעטינן משום דאינו גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו אף להסוברים דמכירת שטרות הוא מה"ת אבל מלוה על פה בלא"ה ממעטינן כמו דממעטינן קרקע משום דלא הוי דבר הנקנה מיד ליד וכן נמי לענין שבועה אם תובע ממנו שהקנה לו שני חובות במעמד ג' והודה לו בא' דאינו חייב שבועת מוב"מ דלא הוי דבר המטלטל וממעטינן מחיוב שבועה מכלל ופרט וממילא אינו חייב שבועת התורה להכחיש העד ואם כן הכא נמי כיון דזה תובע ממון שחייב לו מיד והוא מודה במקצת שחייב לו לאחר זמן הוי כמודה בדבר שאין גופו ממון ואינו מטלטל דפטור משבועה ולכך אינו חייב עכשיו לישבע רק היסת. אך זאת קשה דאם כן לא יתחייב שבועה גם אחר כך כשיגיע הזמן פרעון ממה שהודה כיון דכבר יצא הודאה בפטור אם נאמר דאז כשהודה לא הוי כמודה במקצת הואיל דהוד' בדבר שאין גופו ממון לא קרינן בי כי הוא זה אבל מ"מ הודאה הוי שחייב לשלם אז כשיגיע הזמן הוי כמו הודאה קדמה לתביעה דפטור ועיין קצוה"ח (סי' ע"ה) אלא ודאי דהוי הודאה גמורה אף שלא יתחייב לשלם עד שיגיע הזמן אם כן למה לא יתחייב לישבע עכשיו וכדעת התומים

סי' ב יש לחקור בתובע לחבירו חמשים שחייב לו וכופר בכל בפני ב"ד ופסקו ב"ד לחייבו היסת ואחר כך אמר התובע ששוב נזכרתי שמלבד אותן החמשים אתה חייב לי עוד חמשים והודה באותן החמשים אם נאמר דחוזר וניעור טענתו הראשונה כיון דתובע אותו עכשיו גם כן והוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא א"ד כיון דכבר פסקו הב"ד על אותן הנ' שבוע' היסת שוב אינם חוזרין וניעור בטענתו השניה לחייבו עליהן שבוע' דאורייתא. ולכאורה היה נראה דאם עדיין לא פסקו הב"ד על תביעת הנ' הראשונים יכול לצרף עוד תביעה הראשונה עם השני' לחייבו שבועה דאורייתא כיון דעדיין לא נפסק הדין ועתה כיון שטוען עוד על הנ' אחרים והודה עליהן הוי מודה במקצת התביע' וחייב שבועה דאורייתא ואינו דומה להודאה קדמה לתביעה דשם יצאה כבר הודאה בפטור אבל כשהודה לחייב א"ע בנ' י"ל דמצטרפין התביעה השניה לראשונה ומקרי כי הוא זה אם תובע לו מאה מחדש היינו בצירוף הנ' שכבר כפר

אולם נראה דתליא במחלוקת הראשונים בריש ב"מ בהא דקאמ' בש"ס אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי ופירשו הרמב"ן ורשב"א ור"נ ונ"י שם היינו דהיה ס"ד בהעדאת עדים כיון דהוא כופר הכל חזקה אין אדם מעיז ופטור מש"ד קמ"ל כיון דחזינן דכפר הכל ועדים מעידים דחייב נ' יצא מחזקה דאין אדם מעיז דהא העיז פניו וכפר הכל אף במה דהעדים מעידים ועיין שם בש"מ דהיה ס"ד אף דהוחזק כפרן במקצת לא נוציאנו מאותו חזקה במקצת האחר דשמא לא הי' זוכר א"נ משטה היה בו כיון שטענו יותר ממה שהלוהו ויהי' נאמן באותן נ' שלא הכחישוהו העדים קמ"ל ק"ו דהואיל דהוחזק כפרן במקצת בחזקת מעיז הוא ונשבע. ולפי זה בנד"ד כיון דבראשונה לא תבע ממנו רק ל' ובכל זה כפר בכל ואחרי כן כשהוסיף לתבוע ממנו נ' אחרים הודה אם כן לא הוחזק כפרן במקצת ונשאר החזקה דאין אדם מעיז בתוקפו כיון דהעיז לכפור בתביעה הראשונה ולא הודה כלל לא מהדרינן לחייב על ידי הודאה שהודה על תביעה השניה אעפ"י ששוב צירף תביעתו הראשונה עם תביעתו השניה שהודה עליה אולם לשיטת תוס' שם דכתבו דכופר הכל פטור מצד גזה"כ לא מצד הסברא דאין אדם מעיז י"ל דחייב ש"ד כיון דנעשה בהודאתו עכשיו כמודה במקצת ובטוש"ע (סי' פ"ז) מבואר בכופר הכל ונשבע היסת ואחר כך הודה במקצת דחייב ש"ד ועיין שם בסמ"ע (ס"ק פ"ה) וש"ך שם וקשה למה לא יהיה נאמן במגו דאי בעי שתיק. ואף דלא הו' כהודאה קדמה לתביעה כיון דתבע אותו קודם לכן מ"מ הא