אמרי בינה חושן משפט שלז

דיני טוען ונטען

סי' א כתב הרמב"ם (סו"פ י"ג) מהלואה טען המלוה ואמר היום סוף זמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד א' נשבע שבועת התורה כשאר הטענות והעתיקו הש"ע (סי' ע"ג) וכ' שם המ"מ לא מצאתי מבואר אבל דעת הרב שטענה זו כשאר טענות. ומהרי"ט בתשובה (סי' ק"ה) כ' שלמד ממתניתין דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב אלף זוז כו' אומדים כמה אדם רוצה ויהיה בידו אלף זוז בין נותנם מכאן עד ל' יום בין נותנם מכאן עד עשר שנים הרי דחשיב דבר שבממון דמחייבי עדים זוממין בהכי וכל שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה והא דאף בלא העד אם יש באותו כפירה ש"פ לא יתחייב כ' דהרמב"ם לא נחית לאשמועינן בהכי ואיירי כשהודה תחילה בעדים ואינם מתדיינים אלא על הזמן ועיין שם דכ' א"נ כיון דהודה בכל נהי דאיכא דררא דממונא בהמתנה אין ההודאה ממין הטענה ודומה לדינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף. וזה תימא למה לא הוי ממין הטענה הא הוא תובע חוב ממנו ששוה כך וכך כיון דהזמן פרעון הוא מיד והוא מודה שחייב לו לפרוע אחר זמן ושוה החוב עכשיו פחות ועיין ריטב"א מכות שם שהקשה למה חייבין העדים זוממין לשלם הא הוי מידי דלא קייץ ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא דפטור ומבטל כיסו של חבירו דפטור לכך פירש שישומו מה היה נותן הלוה למלוה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו ועיין שם עוד לענין מוחל דשמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למכרו מפני כן ומשלם לו. וה"נ דכוותי' כיון דתובע חוב שעומד לגבות וזה מודה בחוב ששוה פחות למכור כיון דאינו עומד לגבות עד זמן. ובקצוה"ח כ' דמעדים זוממין לאו ראיה דמחייבין ללוה לשלם מיד חשוב היזק טפי אבל כאן שהמעות תחת יד הלוה ורוצה לעכבו טפי אינו אלא כמבטל כיסו של חבירו ולא שייך שבועה על זה. ולפנינו דעת הריטב"א דהאומד הוא כמה שוה החוב למכור אם עומד לגבות מיד או לאחר זמן. והקצוה"ח העלה אף אם כל הממון אינו אלא פרוטה מ"מ כיון דלדברי התובע חייב לשלם מיד מ"מ אם באמת חייב לו נזקקין הב"ד להוציא מיד ממנו ויורדין לנכסיו אף דלא הוי רק כמבטל כיסו זה פטור בדיעבד אבל אם אינו רוצה להמתין יורדין לנכסיו ממילא זוקק ע"א לשבוע' דהוי כפירת ממון עכשיו כל הפרוטה כמו אם תובע לו כלי שקנה ממנו בקנין המועיל ונ"ח לו הדמים דעד א' זוקק לשבועה דהו"ל תביעה בכל הכלי וה"נ דכוותי' אבל מוב"מ לא דנין באם הודאה הוא בהחוב והכפירה הוא על הזמן ואינו אלא כופר הכל עכשיו ועל הודאה דלאחר זמן בזה ליכא שבועה על מה שפחת שוי' דחוב ממה דהוא אם יפרע עכשיו על זה ליכא שבועה זהו תמצית דבריו

והנה מקור דברי הרמב"ם בדין זה המה דברי רבו הר"י אבן מיגאש ז"ל בתשובותיו (סי' ע"ד) וז"ל שם ומי שעליו חוב לחבירו וטען המלוה שכבר הגיע זמן פרעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפרעון עד יום פלוני ועד א' מעיד שהגיע הזמן פרעון חייב לישבע שה"ת שלא הגיע זמן פרעון החוב אלא בזמן פלוני לפי שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שאמר יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה כלום אם כן היה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסקינן שתזמין לו בזה העת למלוה עסקא שיקנה אותה באותם ממון אם הביאם לו הלוה וכשאינו מביא לו מעכבו מקנייתו ומונע אותו מהריוח שהיה לו ממנה הא למדת שהיא כפירת ממון באותה העת עכ"ל הנה מדפתח בהדין ומי שעליו חוב לחבירו משמע קצת כד' מהרי"ט דהיינו שהחוב היה ידוע ובלתי אפשר לכפור בו לכך דן לחייבו שבועה להכחיש העד וגם ממה דכ' שמונע אותו מהרויח משמע דבשביל זה הוי כפירת ממון. אולם טענות הקצוה"ח חזקות הן דזה לא הוי רק כמבטל כיסו ואף למה שכ' דכמו בעדים זוממין דכ' הריטב"א דעל הגרמא פטורין רק שישומו מה צריך ליתן דמ"מ ל"ה גופו ממון. וגם אם התביעה אינו רק בפרוטה למה יתחייב לישבע להכחיש העד. ובהכרח צריך לומר דכוונת הר"י בן מיגאש ז"ל דכפירתו הוי כפירת ממון בעת זה וכמו שכ' הקצוה"ח דהוי ככופר הכל עכשיו ומה שכ' ומי לא עסקינן שמונע הריוח הא למדת שהוא כפירת ממון באותו העת הוא רק לתוספת ביאור דמה שצריך לו עכשיו לממונו חשוב כפירה אבל לעולם אף אם לא משכחת להרויח בממון זה מ"מ חייב לישבע להכחיש את העד

וראיתי בתומים שכ' ע"ד הש"ך והטו"ז דאם רוצה לגבות מהמשכון שת"י באמרו שהגיע הזמן והלוה כופר בזמן דבזה לא מיפטר הלוה בהיסת רק המלוה נשבע בנק"ח כדין נוטל וכ' הוא כיון דע"כ צריך לומר דמה דלא הוי מודה במקצת בכפירה על הזמן דלא הוי ממון גמור לחייב עליו ש"ד ממילא גם במשכון ל"ש שבועה בנקיטת חפץ בדבר שאינו ממון גמור. ולמ"ש הקצוה"ח אתי שפיר דאף דלא הוי מודה במקצת מ"מ כיון דלדברי הלוה אינו חייב לפרוע לו עכשיו והמלוה רוצה לגבות מהמשכון דבזה ודאי צריך שבועה דהא אף בטענו חפץ וליכא נ"מ לגבי ממון חייב שבועה מה"ת כמו שהוכיח הקצוה"ח מסוגיא דנאמן בעל המקח. וה"נ דכוותי' כיון דהמלוה רוצה שיגבה לו מגוף המשכון והלוה אומר דעדיין אינו חייב לשלם הוי כנוטל ממש וכיון דאינו טוען על גוף המשכון רק על החוב דינו כמו בכל משכון אם הטענות הוא על הממון דחייב המלוה לישבע בנק"ח וגם כיון דבא להוציא מן הלוה מה שת"י קודם זמנו הוי ממון גמור לחייבו להמלוה שבועה כדין נשבע ונוטל

ובספר דברי משפט למרן זקני מ"ו זצ"ל כ' לדון דאף בתובע חפץ ידוע שקנה ממנו בקנין המועיל וליכא נ"מ לענין ממון רק שיתן לו החפץ דכ' הקצוה"ח דחייב ש"ד להכחיש העד אף דליכא נ"מ רק על החפץ בעינא וכ' למה שכ' הר"ן סו"פ שהד"י בטעם הדבר דאין נשבעין על קרקע להכחיש העד אף דב' מחייבין ממון ומה"ט אין צריך בהעדאת ע"א לשתי כסף לפי שהורע כחן של ב' עדים לענין תשלומין דנתמעט מדין שומרין לכך הורע כחו של עד א' לשבועה עיין שם וה"נ היכא דליכא נ"מ לענין ממון דהורע כחן של ב' עדים בשומרין אף אם יש ב' עדים דפשע אינו חייב ליתן כלי אחר דוקא ומשלם ממון ממילא הורע כחו דעד א' דאינו מחייבו שבועה בכה"ג בליכא נ"מ לענין ממון. ולדבריו נימא גם כן היכא דהכחשה הוא על הזמן דעד א' לא יחייבו שבועה כיון דהורע כחן של ב' עדים אם אינו פורע לו ומעכבו אינו חייב לשלם דהוי רק כמבטל כיסו נימא גם כן דהורע כחו של עד א' שלא יחייבו שבועה כמו בקרקע. וש"ב הרב הגאון מ' צבי הירש נ"י אויערבאך אבד"ק קאנין כ' ליישב על פי זה דעת הב"ח המובא בש"ך (סי' פ"ח) דסובר דשבועה להכחיש העד לכ"ע אף בכלי צריך שיהיה שוה פרוטה והש"ך משיג עליו דכמו שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולדעת הר"ן ה"נ הורע כחו של כלי שאין בו ש"פ אם מזיק לו אין הב"ד נזקקין. ואני שמעתי ולא אבין כלל דברים האלה דאף אם נאמר כדעת מרן זקיני מ"ו זצ"ל דהר"ן אתי עלה מצד הסברא ולא מגזה"כ רק הואיל דהורע כאן בב' עדים היינו כיון דסוג ממון זה כמו שהוא קרקע ושטרות יש בהן ריעותא דאינן בני שמירה לחייבו על ידן אבל בסוג כלי לית בהו שום ריעותא דעל כלי בעינא נזקקין מטעם חשיבותן והוי כפירת דבר חשוב ולית בהו שום ריעותא רק אם הזיקו אז כיון שאין בהן ממון לדון רק על התשלומין ואין נזקקין על פמש"פ אבל סוג כלי לא הורע כחו וכן בנידון דקצוה"ח אף בהיזק דפטור מ"מ זה ענין אחר דלא חייבו התורה לכל מזיק רק לשלם השויה ואם ליכא נ"מ לממון ליתא בתשלומין אבל כשדנין על הדבר שהוא בעין כיון דשניים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה משא"כ בקרקע דנתמעט אף כשהוא בעינא אם פשע ונלקח מיד השומר

ברם כנראה הר"ן לא בא לדון מכח הסברא רק ודאי מודה דהוא גזה"כ דאין נשבעין על קרקע ולמידין זאת מבנין אב משבועת מודה במקצת דנתמעט מקרא כן נמי לא משביעין מן התורה להכחיש העד וכמו שכ' הריטב"א שבועות (דף מ') רק עיקר קושית הר"ן היה כיון דאמרינן דלא בעינן גבי שבועה להכחיש העד שתי כסף והוא מטעם כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולמדין מכלל זה שהוא דוקא וכמו שכ' הר"ן שם אם כן למה לא נימא ללמוד מהך כללא אף לענין קרקע ולא נלמוד מבנין אב דמודה במקצת ועיין שם בתורת חיים דכ' הא דש"ס מייתי שם מהך דרשא דלא יקום ורק מברייתא דכ"מ ששנים מחייבין כו' למה איצטרך לאתויי הך דרשא וכ' דברייתא יליף מדכתיב לא יקום ולא איצטריך דעפ"י שנים עדים יקום דבר