אמרי בינה חושן משפט שג

שלקחו בניו עכ"ל הרי דאף דאמרינן שם מטעם דניחא ליה דליקו' בהימנותיה זוכה הלוקח כשחזר הגזלן ולקחו מבעלים הראשונים מ"מ לא אמרינן כן לגבי היורשים דלא מסתבר לומר דניחא להו דליקום אביהן מורישן בהימנותיה מכ"ש בזה מה שאמו נתנה במתנת שכ"מ דשלבל"ע דאף בשמיט ואכל אחר מיתתה דהוי מחיל' בטעות וצ"ע דברי המבי"ט

ודע דיש ללמוד מדברי רמב"ן ב"ב (דף ע"ו) במוכר פירות דקל דהדין הוא אם שמיט ואכל דלא מפקינן מניה דאף אם נודע להם אחר כך שהיה בהן כדי אונאה השתא כשבא לעולם מ"מ אין בכה"ג דין אונאה דהוא כ' לתרץ הקושיא דאי מכירת שטרות לאו מה"ת ל"ל קרא למעט שטרות מדין אונאה דכי איצטריך קרא להיכא דזבינו שטר ולא חזר בו עד שגבה הלוה את חובו דתו לא מצי הדר ורחמנא מיעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחיל' עכ"ל והטעם אף דבש"ס קאמר יצאו שטרות דאין גופן ממון ואם נאמר דלא מהני הקנין כלל מה"ת רק אם גבה חל המכירה מאז אף דלא מהני מן הדין מ"מ ניחא ליה דליקום בהימנותיה אם כן כיון דאין הקנין חל מעיקרא רק מאז שגבה ואז הוי דבר המטלטל וגופו ממון למה לא הוי בו דין אונאה ואף דמטעם דנ"ל התרצה המוכר להקנות לו מ"מ אם נתברר דהי' בו דין אונאה כשגבה למה לא יהיה יכול לתבוע או לחזור מן המקח דבאונאה מחילה בטעות לא הוי מחילה. וצריך לומר כיון דבין כך ובין כך יכול לחזור מגוף המכירה רק בכל זה כשגבה אמרינן דניחא ליה כי היכא דליקום בהימנותיה אם כן עיקר קיום המקח הוא מטעם דנ"ל ממילא אזלינן בתר מעיקרא וגם זה נ"ל שיהיה דינו כאלו הי' חל הקנין מעיקרא ודבר זה למדנו מתורתו של הרמב"ן ז"ל שכן הדין הן בשטרות הן במוכר פירות דקל כיון דאם שמוט ואכל הוא הטעם דמהני דאנן סהדי דשניהם התרצו שיתקיים המקח ואף דלא מהני מן הדין לא יחזרו אם אין א' מהן חוזר מן המקח וזה שמיט ואכל החרצו שיהיה הדין כאלו היה קיום להמקח מעיקרא מיעטה התורה מדין אונאה וכמו בשטר כיון דשטר מכר לו מתחיל' כן נמי במוכר פירות דקל כיון דמעיקרא מכר לו דבר שאינו מטלטל אף דל"מ הקנין ושניהם יכולין לחזור מ"מ אם לא חזרו והלוקח שמיט ואכל דנין כאלו הקנין חל מעיקרא. ועיין ב"י (סי' ר"ט) שהקשה בהא דאומר מה שעיזי חולבת מכור לך מותר משמע דקנ' אפילו יהיה יותר על דמן אף דאינו דבר המסוים וכ' כיון דחלב וגיזה אין להם שער ידוע אלא כל א' קונה כמו שחפץ לית בי' אונאה והד"מ שם חולק על זה דמ"מ אפשר לשומו אם היה בו כדי אונאה ובהגהת דרישה ופרישה שם תמה עליהם דשם איירי באמר הן רב או מעט ומש"ה לא שייך ביה אונאה והבריית' והפוסקי' באו רק ללמדנו דלית ביה צד איסור ריבית אף אם מוזיל גבי' עיין שם ולא כ' שום טעם בדבר ולדברי הרמב"ן אתי שפיר דגם שם הוי דשלבל"ע ויכול לחזור רק דקמ"ל אם אינו חוזר ונותן לו לית ביה איסור רבית וכמו"ש בש"מ ב"מ שם דכ"א יכול לחזור ואין בו אף במי שפרע מ"מ כיון דאפשר דגם הלוקח יפסיד לית ביה איסור רבית וממילא נמי אף אם אחר שנתן לו נתודע שעתה יש בו דין אונאה מ"מ אזלינן בתר מעיקרא דניחא ליה שיהיו דנין כאלו הי' המקח חל בקנין מעיקרא ועיין שם בנה"מ דבמקדים מעות ומוזיל גביה לית ביה דין אונאה אף באם היה בקנין גמור ולמ"ש אף בלא מקדים לית ביה דין אונאה

ל) אם פרע הלוה למוכר חוזר הלוקח וגובה מן המוכר אף שב"ד אומרים לו שיפרע ללוקח כמבואר (סט"ז) בסמ"ע וש"ך והב"ח כ' דאם כ' הב"ד פסק דין שוב לא מהני מחילתו של המלוה והש"ך חולק על זה דמה לי אם כתבו ב"ד פס"ד או לא בכל גווני כיון דנמחל השטר שוב אין לו ללוקח עליו כלום. ובש"מ כתובות סוגיא דשטר אמנה כ' משם חכמי הצרפתים ליישב הקושי' דיהיה נאמן אמנה במגו דא"ב מחיל להסוברים דגם בשעבוד' דר"נ יכול למחול וז"ל כגון שתובע מלוה השני ללוה מדר"נ והעמידוהו בדין ונתחייב לו ממון ואחר כך בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה כיון דעמד בדין שוב אינו יכול למחול דכל מלתא דב"ד כמאן דגבי דמי כדאמר לענין פרוזבל הרי דאפילו בהעמדה בדין לבד נשתעבד לו וניתק כח המלוה מכל ושוב לא מהני מחילה אף להסוברי' דמטעם שדר"נ יכול למחול ואם כן עכ"פ במכירת שטר לא מבעי להסוברי' דמטעם דמכי"ש דרבנן הוא ולכך יכול למחול זה הכל קודם העמדה בדין אבל אם כבר עשאו מעשה ב"ד וכתבו פ"ד ליד הלוקח כמאן דגבי דמי ונתק כח המלוה המוכר לגמרי אלא אף להסוברים דמכיר' שטרות מן התורה ורק שעה"ג נשאר אצל המוכר וכשמוחל שעבוד הגוף נפקע השעבוד נכסי ממילא מ"מ כיון דכבר יצא חייב להלוה לשלם להלוקח י"ל דאף גופו נתחייב והא דהביא הש"ך ראיה ממה דאמר אי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכ' ליה שטרא בשמיה ילך לב"ד ויכתבו לו פס"ד אלא ודאי דפס"ד אינו אלא שחייב לשלם כל זמן שהשטר בתקפו אבל כשנמחל השטר א"י לפסוק לעקור ד"ת י"ל דהש"ס מילתא דפסיקא נקט ואפי' אם השטר הוא תו"ז דאינו יכול הלוה לילך לב"ד כיון דלא מטי עדיין זמנו. אבל לעולם כשמטי זמנו ותובע לב"ד וחייבהו ב"ד ומסרו לו פס"ד י"ל דאינו יכול למחול ומה שכ' דאינו יכול הב"ד לעקור דין תורה י"ל דאין זה עקירת דבר כיון דהדין הוא כן לחייבו לשלם הם אמרו דיכול למחול אף אחר קנין והם אמרו דמעשה ב"ד לחייבו שוב מחיוב לגמרי וניתק כל כחו דהמוכר. אולם כל האחרונים הסכימו לדברי הש"ך ומי יבא אחריהם

אך מ"מ אם פרע הלוה להמלוה אחר שהיה ביד הלוקח פס"ד יש לומר דלא נפטר בזה מן הלוקח אף דהש"ך מסיק (ס"ק ס"ב) דנפטר מ"מ צ"ע אם תפס הלוקח מן הלוה די"ל דא"מ מידו כיון די"א דבכל גווני לא נפטר. ועיין בסמ"ע הטעם דקנין יש לו קול וכן כ' בבעה"ת (שנ"א) ובש"ך כ' דמה לו ללוקח בזה ובאמת קשה אם הלוה טוען ברי דלא ידע ולא שמע מקנין של הלוקח מהיכא תיתי יתחייב הלוה הא בו"ש ברי עדיף להחזיק ממון וצ"ל כיון דיש ריעותא לפנינו והלוה לא תבע השטר מהמלוה והיה לו לתבוע ממנו השטר כשפרע לו ואז היה חקר בדבריו אולי מכר והי' נתברר לו. ועיין בדרישה דכ' דהלוה הוי כמזיק במה ששילם להמלו' ומזיק בשוגג גם כן חייב רק באונס גמור פטור כמבואר תוס' ב"ק (דף כ"ו) וכיון דאיתרע במה ששילם בלא היה השטר ביד המלוה הוי כגורם בשוגג דחייב. אם כן היכא דעמד בדין ועבר על פב"ד דצוו לו וחייבו לפרוע להלוק' הוי כמזיק בידים י"ל דכ"ע מודים דחייב לשלם להלוקח. והקצוה"ח ונתיבות כתבו דבמה ששיל' הלוה ופרעון בעל כרחו שמי' פרעון הוי הלוה כמזיק. ולענ"ד הא מ"מ אף באמר למלוה הא לך מעותיך ולא רצה לקבלם וזרקם לפניו דנפטר לא נעשה הממון כהפקר אף אם המלוה לא רצה לזכות בו והלוה נפטר מחובו ורק הלוה נפטר משעה"ג ונכסיו אבל מעות הללו נעשה כאפותקי מפורש וכ"כ התו"ג (דף ע"ה). אם כן ממילא אף דכל מוחל שטר חוב שמכר אינו יכול לומר אני עשיתי בשלי ומחלתי רק השעה"ג וממילא נפקע השעבוד נכסי כיון דנקשר זה בזה הוי כעושה מעשה בשעבוד הנכסים של הלוקח וכמו שכ' לעיל דיני דיינים (סי' ל"ג) מ"מ הלוה כששילם הממון להמלוה כשהניח המעו' הוי כמסלק השעבוד נכסי משעבוד הגוף והמלוה חייב להחזי' הממון שקבל ממילא לא הוי הלוה כמזיק. ועיין ש"מ כתובות (דף פ"ו) בעובדא דקריבתיה דר"נ אתי קא תבע לה לברתה דהקשו מה הי' ללוקח לתבע לברתה וכ' דהלוקח היה סובר דהיא כבר קבלה הכתובה מבעלה ואע"ג דפרעון הוי כאלו מחלה ואחר כך לא הוי לי' לתבוע מכח הכתובה אפילו הכי בזה נראה שיש חילוק בין פרעון למחילה מפני שיכולין לומר לה זה הפרעון שקבלת שלנו הוא ותני לנו כל מה שלקחת דמכח כתובה שנמכרה אצלינו דזכינו אנחנו בהגבייה עיין שם דהוי כאלו גבה בעד הלוקח וחייב לתת הכל ואף להסוברים דהמוחל אינו חייב לשלם אלא דמים שנתן הלוקח מ"מ בזה י"ל דלכ"ע חייב להחזיר הכל כיון דלקח השעבוד נכסים וממילא הלוה לא הוי כמזיק. ומ"מ י"ל אחרי דהיה העמדה בדין בזה הוי הלוה כמזיק וצ"ע

ועיין באה"ע (סי' ק"ה ס"ב) במוכרת כתובתה ונתגרשה שאם אמרה שנפרעת אחר המכר דנאמנת במגו ומבואר דאם פרע נפטר מהלוקח ומשמע דסתם כדעה הראשונה דהלוה נפטר מלוקח ועיין שם בח"מ. וי"ל דיש לחלק בין כתובה לשאר חוב למה שכ' הנ"י ב"ק (פ"ט) דבכתובה כשמחלה לבעל א"צ לשלם רק דמים שנתן כיון דבשעת המקח לא הוי דבר ברור שיבא לידי גוביינא אבל בשטר חוב שעומד בבירור לגבות חייב לשלם לגמרי אם כן י"ל שם מיירי הש"ע שאמרה שפרע לה קודם הגירושין וכיון דכל הטעם די"א דלא נפטר הוא כמו שכ' בדרישה דהוא מצד מזיק ואם כן לגבי כתובה אז לא הוי מזיק ברור דלא נודע עדיין אם יבא לידי גוביינא והמזיק אינו חייב לשלם רק כפי השוי' בשעת ההיזק ואז לא שוה רק הטובת הנאה ואף אם נאמר דאף בכתובה כשמחלה חייבת לשלם הכל היינו באם מחלה ובש' המחיל' היה שעת הגבייה אבל במחלה קודם הגירושין אינה חייבת רק דמים שנתן כי אז לא ברי הזיקו אם כן נ"מ במה שאמרה שפרע לה קודם שחל הגביה דאז לא הוי' חייב' לשלם רק כפי טובת הנאה. אולם יקש' מה מגו יש לה הא אם תמחול הכתובה תצטרך היא לשלם וסברה שתהיה חייבת כל דמי הכתובה וכשאמרה שנפרעת אז אינה חייבת רק כפי דמי טוה"נ ועיין שם בס' בית מאיר ובא"מ. ועל כרחך דאמרה שפרע לה כל דמי הכתובה ולכך נאמנת במגו דהית' מוחלת דהשתא נמי חייבת לשלם כל דמי הכתובה כיון דקבלה דמים של הלוקח וכמו שכ' לעיל ומ"מ הבעל אף לי"א אינו חייב רק כפי