אמרי בינה חושן משפט רפט

חששו לתקן גם על המקרה וההזדמן ואף המיעוט ואם לא יצטרך זמן בגט יוכל למצוא בכל העולם ברוב הזמן שיחפה על בת אחותו שזינתה ויגרשה בגט שאין בו זמן לכך תקנו לכתחילה זמן. ועיין מה שכתבתי באורך בענין תקנת חז"ל בדבר דל"ש בספרי ח"ר דיני שבת (סי' ל"א) אולם בגט הנמצא בשוק שהוא דבר דלא שכיח כלל והוא רק על נידון זה על צד המקרה וההזדמן דזנות לא שכיחא וגם נפילה לא שכיחא לא חשו חכז"ל שלא יחזיר הגט אם שניהם מודים מחשש דשמא יחפה כיון דאז אנו דנין על דבר פרטי. אך יקשה אם כן מאי ראיות הבעל העיטור לפסוק כר"ל וי"ל וביותר י"ל למה שכ' בש"מ ב"מ שם משם הריטב"א בביאור קושית הש"ס אף מטעם דלא מקדים הכשירו בכתבו ואותביה בכיסתיה היינו לענין חשש זנות דבאמת לא שכיח מהני סברות דלא מקדים אבל לענין חשש טירפה מלקוחות לא סמכינן על סברא זו דלא מקדים. וזה י"ל דכוונת תוס' גיטין דהקשו למה כותבין גט לאיש ליחוש שלא ימסור מיד ותירצו דיהי' קול ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה ובסוף דבריהם הקשו דניחוש לשמא יחפה וכתבו דלא מקדים וצריך ביאור למה לא כתבו כן מיד כאשר באמת הרמב"ן והר"נ מתרצו כן וצריך לומר דעיקר קושית תוס' הי' על חשש קנוניא ובזה לא שייך סברת לא מקדים אם כן יקשה מאי מהנו בתירוצם דיהי' קול ניחוש דיתן בצינעה ובסתר בלא עדי מסירה ואי דלא יקלקלה ניחוש דאחר כך יגרשה בגט אחר בתשרי ובסתר ימסור לה הגט הראשון ולא יהי' קול לגט השני כיון דהיה בזמן הכתיבה ומהלקוחות תטרוף בגט הראשון אלא ודאי קושית תוס' לא הוי על קנוניא דיש לומר דכל החשש פירות הוא רק באם יתיקר מכפי מה שמכר הבעל תבא האש' לטרוף בדמים שנתנה להבעל כי זה תהיה חייבת להחזיר מטעם תקנת השוק רק מה שנתיקר ת"י הלקוחות יפסידו [וי"ל דמשום זה לבד לא תקנו זמן רק אחר שתקנו זמן משום הפסד דאשה מכל וכל פסלו נכתב ביום ונחתם בלילה נמי בשביל הפסד דלקוחות באם יתיקר ומיושב בזה מה שהקשו המפרשים לפירוש תוס' אליב' דר"י יקשה הא בעינן זמן דתביא עדי חתימה ונאמר חזקה ביום שנכתב נמסר ותוציא מיד הלקוחות. ולמה שכ' אתי שפיר דתצטרך להחזיר ללקוחות הדמים שנתנו מטעם תקנת השוק] וממילא לא שכיח קנוני' ע"ז לחוש שיצוה לכתוב גט ולא ימסור מיד בשביל ריוח זה שימכור הפירות ובאם יתיקרו אחר כך ירויח. רק קושית התוס' הי' דניחוש שיזדמן כך שיכתוב בניסן ולא ימסור עד תשרי ועל זה תירצו שיהי' קול ואם כן שוב יקשה למה לא תירצו תוס' דלא מקדים. ולמה שכ' הריטב"א אתי שפיר דלענין חשש לקוחות לא סמכינן על סבר' לא מקדים. ולפי זה שפיר קאמר הבעל העיטור דזנות לא שכיח היינו במצא גט דניחוש לשמא כ' בניסן ולא נתן וזינתה אחר כך ויחפה דבאמת יש חזקה דביום שנכתב נמסר רק לגבי לקוחות לא סמכינן רק מטעם קול ובנפל חיישינן אבל לענין מיתה אף בנפל ואיתרע מ"מ לא קטלינן דיש חזקה דלא מקדים נגד ריעותא דנפילה וסברא זו מהני לגבי זנות דלא שכיח. עכ"פ כנראה דעת רוב הפוסקים דאוקי השטר על חזקתו ושובר שנמצא דרך נפילה דאיתרע לית ביה ממשא

סי' סב האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועים ועיין ש"ך (ס"ק ע"ה) ויש לחקור באם הלוה אומר שאינו יודע אם שטרו פרוע אם חייב לשלם כמו בכל שטר היוצא מתחת יד המלוה ואינו יודע אם כבר פרע הלוה או לא דאע"ג דהדין הוא (סי' נ"ט) דאינו גובה בו היינו אם הלוה טוען ברי שכבר פרע דבזה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אבל אם גם הלוה אינו יודע אם פרע או לא חייב לשלם כמבואר שם בש"ך (ס"ק א') ובש"ע (סי' פ"ב) דבטענת שמא לא מבטלינן שטרא מספק וה"נ נגד כל לוה כשדנין לא מבטלינן השט' מספק באם גם הלוה מסופק או דלמא י"ל דשאני הכי כיון דודאי הודה המלוה דיש ת"י שטר א' שהוא פרוע ואיתרע חזקת שטר אצלו לכך אינו יכול לגבות עד שיודה הלוה. או י"ל אף דידענו דאיתרע אצל המלוה זה חזקת שטר מ"מ נגד כל לוה ולוה שאנו דנין על שטרותיו מוקמינן לכל שטר על חזקתו אם גם הלוה א"י ואף דממנ"פ שטר אחד פרוע הוא לא איכפת לן דומיא דשני בני אדם ההולכים בשני שבילין ושביל אחד טמא ושביל א' טהור דשניה' טהורין ומוקמינן על החזקה לכ"א וכן בב' כיתות עדים המכחישין זו את זו דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ה"נ כל זמן שגם הלוה אינו טוען טענת ברי גובין ממנו וראיתי ברשב"ם ב"ב (דף קע"ג) וז"ל שטרותיו כולן פרועין חוץ מאותן שיאמרו עדיין לא פרענו עכ"ל. משמע מדבריו דעד שלא יאמרו עדיין לא פרענו אינו גובה אף אם הלוה גם כן אינו יודע דאיתרע לגבי מלוה הזה חזקת שטר אחד וכן נראה מדברי תוספתא סוף ב"ב דקתני על דין זה דמתניתין האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא השטרות כולן פרועין וכשהוא גובה אינו גובה אלא מדעת (המלוה) וכנראה הוא ט"ס וצריך לומר מדעת הלוה וכן כ' בס' חסדי דוד שכצ"ל הרי דאינו גובה רק עד שיודה הלוה ואף אם הלוה אומר אינו יודע גם כן אינו גובה. אולם לשון הנ"י שם הוא שכ"א יכול לומר אני הוא שפרעתי משמע קצת דכך יכול לומר אבל אם אינו אומר אני הוא שפרעתי חייב לשלם דמוקמינן לגבי כ"א השטר על חזקתו ובתוספתא יש לומר דהגירסא הוא באמת אלא מדעת המלוה היינו להורות אם המלוה אומר אחר כך נזכרתי דשטר זה אינו פרוע דנאמן כמו שכ' הש"ך (ס"ק ע"ו) אך זה דוחק כיון דבתוספתא לא קתני רק האומר לבנו משמע דקאי על המתניתין שהיורשים באין אחר כך לגבות וגם בדברי הנ"י י"ל אף דכ' שכל א' יכול לומר אני הוא שפרעתי היינו אף בטענת שמא וכ"ז שלא יאמר עדיין לא פרעתי אינו גובה וכמו שכ' הרשב"ם וצ"ע לדינא

(בסי' זה יבואר בדינים השייכים לש"ע (סי' ס"ו) ממכירת שטרות ולאשר הדברים ארוכים שלא יתבלבל המעיין וליתן ריוח בין הדבקים חלקתי באותיות מענין לענין באותו ענין)

סי' סג א) קיי"ל בש"ע (סי' ס"ו) דאין אותיות נקנין אלא בכומ"ם ואם מכר לחבירו שט"ח וחסר הכתיב' כדין לא קנה. ובאמת דעת כמה פוסקים ראשונים דהלכת' אותיו' נקנות במסירה ותליא בגירסת הש"ס ב"ב (דף ע"ו) ובכנה"ג כ' דכיון דדעת הרשב"ם ורב יהודא גאון וכן ריא"ז משם זקינו ובס' בני שמואל כ' שמצא כ' משם ר"י גאון ז"ל היפוך זה אבל בס' העיטו' מצא שדעתו ודעת בעל נתיבות כרשב"ם ז"ל ונראה מדברי בעל משפט צדק דיכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו עכ"ד. ובאמת בהגהות אשרי פז"ב כ' דרה"ג ור"ח והאלפסי והר"ת וה"ג פוסקין דאין אותיות נקנות במסירה אולם בהלכות גדולות שלפנינו מבוא' דפוסק דנקנות במסירה אלא שחידש דבר בזה וז"ל (בדף ק"ג) דפוס ישן דהיכא דיהיב ליה לחבריה שטר במתנה ומסריה נהליה בפני עדים קניה ואע"ג דלא קנו מיניה דקיי"ל הלכתא כר"א בגיטין דעדי מסירה כרתי עכ"ל. והדברים נפלאים כמו שתמה על זה הרבינו ישעיה הזקן ז"ל בספר המכריע (סי' כ"א) שהביא דבריו וכ' הפסק שלי נ"ל נכון אבל מה שמסתייע מר' אלעזר אינו נ"ל דלא שייכא פלוגתייהו הכא דגם ר"מ מודה בזה מידי דהוי אכל מטלטלי דעלמא דכיון דמסרינהו בידיה קונה ומה אנו צריכין לעדי חתימ'. ובס' ש"ח הקשה ביותר דהא אף ר"מ ס"ד דגמ' קידושין (ד' מ"ח) דס"ל אותיות נקנות במסירה

ולפי קוצר דעתי יש ליישב דברי בה"ג דראיתי בס' המכריע שהביא דברים משם בה"ג ולא מצאתי אותם בס' הבה"ג שלפני הוא הביא דבריו שכ' אמר אמימר הלכתא אין אותיו' נקנות בחליפין למימרא דסבר דבמסירה נקנות ומש"ה כתב בחליפין וזה לא מצאתי בבה"ג ומדבריו שבבה"ג שלפנינו נראה קצת דנקנות בחליפין מדכ' אע"ג דלא קנו מיניה דקיי"ל הלכתא כר"א בגיטין נראה מדבריו דאם קנו מיניה אז מהני אף לר"מ. וסובר הבה"ג דבכל קנינים צריך שיהיה שייכות להקנין אל מה שקונה והקונ' קרק' בשטר יש לו ראיה שהקנה לו אף אם לא נתן התמורה מ"מ יכול להקנות ע"י השטר לבד אף שהשטר הוא רק נייר בעלמא וממה שכתב בו שהקנה לו הקרקע אינו מוכח מתוך השטר כיון דלא חתמו עליו סהדי מ"מ יכול להקנות על ידו אם יש עדי מסירה שמסר לו בפניהם שבזה יקנה ואף אם מתו העדים אח"כ כבר קנה ע"י שבשעת הקנין היה יכול לברר על ידי העדים ולר"מ לא מהני עדי מסירה כיון שצריך שיתברר מתוך השטר שקנה ממנו הקרקע וצריך שיחתמו עדים ויהיה מוכח מתוך השטר ואז אף אם מסר לו בינו לבינו מ"מ תפיסתו מוכח שבא לידו מדעת בעלים וחזקה שביום שנכתב נמסר וזה אתי שפיר אם בתוך השטר נזכר שם הקונה אבל אם נכתב על שם ראובן ומכרו ללוי דאינו מוכח מתוך השטר שהוא שלו אף דרבא סובר אם נקנו במסירה אין צריך להביא ראיה היינו דתפיסתו מוכח שבא לידו מן הבעלים ומ"מ לעצם הקנין צריך שיתברר גם אחר כך לכל שהוא קנה דאם לא כן לא חל הקנין דאינו דומה לשאר מטלטלין דתפיסתו מוכח דהוא שלו וכל מה שביד אדם הוא שלו דזה הוי גופו ממון אבל בשטר דאין גופו ממון ורק ראיה שבו שמשועבד קרקעותיו להמלוה אבל אינו מוכח שמכר לזה שהוא ת"י ואמר לו שיקנה הוא וכל שעדודו ועיין קצוה"ח (סי' ע"ב) בדברי רמב"ן בספר הזכות דאינו נאמן לומר שממושכן הוא בידו וא"ד ללקוח דתפיסתו מוכחת מה שאין