אמרי בינה חושן משפט רעד

והרחיב הדבור בזה הרב בעל דברי אמת בקונטרס השביעי והביא דברי הראנ"ח הנ"ל והנה הראנ"ח שם כתב ממש על הנידון שנשאל בח"ר וכנראה שהדברים בחלק שני הוא סיום הפסק שבח"ר וגם שם לא נדפס סיום הדברים והוסיף עוד דלא בעינן שיחייב עצמו בפירוש ולא שישעבד נכסיו רק כשאמר דבר פלוני אני נותן לך או אני מוכר משמע דמחייב עצמו דלא הוי דבר שלא בא לעולם אלא כשאומ' דבר פלוני מכור לך או נתון לך וש"מ דבדבר שהוא בעולם מיהא מתחייב אדם אפילו שאינו ברשותו ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם שיראה קצת דס"ל דאין מתחייב בדשלבל"ע בדבר שאינו ברשותו מתחייב משום דנשתעבד מוכר ואף להחולקים על קצת גאונים ומהם הרי"ף ורמב"ם וסייעתם גבי ארעא ודיקלי דלא מחיי' לקנות דיקלי ז"א אלא כשלא קבל עליו לקנות אלא שאמר מכורים לך או נתחייב ולא קנו מידו אבל מחייב עצמו בקנין חייב לכ"ע ומשיג על התה"ד (סי' ש"ך) דכ' במי שנתחייב לקנות מרגליות ולמכור לחבירו והיה בקנין דאינו חייב לקיים המקח דמצי למימר קים לי כדעת הרי"ף וסייעתו וכ' הוא דלא דק דכשנתחייב בקנין אף בחיו' סתם שהוא חייב כ"ש שהוא חיוב מפורש וכ"ש שבפירוש שעבד עצמו ונכסיו לזה עכ"ד והרב בעל בנ"י כ' דלא נתבאר בתה"ד בלשון חיוב אלא שהקנה לו בקנין ובעל ד"א כ' דתליא בזה אם קנין אתן מהני ולדעת הרשב"א קנין מילתא אלימתי הוא ומתקן הענין כאלו מחייב עצמו באותו דבר עיי"ש

ויש לומר דזה טעמא דרבינו נסים המובא בבעל העיטור מאמ' מכירת קרקעות דאם מוכר מתני ליה לאקנויי לי' דשלבל"ע ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי דחייב לקיומי ליה תנאו וראי' מתוספת' דתרומה מוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו וכן מובא במרדכי ב"ב פ' המוכר ועיין ב"י (סי' ר"ט) ובש"מ ב"מ (דף מ"ז) הביא משם הר"י מיגאש ז"ל שהביא דברי רבינו נסים ותמה עליו דהאיך עלה בדעתו דבר זה והוא דשלבל"ע ואם דעתו לפי שנמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך השתא דבר שהוא ברשותו לא קנה עד שימשוך דבר שאינו ברשותו קנה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברא זו היא בלתי נכונה והתוספתא אין לסמוך עליה עכ"ד. וי"ל דסברת רבינו נסים הוא משום חיוב אתי עלה דהמוכר מחייב את עצמו ואיירי דאמר אמכור לך דהוא לשון חיוב לדעת הראנ"ח ובעד כסף יכול לחייב את עצמו. ועיין במח"א דיני קנין מעות (סוף סי' י"ד) אם נתן הדמים על דבר שלא בא לעולם ונתחייב המוכר בלשון חיוב לתת לו אותו דבר הרי זה נתחייב בנטילת הדמים כנז' ממה שכ' הרמב"ן בתשובה (סי' רכ"ה) עכ"ל. ולכאורה יש להבין הא מבואר ריש פ' הזהב דזהב מחייב את הכסף אבל הכסף אינו מחייב את הזהב ואולי ס"ל דוקא בדבר הבא לעולם לא עדיף מאם הי' הדבר בעין בידו דלא מהני מצד קנין כן נמי מצד חיוב לא מהני אף דבחיוב לא שייך לומר נשרפו חיטך מ"מ משום לא פלוג אינו קונה כ"כ אינו מתחייב מה שאין כן בדבר שלא בא לעולם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול למכור פירות דקל ואף בלא אמר מעכשיו ע"כ דקונה בכסף כן נמי לדידן אף במוכר מה שיש לו מטלטלין אינו קונה בכסף מ"מ שלא בא לעולם ואינו ברשותו מהני החיוב על ידי קבלת הכסף וסובר רבינו נסים ז"ל כיון דאדעתא דהכי יהיב ליה זוזי חייב המוכר לקיומי תנאו. ועיין במח"א דיני מוכר דשלבל"ע (סי' ג') דחזר בו וכ' דברי הרמב"ן הנז' והעלה דבתר דאמרו חכמים שלא יקנו המעות רק לענין מי שפרע כמו כן לא מהני נמי החיוב אלא לענין מש"פ ומ"מ בדעת הגאון והראבי"ה שבמרדכי הנז' יש לומר דמטעם חיוב אתו עלה ואין לומר הא בתוספתא שהביאו ראיה לדינם איתא במוכר בחזק' שיש לו ונמצא שאין לו אז חייב ואי מטעם חיוב אתי עלה אדרב' עדיף כשידע שאין לו דאז ודאי אדעתא דחיוב נחתו תרווייהו והכסף מחייב אותו להעמיד לו המקח שמכר מה שאין כן כשמוכר בחזקת שיש לו ועיין בש"ך (סי' ר"ט ס"ק ט') משם רשד"ם אולם מדברי המרדכי וראיותיו שם מבואר דסברו בדעת הר"נ והראבי"ה אפילו בידוע שאין לו ולמה שכ' זה עדיף ממה דמכר בחזקת שיש לו. ויש לומר לדבריהם הך דתוספתא הוא לרבותא דלא מבעי במוכר בחזקת שאין לו דלא חל המכר כלל דודאי אדעתא דחיוב נחית אלא אפילו בחזקת שיש לו כיון דלא ייחד לו הדבר אין כאן שם קנין רק שם חיוב וחייב לדעתם אף לקנות בעבורו ולקיים חיובו. ובש"מ ב"מ (דף ט"ז) כ' משם הרמ"ך וז"ל ואיכא מ"ד הה"ד אע"ג דלא היה ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מניה מעכשיו אע"ג דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למיזבן כיון דמשכיח לזבוני ורבינו הגדול ז"ל חלק ע"ד כמו שנבאר פרק המוכר הבית ומדבריו מבואר דע"כ אתי עליה מטעם חיוב דכיון דקנו מיניה מעכשיו מתקנינן ליה ללישנא דרצה לחייב את עצמו ובאמר אני מוכר לך הוי כלשון חיוב. ואם כן אינו ראי' מדעת הרי"ף והרא"ש ב"ב דס"ל גבי ארעא ודיקלי דאינו חייב להעמיד דחלקו על העיטור וגם במרדכי פ' המוכר הביא דברי רבינו נסים גאון ז"ל במכר חטים בדינר וקנו מידו וקבל הדמים דחייב להעמיד לו אם כן מבואר כיון דקנו מידו אלם כח הקנין להתחייב וכן מצאתי אחר כך בספר בני אהרן (סי' צ"ז) דגם כן כ' בטעמו דמשום חיוב אתי עלה ובלא קנין אפשר גם ר"נ מודה דאינו מתחייב

ובר"ש (פ"ו) דתרומות הקשה גם כן מתוספתא הנז' מב"מ (ט"ז) בגזלן שמכר השדה בין הכיר הלוקח בין לא הכיר אי חזר ולקח מבעלים הראשונים קונה רק מטעם דכי היכי דליקום בנאמונתו אבל בלא"ה לא קנה וכ' דשמא יש לחלק בין מטלטלין לקרקע ובתשובת רע"א ז"ל (סי' קל"ד כ') דאין קיום לדעת העיטו' המובא בטור (סי' ר"ט) דס"ל בדבר שא"ב חייב לקיים תנאו רק לחלק בין קרקע למטלטלין כמו"ש הר"ש. וזה זמן רב אמרתי כיון דהר"ש כ' בלשון ושמא יש לומר דמהא דב"מ אינו ראיה דהא בלא"ה לדעת רבינו נסים וראבי"ה דהם ס"ל במוכר ארעא ודיקלי דגם כן חייב להעמיד ולא ס"ל לחלק בין קרקע למטלטלין יש לומר דס"ל דיש לחלק בין אמר שמוכר שדה זו למוכר שדה סתם כמבואר בב"מ שם לחלק בכך כן יש לומר בזה אף דחייב להעמיד היינו במוכר סתם שיתן לו כך וכך או שדה סתם בזה יש לומר דסמכה דעתו והואיל דשכיח למיזבן חייב להעמיד לו אבל כשמוכר לו שדה זו ונמצא שאינו שלו שגזולה היא בזה לא הותנה להעמיד לו וכיון דמכר דבר שאינו שלו ולא נחית כלל אדעתא דחיוב ובפרט בלא הכיר בו הלוקח ואף בהכיר בו לדעת הר"ש מ"מ כיון דשם איירי שהחזיק בהשדה ונכנס בה דלרוב פוסקים בזה אמרינן דניחא לי' דליקום בהימנותו כמבואר שם בראשונים ובש"ע ופוסקים (סי' שע"ד) ודאי לא נחית אדעתא דחיוב ואף אם יהי' טעמא דהנך פוסקים דחייב להעמיד אף בלא חיוב מ"מ יש לחלק בין שדה זו לסתם כמובן. ועתה ראיתי בספר ד"א שב"ה כוונתי בזה לדעת רבינו ירוחם שהקשה גם כן על התוספתא הנ"ל מגמ' דב"מ וכ' דהתם מכר לו דבר מסוים דאז לא קנה אבל כשלא מכר לו דבר מסוים רק דבר פלוני ולא אמר זה צריך לקנות אם אין לו. שוב ראיתי בש"מ (ד' ס"ט) משם הר"ן ז"ל דהקשה גם כן קושית הר"ש ומתרץ גם כן לחלק בין דבר שאינו מסוים לדבר המסוים יע"ש בדבריו. ויש לומר דבדבר המסוים כמו שדה זו אף בחיוב מפורש אינו מתחייב לקנות וכמו שכ' הראנ"ח בח"ר וכמו שהעלה הנתיבות ומ"מ אינו מוכרח כל כך כיון דלא אתי עלה בתורת חיוב ויש לומר דבחיוב מפורש ממש לכ"ע אף בשדה זו מועיל החיוב ומהתימא על מרן רע"א ז"ל שהעלים עין מדברי ה"ר ירוחם והר"ן ז"ל

אולם רוב הפוסקים ס"ל כל זמן שלא נתחייב בפירוש הן אם אומר אמכור לך הן אם אומר מכור לך הן דבר שהוא ברשותו הן בדבר שלא בא לעולם ל"ק ואינו חייב לקנות וכמו שכ' התה"ד בהך דינא דמרגליות. ומ"מ כ' שם התה"ד בטרח לקנות וקנה אמרינן כי היכא דליקום בהימנותו צריך להשלימו והוי מחוסר אמנה אם לא יתקיים לראובן ופסק כן הרמ"א (סי' ר"ט ס"ה) ובפוסק על השער שבשוק מבואר שם דאם חוזר חייב לקבל מי שפרע ודעת הסמ"ע לחלק בין דבר המצוי לקנות קאי במש"פ מה שאין כן באינו ברשותו אף שהוא בעולם כיון דאינו מצוי לקנות לא קאי במי שפרע דבכל מקום קאי במי שפרע אם הוא דבר הבא לעולם אף דא"ב והדבר תלוי בשני תירוצים שבכ"מ (פ' כ"ב) ממכיר ובב"י בבדה"ב אם ביצא השער ומצוי לקנות הוי קנין דאורייתא או לא רק לענין מי שפרע ומדברי הרמ"א שם שכ' אם טרח וקנה צריך לקיים מקחו כי טרח אדעתא דהכי דליקום בהימנותי' וכדברי התה"ד ואיירי בלא יצא השער ול"ש לקנות ומבואר להדיא דרק בטרח וקנה אז מחויב לקיים ואם אינו מקיים הוי רק מחוסר אמנה ובמי שפרע לא קאי והרמ"א קאי ע"ד המחבר ומבואר דלא כייפינן ליה דכסף אינו קונה ואף בגזלן בחזר ולקחה דקנה הלוקח מבואר ברמ"א (סי' שע"ד) דהוא רק בלא הכיר בה וגם שם אמרינן בגמ' ב"מ דקנה בההיא הנאה וכתבו שם כמה ראשונים ובש"מ דאיירי דהנגזל ידע ומקנה ללוקח ואף להסוברים שם דהנאה הוא כסף או חליפין מ"מ במטלטלין שלא היו ברשותו דהנאה שהאמין כבר חלף ועבר וכיון דהרמ"א העתיק דברי התה"ד מבואר דרק כשטרח חייב לקיים דבריו שלא יהא מחוסר אמנה ולא שקאי במי שפרע ומבואר דסובר כמו שכ' המחבר דיכול לחזור ולא קאי במי שפרע ואף מחוסר אמנה לא הוי אם אינו קונה ודלא כמו שכ' שם הש"ך (ס"ק י"ב) ומה שכ' שם שכן הוא לקמן (סי רט"ז) אינו מובן מה ראיה משם דשם כ' רק דלוקח מחויב לקבל ואינו יכול לחזור. ועיין בכ"מ (פ' כ"ד) ממכירה ובמהריב"ל שציין שם הש"ך אבל שהמוכר