אמרי בינה חושן משפט רעב

ובספר מח"א דיני זכיה ומתנה הקשה על המרי"ט מד' הירושלמי הנז' דאע"פ שהיא כבעל חוב מתה אינו משלם ליורשיה והביא מד' ריטב"א גיטין דמי דנתחייב לחבירו לתת לו כל שנה ושנה לו ולא ליורשיו קאמר והעלה לחלק בין דבר הקצוב כגון שנתחייב לתת לי ק' בכל שנה עד ה' שנים לו וליורשיו משמע אע"ג דבתנאי לו ולא ליורשיו אבל בנתחייב סתם לתת לו כל שנה אין כאן דרך לומר שירשו בניו אחריו שהוא עדיין לא זכה בחוב אלא חיובא הוא דאיכא ולא ליורשיו וכ' שלמד זה מדברי הריטב"א ר"פ הנושא הנ"ל שלא פטרו אלא מפני שאינה ראויה למזונות ולא קאמר בפשיטות הטעם דלה ולא ליורשיה קאמר כמו שכ' בגיטין עכ"ד ולא אבין מה זה שכתב על המרי"ט איך אישתמיטתיה מ"ש הרא"ש מירושלמי דאעפ"י שהיא בע"ח אינו משלם ליורשיה הא שם עיקר הטעם משום דאינה ראויה ליזון כמ"ש הריטב"א ואם כן שפיר יש לומר דבחיוב לא אמרינן לך ולא ליורשיך כמו שכ' מהרי"ט רק חילוקו הוא מדעת עצמו לחלק דאף דאמרינן דבזה נעשה חוב עליו דהרי זה כמו שנתחייב לתת ה' מנים דהיורשים ירתי זכות החיוב הוא דוקא בזמן קצוב מה שאין כן כשאומ' לתת כל שנה ושנה סתם לא ירתי ומיישב בזה דברי הריטב"א דמוכח מדבריו פ' הנושא דאינו פוטר רק משום דאינה ראויה למזונות הא לאו הכי ירתי היורשים ובגיטין כתב דלו ולא ליורשיו וקאמר. אולם המעיין בריטב"א גיטין (דף ע"ד) יראה דבלאו הכי לא קשה דהא כתב שם אחר שכתב דבמחייב לחבירו כך וכך בכל שנה לו ולא ליורשיו כתב אבל מי שמתחייב לחבירו מחמת שלוה ממנו אעפ"י שאין כתוב בשטר אלא לו אמרינן לו ולבאי כחו משמע ובהא ודאי לא פליגו רבנן דלא פליגו אלא בתנאי ובמה שמתחייב לחבירו מרצונו אבל אם לוה ממנו בכי הא ודאי ל"פ עכ"ל אם כן יש לומ' דאף בחיוב דמתחייב ליתן כל שנה לו ולא ליורשיו הוא רק כשמתחייב מרצונו אבל בפוסק עם אשתו לזון בתה חמש שנים דאינו מרצונו הפשוט רק בשביל דלא התרצה אשתו אליו להנשא עד שיפסוק לה לזון בתה הוי כמו הלואה. ועיין מה שכ' לעיל בקושית האחרונים דלמה צריך לתרץ בש"ס כדר"ג הא בלאו הכי חייב מטעם שכירות ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני קידושין (סי' ל"ה) וכיון דלא נתחייב מרצונו לכך אי לאו משום דאינה ראויה לזון היו ירתי יורשיה

היכא דפוסק האב מזונות ודירה לבנו וכלתו כך וכך שנים או לבתו וחתנו ומתה בתו או בנו דעת הטו"ז דמחויב ליתן לזון כלתו וחתנו וח"צ והב"ש הסכימו ע"י אולם בתשובת שבות יעקב חולק עליהם דאין לחייבו ואומדנא חזקה הוא ובתומים כ' דחוכך למעשה. והריק"ש ז"ל כ' כיון שכלל בתו עם חתנו כוונתו בהיותם יחד לבד ואומדים דעת הנותן ואינו דומה למקבל עליו לזון בת אשתו דהתם לא תלאה באמה כלל ומשום חובת נשואין אפשר שרצה להתחייב לעולם וליכא אומדנא מה שאין כן בכלל שניהם. ואפילו למ"ד משמע כ"א בפ"ע ה"מ בשווין אבל באחד עיקר ואחד טפל לו לא מצי למימר כ"א בפ"ע שיהיה הטפל עיקר לבדו וכ' ועוד דאיכא אומדן דעת וכן עמא דבר וכן העלה להלכה בספר בית מאיר אה"ע (סי' קי"ד ס"ו) עיין שם. ויש להסתפק אם הוא דוק' היכא דמתה בתו או שמת בנו דנפסק החיוב ויש אומדנא אבל אם היא בחיה או הבן אם העיקר מוחל להמתחייב אם נפקע החיוב מן מן השני דעל זה לא שייך כל כך האומדנא. אולם למה שכתב הריק"ש ז"ל דלא נוכל לומר כל א' בפני עצמו שיהיה הטפל עיקר לבדו הכא נמי כיון דהעיקר מוחל חיובו יש לומר דנפקע גם כן חיוב הטפל או דיש לומר דמ"מ כיון דהעיקר הוא בחיים רק שרוצה לוותר חיובו ולמחול דמ"מ לא נפקע חיובו על השני ויש סברא לכאן ולכאן וצ"ע ועיין תשובת לחם רב (סי' קצ"א)

סי' נא כתב הטור (סי' ס') והמחייב את עצמו בדב' שלא בא לעולם או אינו מצוי אצלו חייב אע"ג דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנהו לו בלשון מכר או מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך לא מבעי כ' לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהן אלא אפילו אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כך וכך מדות פירות שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשעבוד על החיוב אבל הנותן מתנה דבר שאינו מצוי אצלו או שלא בא לעולם אפילו כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום דאפילו נתן לו משכון על מתנה זו לא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן כ"ש שעבוד דגרע ממשכון. ובש"ע העתיק דברי הטור בתוספת דברים בלשון חיוב שאני מתחייב לפלוני כך וכך חייב והוא שקנה מידו וכ' הסמ"ע והש"ך דאפילו לדעת הסוברים בקנו מידו ליתן או אתן הו"ל קנין דברים מ"מ כאן שחייב נפשו ליתן הכל מודים דקנה. ובכנה"ג הביא משם הר"ש הלוי ז"ל דלא מקרי לשון חיוב אלא מודה אני שאני חייב אבל אומר אני מתחייב שאתן לא הוי לשון חיוב ועיין בנו"ב מהד"ק (סי' כ"ה) בתשובת חתנו הגאון זצ"ל הביא דברי הר"ש הלוי הנ"ל וכ' ומדברי הסמ"ע לא משמע כן

ולא אדע הא מבואר כן להדיא מדברי הרמ"ה המובא בטור (סי' קנ"ז) דכ' אם קנו מידו דמחייב ליתן כך וכך דרך הודאה הוא אי נמי דרך שעבודא דשעבד נפשיה להכי לאו קנין דברים הוא והדברים מבוארים באורך ברמ"ה ב"ב (פ"א סי' כ"ו) דרק בקנה לתת או לזון או לבנות שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה והנתינה אין בו ממש אלא מעשה בעלמא ומצי למיהדר ביה דלא משמע דמחייב מהשתא למיתב אלא לשון הבטחה דלא משתעבד אבל בקנה מניה דמחייב ליתן דרך הודאה או דרך שיעבודא דשיעבד נכסי להכי לאו קנין דברים הוא וכבר תמה על דברי מהר"ש הלוי ז"ל בספר בני יעקב (דף צ"א ע"א) דבאומר הריני מתחייב שאתן לכ"ע מהני דהקנין חל על גופו והביא ראיה מתשובת רשב"א שבב"י (סי' קצ"ה) דהקנין מתקן הלשון והוי כמתחייב אף דאמר אתן וע"כ דהיכא דהוי בלשון חיוב לכ"ע חייב אף באומר אתן עיין שם. והגאון הנ"ל הקשה לדעת הסמ"ע מב"ב (דף קמ"ט) דנפק אודיתא מביה איסר הא היה יכול לחייב את נפשו ליתן מעות המופקדים ליד רב מרי אלא ודאי דלא מקרי חיוב רק אם אמר מודה אני שאני חייב והיינו אודיתא ועיין שם בתשובת הגאון בעל נו"ב מה שפלפלו שניהם הרבה בזה. דאיסר היה יכול לחייב את עצמו לרב מרי ושיגבה ממון זה מרבא. ותמהני שלא הביאו דברי תשובת רשב"א (סי' רנ"ב) ובמיוחסת דעמד על זה דהיה לרב מרי לכתוב חוב על נכסיו ויגבה מרבא והוכיח מזה דמטלטלין המונחים ביד אחרים אין בעל חוב גובה מנכסי הגר כמו דאינו גובה ממטלטלי דיתמי ובאמת קשה הא לדעת הרשב"א היכא דשעבד בפירוש מטלטלין גובה אף מיתמי וכבר עמדתי על זה בהגהותי בדברי חיים דיני הפקר (סי' א') ואכ"מ עכ"פ הדין ברור דלא כמהר"ש הלוי ז"ל

ומ"ש שם בנו"ב אם היה איסר מחייב את עצמו ליתן אותו ממון שביד רבא דאינו יכול לתת מעות אחר רק אותו ממון וגם אם נאבדו המעות אין איסר חייב באחריותו כן דעת הגאון מו"ה יוסף ז"ל ובעל נ"ב מסכים לזה אבל לא שיהיה יכולת ביד איסר לסלק במעות אחר דז"א כיון שאין גוף המטבע נקנה לר"מ הברירה בידו לסלקו בממון אחר עיין שם (סי' כ"ח) והנה הדברי' מבוארים בתשובת מהרי"ט (סי' פ"ד) דכדי שיחול חיוב על גופו צריך לומר דמשבא לעולם משתעבד בהם מעתה שיתחייב באחריותן עד שיתנם ואם אבדו פורע להם ממקום אחר שאם אי אתה אומר כן אלא שמחייב לתתו בידו כשיבואו לעולם ולא יהא באחריותו אם כן לא חל החיוב על גופו כלל והוי ליה כקנין דברים ואם באת לומר שיהיה חיוב על תנאי שלא יתחייב באחריותו הוי ליה תרתי דסתרי אהדדי והוי ליה תנאי ומעשה בדבר אחד עיין שם ובספר בני אהרן (סי' נ"ו) ונאמר שם גם כן תשובת מהרי"ט ז"ל וכ' כן לתרץ דלמה צריך יכיר יכירנו לאחרים הא אף בנכסים שיבוא לו אחר כך יכול להשתעבד בדבר שלא בא לעולם וכ' נמי דאף דיכול לשעבד גופו להחוב לכשיבוא לו נכסיו חל שעבודו מעתה ואם היה מתחייב לבן הזה כשיעור פי שנים בנכסים אם נאבדו מקצתם אחר מותו גוב' חובו ואביו אינו רוצה בכך לחוב שאר בניו וגם אינו רוצה להתחייב לשום אדם בחיו וחיוב אם לא אחזור לא מהני עיין שם. ובנתיבו' (סי' ר"ג) כ' דבדבר ידוע יכול גם כן לחייב דיכול לחייב את עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם והמרי"ט כ' על קושיא דיכיר בזה כיון דהאב אינו רוצה לחייב עצמו שיתן להבן תיכף כשיבואו הנכסים לעולם דאולי יצטרך להם רק שבניו יתנו ואותן אינו יכול לחייב ועל עצמו לא קבל שום חיוב אבל אם מחייב את עצמו ליתן לו דבר ידוע החיוב חל על גופו. אולם המעיין בדברי מהרי"ט יראה דסובר דחיוב הגוף בלא אחריות לא מהני ואף דיכול לחייב חיוב הגוף בפירות דקל לכשיבא לעולם היינו שמשעבד נכסיו מעכשיו לכשיבואו לעולם ומאז אחר שבאו לעולם הן באחריותו ולפי דבריו של הנו"ב דפטור אם נאבדו הנכסים מהני החיוב היינו אם יכול לסלקו בדברים אחרים דל"ה החיוב דוקא בגוף הדבר הידוע רק או תמורתו

והנה בכנה"ג כתב אם מחייב א"ע בדשלב"ל אם מת הנותן קודם שבא לעולם לכ"ע היורשין פטורין ובקצוה"ח כ' כיון דחיוב הוא על גופו וליתא בהחזרה. ובנתיבות כ' דאם חייב בדמים או בדבר ידוע אם לא יתן מחייב את עצמו בכך וכך הוי כתולה תנאי בדשלבל"ע אבל אם מחייב את עצמו שדה זו כשאקחנה אתן לך וכל זמן שלא קנה ליכא חיוב על גופו דבידו שלא יקנהו וכן פירו' שיוציא הדקל דליכא שום חיוב על גופו קודם שיבא לעולם לא עדיף