אמרי בינה חושן משפט רעא

ואם נאמר דיוקר דלא שכיח אינו בכלל החיוב נימא דשאני מזון אש' דחייב אף ביוקר דלא שכיח לכך הוי אין לו קצבה אלא ודאי דאף במתחייב חייב אף ביוקר דלא שכיח וראיה הזאת הביא גם כן בס' ב"מ שם. אולם אינו מוכרח כ"כ דיש לומר מידי הוא טעמא דא"ח ביוקר דלא שכיח כלל הוא משום דלא אסיק אדעתיה ובשביל זה גם כן הלקוחות לא יחושו על זה דלא אסקו אדעתיהו ועיין בספר הפלאה אה"ע (סי' קי"ד ס"ק ג') מ"ש בזה וכנראה מסכים גם לדברי הטו"ז לכן אין להוציא ממון בזה

סי' נ כתב הרמ"א בקבל לזון לאחד ואשתו והתחיל לזון ומת' אשתו פטור ואפילו קצב סך לצורך מזונותיה אפילו הכי פטור מחלקה ועיין בש"ך (ס"ק י"ז) דבמזונות סתם פטור לגמרי אפילו מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה רק מבעלה פטור. ובנתיבות כ' דהרמ"א איירי שקצב וקצב גם כן זמן המזונות כגון שהתחייב סך קצוב לצורך מזונות של ה' שנים דאז פטור אפילו מיורשיה כשמתה תוך זמן וכמו שכ' הח"מ אה"ע (סי' קי"ד ס"ק י"ג) וראיתי שם בס' בית מאיר דכ' דהטו"ז לומד בדברי הרשב"א בתשובה מדכ' וגם הוא שלא קצב זמן באותו חוב שחייב עצמו מעכשיו שהעיקר תלוי אם חיובו נתלה בהשנים כגון לזון ה' שנים אז אין החיוב נגמר מעכשיו עד בא זמן שנה בשנה חל עליו חיוב ליתן וכבר קיי"ל לי ולא ליורשי הוא הדין לך ולא ליורשיך ולכן דייק הרשב"א וגם הוא שלא קצב זמן באותו חוב אלא שחייב עצמו מעכשיו נמצא מיד חייב כל הסך ושפיר מוריש החוב ולכן למד הטו"ז מזה היכא דהבטיח בת"כ ושבועה שאין החיוב רק בהגיע הזמן חל עליו החיוב לקיים שבועתו וכיון שמת אין בידו להוריש ולכן אף אם התחייב בסך ר' לצורך מזונות ה' שנים אין זה אלא כנותן מתנה לעני ליקח לו טלית וקנה בו חלוק שמ"מ קנה כיון שהחיוב נתברר בפעם אחד מעכשיו ולא נתלה החיוב בזמן השנים והניח דין זה בצ"ע. ואני ראיתי בתשובת רשב"א (ח"ד סי' רמ"ח) הנדפס בשאלוניקי והוא בביאור יותר ממה שנדפס מכבר (סי' תתק"ע) שהוא מקור דברי רמ"א הנ"ל ומבואר כדברי הח"מ דרק כשלא קבל לזון זמן ידוע רק סך מעות לצורך מזונות סתם וחייב עצמו חוב גמור מעכשיו באותו סך ממון רק שקבע זמני' מחולקים לפרעון אותו חוב ולפיכך אין באותו טענה שקבל עליו לזונה כיון שמתה אין בו ממש שאילו קבל עליו זה לזון ה' שנים או שחייב עצמו בממון ידוע למזונות ה' שנים ומתה לסוף ב' שנים בכענין זה לא הוי מתחייב לפרוע ליורשי אשה אלא כנגד שנים שעברו עד שלא מתה הא משנים הנותרות אינו חייב כלום לפי שמזון ידוע קבל עליו ואיננה לקבל מזונותיה ומבואר להדיא בדבריו דאף במחייב עצמו בממון ידוע אם קצב זמן בעד מזונות אף דמתחייב בסך מסוים מעכשיו כיון שהזכיר וקצב בעד זמן למזונות פטור כשמתה ואינו חייב אף ליורשיה ומה שסיים הרשב"א גם שם אבל עכשיו לא שקבע זמן למזונות אלא לצורך מזונות סתם אלו רצו הם להוציא באותו סך ביום אחד הרשות בידם וגם הוא שלא קצב זמן באותו ממון הוא שחייב עצמו מעכשיו והם יזונו את עצמ' כמה שירצו היינו כיון שלא קצב זמן למזונות ואף בהשטר שכ' בו שם וקבעתי להם זמנים לפורעם להם לא נזכר שהוא בעד דמי מזונות רק מתחילה כ' בו שהתחייב את עצמו כך וכך מעות לצורך מזונותיהם לכך חל החיוב אף שמתה הא אם הוזכר בזמנים של הפרעון שהוא בעד מזונות גם כן כשמתה אינו חייב לפרוע. ומכ"ש אם מיד קצב זמן שחייב את עצמו לשלם בעד מזונות ה' שנים כך וכך אם מתה בתוך הזמן אינו חייב אף ליורשיה לשלם רק מזמן העבר וכדברי הח"מ

ועיין שם בהפלאה (ס"ק ה') שדן בדברי טו"ז וב"ש שם דאף בהתחייב א"ע ליתן איזה סך במתנה ליום המוגבל לא חל חיוב המתנה עד אותו יום ואם מת קודם אין יורשים זוכים בו כמו במתחייב לזון ה' שנים ובמתה אין היורשים יורשים דאין החיוב חל אלא יום יום וזה שאמר בירושלמי מתה כבר מתה ולא אמר סתם פטור אלא הטעם כיון שמתה קודם החיוב ומדמה להא דמבואר בש"ע (סי' רנ"ג סעיף י"ו) באם אמר ר' זוז לפלוני בנדונייתה אין לתת עד שתנשא ואם מתה בנתיים אין ליורשיה כלום אבל אם אמר לנדונייתה צריך ליתן לה מעכשיו ואם מתה זכו היורשים הרי דירושה תלוי בזמן הנתינה אע"ג דשעבוד מתחיל מיד ולמה שכ' שם הרמ"א דיש חולקים וס"ל אם אמר ליתן להשיא' מתה לא זכו היורשים ה"נ במזונות טעמא משום דפרט למזונו' אבל בשאר חיוב מתנה חייב ליתן ליורשים כיון שהשעבוד חל מיד וכתב דמלשון הירושלמי שכ' כבר מתה משמע כיון שמתה קודם החיוב. אולם מתשובת רשב"א הנ"ל מבואר באמר לצורך מזונות סתם דיורשיה יורשין אותה ודוקא בקבל עליו מזון ידוע ואיננה לקבל וכן אם אמר בעד זמן ידוע אבל היכא דנתחייב מעכשיו אף שאמר בעד מזונות יורשיה יורשים אף בלא הגיע זמן פרעון בחייה. ומה שכ' מהא (דסי' רנ"ג) כבר כ' שם בקצוה"ח דעיקר החילוק באמר חפצים לנדונייא אז אין נותנין לה רק כשתנשא אבל אם אמר לתת ר' זוז הוא רק כמראה מקום ונותנין לה מיד והביא שם מדברי הרשב"א והריטב"א דאם אמר ר' זוז לנדונייתה דחייבין לתת מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה דכה"ג לא הוי קפידא אלא כמראה מקום כמו בנותן דינר לעני ליקח בהם חלוק שרשאי ליקח בו טלית. ומתשובת הרשב"א הנ"ל מבואר ג"כ כן דאף באמר והתחייב לצורך מזונות אם לא אמר לצורך מזונות ה' שנים יורשיה יורשים אותה ועיין שם בהפלאה (ס"ק י"א) בנידון דרמ"א הנ"ל מתשובת רשב"א שכ' ולענין אם חייב ליתן ליורשיה לא כ' כלום ונרא' דתליא בפלוגתת הפוסקים (סי' רנ"ג) דהכא כיון שפירש למזונות הוי לי' כמו להשיאה. וברשב"א בתשובה הנ"ל מבואר דיורשיה זוכין בכל מה שחייב עצמו לה ואפילו במה שלא הגיע זמן פרעון עדיין. ויש לומר אף לדעת הרמ"א שם הוא דוקא בנדר להשיא יתומה דאיכא אומדנא שלא התחייב רק על מנת לכונסה ועיין במרדכי פרק אף עפ"י בש"ג משם הר"י מווינא ז"ל שכ' דאומדן דעת הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה ולא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צורכיהם וזה נמי אפשר דעת הרמ"א מה שאין כי כשהתחייב כך וכך במתנה כיון דהחיוב חל מעכשיו אף שאמר בעד מזונות כ"ע מודים דזכו בהו היורשים כמבואר מדברי תשובת רשב"א הנז' ועיין בחתם סופר חח"מ (סי' קמ"ז) כנראה סובר בדעת רשב"א דדוקא אם כבר קבל הממון אבל להוציא גם רשב"א מודה וי"ל דהוא דוקא היכא דאיכא אומדנא דלא נתן רק לעשות המצוה אבל במחייב סך מסוים בעד מזונות מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל דיורשיה יורשים אף החיוב וחייב לשלם להיורשים ועיין בד"מ אה"ע (סי' נ"ג אות א') שכתב אף דהרשב"א כ' באמר לנשואין שצריך ליתן לה מיד מ"מ מודה לרבינו חיים דאם מתה המעות חוזרים רק שצריך ליתן לה מיד ואין ממתינים עד זמן הנשואים ע"ש. ועל כרחך אף דמבואר מדברי הרשב"א הנ"ל דאף אם לא נתן עדיין יורשיה יורשים צריך לחלק דדוקא בנדר ליתומה שרוצה שיעשו בממונו המצוה לבין חייב את עצמו לאחר בעד דמי מזונות ודברי הפלאה צ"ע

ומה שדקדק ההפלאה דלא קאמר בירושלמי מתה פטור רק כבר מתה שהטעם הוא דעדיין לא חל החיוב כבר מבואר בריטב"א דהפירוש הוא דלא נתחייב אלא כשראויה ליזון אעפ"י כשאינה צריכה כשנשאת אעפ"כ נותן לה דמי מזונות הוא משום דראויה היא למזונות אבל מתה אינה ראויה למזונות והא דלא קאמר בירושלמי פטור דשם הוא איבעיא מתה כמי שנשאת לשון שאלה אם צריך לשלם ליורשיה והתשובה הי' מתה כבר מתה משום דלא נתחייב רק בראויה ליזון אבל בודאי החיוב חל מיד רק לזמנים שצריך ולכן דוקא במתחייב לזון ה' שנים אמרינן דבאינה ראויה ליזון לא נתחייב אבל אם אמר והתחייב סך מסוים לצורך מזונות לפרוע בזמנים מחולקים כיון שלא פרט הזמנים ויכולה להוציאם בפ"א בזה יורשי' יורשים. ומה שכ' הב"מ לדון בדברי הרשב"א בתשובה המובא בסמ"ע (סי' רמ"א ס"ק ח"י) באומר שדה נתונה לך על מנת שתתן לי כל שנה כך וכך דאם מת אינו נותן ליורשיו דהטעם הוא משום דאין לו חיוב מהשתא שיוריש לבניו וכיון דאינו בעולם אמרינן לי ולא ליורשי אבל אם אמר על מנת שתתן לי חמשים זוז ה' בכל שנה שאם מת תוך הזמן מחויב ליתן עד תשלום הסך לבניו ולא דייקינן בזה לי ולא ליורשי רק העיקר תלוי אם נתברר החיוב מעכשיו בפעם אחד ולא נתלה החיוב בזמן השנים. אינו מוכרח כלל דודאי יש לומר דעיקר החיוב חל מיד אף אם אמר בסתם שיתן כל שנה כך וכך ובמחייב ליתן בעד מזונות הטעם הוא כיון דאינה ראויה לזון. והך דתשובת רשב"א במחייב ליתן כל שנה דאינו חייב ליורשים הוא משום דתנאי מילתא אחריתא הוא כמו שכ' מהרי"ט (סי' מ') דעד כאן לא אמרינן לי ולא ליורשי רק בתנאי אבל במתחייב לתת כך וכך אם מת חייב ליורשיו דמכחו ירתי ולא אמרינן לך ולא ליורשיך עיין שם בדבריו דבתנאי דתלוי ברצונו ואינו לא חיוב ולא זכיה אין לנו לדקדק אלא בלשון התנאי דיורשיו לאו מכחו ירתי דהא איהו גופיה לא זכה ביה ובלשון התנאי אין יורשים במשמע מה שאין כן בחיוב עיין שם בדבריו ואף דיש להבין מה שכ' דתנאי תלוי ברצונו ואינו חיוב ולא זכיה ויורשיו לאו מכחו ירתי ולמה נדקדק יותר בלשון התנאי ממה דנדקדק בלשון החיוב וצריך לומר דס"ל דתנאי כל זמן שאינו מבורר אינו מבטל המעשה מה שאין כן בחיוב כיון דנתחייב בבירור גמור מעכשיו יורשיו גם כן בכלל ועיין בתשובה שבסוף ס' מנחת יעקב (סי' ז') דאזיל בתר איפכא ובספר פה"ב (דף י"א) דמשיג עליו: