אמרי בינה חושן משפט רע

לו לכך כ' הרא"ש דלא עדיף מגזילה במה שלא נתן לה ה' שנים הראשונים ואינו משלם רק כעין שגזל היינו דמים של החמשה שני' הראשונות. אך מ"מ קשה אם כן כשהיו הה' שנים הראשונות ביוקר אף אם העכוב היה ממנה מ"מ כיון שלא זן אותה בה' שנים הראשונות כיון דהיתה יכולה לומר דמים אני רוצה למה לא ישלם לה הדמים כמו שהיה בשנות היוקר. וראיתי בבית מאיר שם דעמד על זה וכ' דדוקא אם טוענת אז דמים אני רוצה אז חייב לשלם כפי היוקר רק דאיירי שלא תבעה אז ממנו כלום והעיכוב היה שהרגיל' קטטה והלכה מביתו וכל כמה שלא תבעה לא נתחייב ולהכי משלם בדמי הזול וזה דוחק גדול לומר בלשון הירושלמי אם היא גרמה דאיירי דוקא באופן זה גם אף אם הלכה בעצמה ולא תבעה ממנו כלום מ"מ כיון דאם היתה תובעת ממנו אז היה חייב בדמים וכי בשביל דלא תבעה תפסיד כיון דאין כאן מחילה ומזה נראה דבאמת אינה יכולה לתבוע דמי מזונות כשאין לה ממקום אחר לכך כיון שהיא גרמה שלא זנה הה' שנים הראשונות נותן כשעת הזול

ועיין במח"א דיני ריבית (סי' מ') שחקר בהלוה סאה בסאה בדרך היתר ואחר כך נתייקרה הסאה ותבעה מהלוה ול"נ לו ואחר כך הוזלה אם סגי כשנותן לו עכשיו הסאה או דחייב ליתן כפי מה שהיה שוה בשעה שתבעה שהיה ביוקר וכ' דראה לאחד מגדולי האחרונים דכיון דלא פרעו אז חייב מדין מזיק וכ' דזה לא הוי אלא גרמא אך מירושלמי הנ"ל יש ראיה דחייב כשעת היוקר וכ' דיש לדחות דהתם לא נתחייב בפירות רק בדמים ששוין המזונות והוי כמו דנתחייב בדמי מזונות ה' שנים אבל זה לא נתחייב בדמים רק בפירות כל שיתן כמו שלקח סגי. ושוב הביא מדברי הרא"ש דכ' הטעם כעין שגזל נראה דס"ל דל"נ בדמים כי אם במזונות ולזה אם המזונות נתייקרו יתן כל כך מזונות ולמדנו מזה כל שנתחייב לתת לחבירו מה בזמן פלוני ולא נתן הרי זה דין גזלן יש לו ומשלם כמו שהיה שוה באותה שעה עכ"ד. ויש לדקדק בדבריו למה דסובר דנתחייב בדמים לזונה אם כן כיון דחייב בחמשה שנים הראשונים נתחייב דמי מזונות של שעת היוקר אמאי באם היא גרמה נותן בזול. גם מה שהוכיח מדברי הרא"ש דבמזונות נתחיי' והוכיח מזה דאם נתחייב ולא נתן דין גזלן יש לו ומשלם כמו שהי' שוה באותו שעה יש להבין דמ"מ אם העיכוב ממנה לו יהיה דלית ליה דין גזלן מ"מ כיון שלא קבלה מזונות והרויח המתחייב למה לא ישלם ככל מה שהרויח ובדברי הרא"ש יש לומר דכך מסתמא היה חיובו לזון אותה ואם לא תרצה ותעכב נשאר חייב לזונה ה' שנים ויכול לזונה כשעת הזול אבל בהלוה סאה בסאה דחייב לו בסאה אף כשלא תבעה מהלוה הא מ"מ הרויח במה שאכל אז הסאה הזה או שמכרו ולמה לא ישלם לו כפי דמיו אף אם לא הוי כגזלן וצריך לומר דסובר דאמרינן דכך היה חיובו בסאה פירות לתת לו בזמנו ואם לא תבעה יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דל"נ גזלן רק כשתבעה ולא רצה ליתן אז הוי כגזלן ומשלם כשעת הגזילה. אך קשה על המח"א הא בהלכות נזקי ממון (סי' א') הביא מחלוקת הראשונים אם במזיק אמרינן גם כן כמו בגזלן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם הזיק דבר שהיה שוה אז ה' ובשעת הפרעון הוזל ואינו שוה רק ד' אם משלם כשעת הגזילה דיש לומר בנזקין נותן לו כלי כמותו או דמיו ולסגי ובהלכות ריבית הוכיח מדברי הירושלמי והרא"ש הנ"ל דאף במזיק חייב לשלם כשעת ההיזק דהא במחייב לזון ליכא מידי שיחול עליו שם גזילה במה שלא זן ובכל זה חייב לשלם כדמעיקרא מכ"ש במזיק בידים ולמה שכ' שם המח"א דדעת הרא"ש דגם בנזקין צריך לשלם כשעת ההיזק יש לומר דהרא"ש כתובות אזיל לשיטתו ולכך כשנתייקר יקר חייב לשלם אף אם לא נתחייב בדמים רק במזונות אבל למ"ש שם דדעת רש"י ותוס' דבמזיק משלם כדהשתא אם כן אמאי חייב כדמעיקר' בהי' ביוקר והוזל לא יהיה אלא כהזיק בידים דאינו משלם רק כדהשת' ולדידהו צריך לומר דכך היה החיוב דמי מזונות ה' שנים הראשוני' וכמו שכ' המח"א

וראיתי בספר אבני מלואים (ח"ב סי' קי"ד) שהביא ראי' מדברי הרא"ש כתובות הנ"ל להכריע כדברי מהרש"ל המובא בש"ך (סי' ע"ד) במלוה לחבירו לזמן ותובעו בזמנו ודחהו הלוה בלך ושוב ובין כך נפסל המטבע דחייב לשלם מטבע היוצא אחר כך והש"ך חולק על זה ובתומים שם כ' דהוי רק גרמא בעלמא וכ' דאין להוציא מיד המוחזק וכ' הקצוה"ח להכריע דכל שהעיכוב מן הלוה הוי ליה כגזילה ממש וכל דליתא בעינא משלם כשעת הגזילה וכמו בפרנסה דצריך לשלם כשעת היוקר וזה ממש כדברי המח"א. אולם למה שכ' דיש לדון דהיכא דליתא בעינא לא שייך בו דין גזלן רק כמו מזיק ותליא במחלוקת הפוסקי' אם במזיק משלם ג"כ כדמעיקר' או כדהשתא ויש לומר דהרא"ש שכתב בפרנסה דחייב מטעם דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה דסבירא ליה דגזלן ומזיק דין אחד להם אבל להסוברים דרק בגזלן הוא גזה"כ לשלם כדמעיקרא ולא במזיק על כרחך הא דהיה ביוקר והוזל דחייב לשלם כדמעיקרא כמבואר בירושלמי הוא מטעם דכך נתחייב דמי מזונות ה' שנים הראשונים כל שהעיכוב היה ממנו אינו ראיה מזה לנידון דמהרש"ל ואם כן מי יכול להוציא ממון נגד דעת הש"ך והתומים והנך פוסקי' המובא במח"א דיני נזקי ממון דס"ל דבמזיק לא דנין בי' הדין דכל המזיקין משלמין כשעת ההיזק וסגי בתשלומי דמים כדהשתא. ומ"מ יש לדון בנידון דמהרש"ל הנ"ל והמח"א בהלוהו סאה בסאה ולא נתנו לו בזמנו ואחר כך הוזלה כיון דעכ"פ גרמא הוי כשלא נתן לו כשתבעו ובא עי"ז לידי הפסד וכיון דהלוה הרויח בזה דהוא הוציא המטבע וכן הסאה שהיה צריך ליתן לו ונהנה ומשתרשי ליה ובכה"ג היכא דהרויח דעת המרדכי וכמה פוסקים דחייב לשלם כמבואר ברמ"א (סי' רצ"ב) אולם דעת המרש"ל בעצמו מובא שם בש"ך דחולק ע"ז וסובר אף היכא דהרויח במה דמבטל כיסו של חבירו גם כן פטור אם כן צריך עיון בזה להוציא ממון

והא דחייב לפרוע בזמן היוקר כ' הטו"ז באה"ע שם דהוא דוקא ביוקר דשכיח אבל יוקר דלא שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קיבל עליו והביא דבריו בב"ש שם ובס' בית מאיר שם הניח דין זה בצ"ע דאינו דומה בקבל עליו אחריות אונסים שהוא כולל כמה מיני אונס אמרינן דל"ש לא אסיק אדעתיה אבל במקבל עליו פרט ענין מזונות מדחייב אף ביוקר אסיק אדעתיה להתחייב בשינוי ממה שהוא עכשיו חייב לאסיק אדעתיה אף יותר דל"ש ומדלא התנ' חייב וקשה לחלוק בסברא קלושה בזה על הטו"ז וב"ש דמצינו בכל מקום מה דלא שכיח כלל לא צריך להתנות ולאסוקי אדעתיה והוי כמו אונס ומניין לנו לחייבו במאי דלא צריך להעלות על דעתו ובספר אבני מלואים שם הביא ראיה מדברי תוס' כתובות (דף נ') דס"ל דבמזונות ה' שנים חייב נמי ברפואה שאין לה קצבה דבכלל מזונות הוא וחלה הוי ליה אונס כמבואר ריש כתובות ואע"ג דתוס' כתבו שם דחלה הוי ליה אונס דשכיח ול"ש היינו לענין גיטין אבל כ"ע מודו דהוי אונס גמור וכיון דחייב ברפואה אם הוי בכלל מזונות הוא הדין ביוקר בין שכיח או לא שכיח ואיני מבין דבריו דבשכיח ולא שכיח דהוי ליה לאסוקי אדעתיה ומדלא התנה ירד לחייב את עצמו אף בזה כיון דס"ל לתוס' דרפואה בכלל מזונות אבל במידי דלא שכיח דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שפיר י"ל דלא נחית לחייב את עצמו בזה. ובס' שער משפט כתב גם כן לחלוק מסברא דדוקא במקבל על עצמו אחריות אמרינן מאי דלא הוי ליה לאסוקי אדעתי' לא נתחייב כלל באונס כזה מה שאין כן במחייב את עצמו לזון ה' שנים כיון דכבר נתחייב אף דלא אסיק אדעתיה יוקר בזה אמרינן מזלו של הנותן גרם אף דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה מ"מ הא כבר נתחייב והביא ראיה מהא דמבואר יו"ד (סי' רל"ב) במי ששידך בתו ונדר לתת סך ידוע ונשבע על זה ואחר כך נתקלקלו החובות שלו ואין לו ממה לפרוע חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור מטעם דהוי לו אונס והדין הוא רק דפטור משבועה אבל אם נתחיי' בשטר וקנין באופן המועיל וירד מנכסיו חייב אף למכור בית דירתו וכלי תשמישו וכ"כ בפשיטות בספר בית הלל אה"ע (סי' נ') ואין חילוק בין מי שנתחייב או לוה מעות בכל ענין אין משיירין לו אלא כפי דין הסידור ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב אלא ודאי לענין חיוב ממון כיון דנתחייב ונשתעבדו נכסיו לא אמרינן אדעתי' דהכי לא נתחייב דשעבודא ממילא חייל ומזלו גרם. ואינו ראיה כלל דודאי בנתחייב בממון וחיוב' רמיא עליו לשלם אף אם ירד מנכסיו מ"מ נשאר חיובו ונשתעבד כל נכסיו שיש לו ובכל עת שיש לו חייב לצא' יד"ח לשלם ואמרינן מזלו גרם ואף אם הוא מכת מדינה מבואר (סי' שכ"א) בקבלנות דאינו מנכה לו אף דלא שייך מזלו גרם אבל אם פרט חיובו על פרט היינו לזונו על זה אנו דנין אם אסיק אדעתו יוקר דל"ש או לא ואם נאמר דלא אסיק אדעתיה לא ירד לחיוב' באופן זה ונתבטל החיוב מעיקרא ולא שייך לומר מזלו גרם כיון שהוא מכת מדינה ואם נאמר דכיון דלא אסיק אדעתו לא נתחייב בזמן היוקר ואף אם הוזל אחר כך אינו מחויב למלאות הזמן שהיה ביוקר דל"ש מה שאין כן היכא דחייב את עצמו בממון לעולם חיוב' רמיא אקרקפת' דגבר' לשלם לכן אף דלא אסיק אדעתו שירד כ"כ מנכסיו מ"מ כיון דנשאר שעבוד הגוף נשתעבדו נכסיו וחייב אף למכור כפי סידור בע"ח אבל כאן הספק על עיקר החיוב אם נתחייב כלל לזון בזמן יוקר דלא שכיח ואם נחזיק בזה הואיל דלא אסיק אדעתיה אינו מחויב כלל לזון ואף אחר כך לא נתחייב למלאות החיוב אף אם הוזל כיון דהתנה רק על זמן הזה וכיון דלא נחית על יוקר דלא שכיח כלל נתבטל החיוב מכל וכל ואינו דומה לחיוב כללי דחל על גופו ונשתעבדו נכסיו עוד הביא ראי' מדברי רשב"א פ' הנזקין שהקשה על רש"י דס"ל דבחייב לזון חמש שנים הוי דבר שיש לו קצבה ממה דמזונות אשתו הוי דבר שאין לו קייץ