אמרי בינה חושן משפט רסט

דלא קבע זמן ואסר עליו בשבועה דעתו על לעולם דאי כוונתו לזמן ידוע לא הוי מעייל אינש נפשיה בספק איסור כיון דלשון סתם משמע נמי לעולם הוי ליה לפרש דבריו שלא ליכנס בספק איסור ומהאי טעמא דן המורש"ך ז"ל שם כיון דהיה חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שהיה דעתן לפטור לעולם עיין שם. והנה מה דפשיטא ליה דמצד איסור שבועה אמדינן דעתייהו דהי' לפטור לעולם דעת מהר"ם מינץ לא כן הוא מובא בכנה"ג (סי' מ"ב ס"ק י"ו) דהיכא דהלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונ' אפי' יש חרם או שבועה או תק"כ והוא תמה עליו הא ס' שבוע' להחמי' והביא דברי תשובת רשב"א דספק חרם להחמיר בכה"ג וכתב דודאי הנשבע או המקבל בחרם יחוש לעצמו אבל הב"ד אין כופין על כך כיון שהלשון מסופק ידו על התחתונה הרי מבואר דרק מספק שבועה יחוש לעצמו אבל לא אמרינן בשביל כך לדון מטעם דהוי ליה לפרש מפני חומר שבועה שבו ומדלא פירש אמרינן אומדן דעתו לטובת הזוכה ועיין שם בתומים (ס"ק ה') דמהר"ם מינץ איירי דרצה להתיר שבועתו רק דאין להתירו שלא בפני שכנגדו וכיון דבדיעבד מותר אף שלא בפניו וכיון דיש כאן ספק הו' ליה ספיקא דרבנן עיין שם ואם כן בנידון דמוהרש"ך ז"ל היו יכולין הקהל להתיר החרם אם נאמר דלא חייבים רק מצד שקבלו עליהם בגזירת נח"ש וגם כיון שהקהל של עכשיו לא פטרוהו רק המוקדמים אם כן לא היו צריכי' קהל של עכשיו לחוש על ספק איסור שבועה של הקדמונים כיון דמן הדין יד בעל השטר על התחתונה והם אינם עוברים בספק איסור אלא ודאי דהמורש"ך ז"ל דן שם דלשון סתם הוא בודאי לעולם

סי' מט המתחייב לזון את חבירו ורוצה במעות הדין עם מקבל המתנה ואם התנה בפירוש לזונו על שולחנו אינו חייב רק לפי ברכת הבית (סי' ס' ס"ג) ועיין בסמ"ע דסתם לזונו משמע שיהיה ניזון כרצונו כדרך העולם. וראיתי בס' בית מאיר (סי' קי"ד) שכ' דמלשון תשובת הרא"ש שבטח"מ (סי' ר"ז) משמע קצת דוקא שם שהתנה כראוי לפי כבודו הוא דיכול לטעון דמים אני רוצה. ובתשובת רשב"ש (סי' ת"ס) כתב שיש לסמוך דברי הרא"ש במה שכ' שרואין אם היה מתפרנס כל ימיו בתוך ביתו שדומה לפוסק לזון בת אשתו ה' שנים דלא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא הרי דכל הפוסק לזון לאו דוקא על שולחנו ומשמע מדברי הרב ז"ל שאם אין דרכו של הנזון להתפרנס בביתו שאין הזן חייב לתת לו מעות שיש לסמכו מאלמנה אם אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר אם את אצלינו יש לך מזונות הרי כיון דדרכה להתפרנס עם בעלה אין נותנין לה מעות עכ"ד מבואר דדעתו בדעת הרא"ש שלא לדייק דוקא בהתנה כראוי לפי כבודו רק אף בלא התנה יכול לבקש דמים ורק אם אין דרכו של הנזון להתפרנס בביתו אז אינו יכול לבקש דמי' אולם מדברי הריטב"א בתשובה המובא בב"י מבואר כמו"ש הסמ"ע ודוקא אם התנה בפירוש לזון על שולחנו אז אין צריך ליתן מעות רק לפי ברכת הבית אבל מ"מ תמיד יכול לתבוע דמי מזונות ומ"מ צריך עיון באם רגיל לצפות על שולחן אחרים מקודם אם יכול לתבוע ממון

עוד כתב שם בתשובת הרשב"ש ז"ל להשיב להשואל ששאלו אם חלה אם חייב לרפאותו וז"ל מצאתי בס' החושן (סי' קע"ז) כ' תשובה להרא"ש ז"ל שרפואה שאין לה קצבה היא כמזונות וכ' זה אפילו על הנזון שלא בתנאי ב"ד וצ"ע עכ"ל. ותמהני הא להדיא מבואר ברא"ש פ' הנושא בחלתה אינו חייב לרפאותה. ורק האוכלת בתנאי ב"ד אז חייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל לפרנס אין רפואה בכלל וכן כתב הטור אה"ע (סי' קי"ד) ושלא יהיו דברי הרא"ש סותרין לדבריו ע"כ צריך לחלק כמו שרמז הסמ"ע (ס"ק י"ד) ומבואר בדרישה (סי' קע"ו) דשותפים כיון שהם פועלים זה לזה ונשתתפו מתחילה יחד מכל מה שירוויחו ומזונתם מאמצע דעתם שגם רפואה בכלל כיון דשקולים הם בהנאה שכל א' יזון ויתרפא מהאמצע מה שאין כן במקבל לזון לבת אשתו או לחבירו מסתבר לומר דמה שקבל עליו בפירוש קיבל ומאי דלא קבל לא קבל אם לא בתנאי ב"ד. ועיין מהרשד"ם (סי' קס"א) ובס' תומת ישרים (סי' קצ"ט) שכ' בפשיטות להוכיח מדתקנו חכמים לאשה שחייב במזונותיה דרפואה בכלל מזונות הוא הדין במי שיש לו שכיר עובד בביתו שחייב ברפואתו. ותימא עליו שלא הרגיש דהרא"ש מחלק בין החייב בתנאי ב"ד למחייב את עצמו וכמעט לא נמצא חולק על זה מלבד מה שהביא הש"ך להוכיח מדברי תוס' כתובות (דף נ' ע"ב) דחייב לרפאותו וכבר כ' בס' הפלאה אה"ע שם ליישב על נכון דאינו ראיה מדברי תוס' דממה דאינו חייב ברפואה הכריחו התוס' דחולי הוי אונסי דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה לא הבעל ולא הלקוחות גבי מזונות הבנות. ועיין שם שהעלה בביאור דברי הרא"ש שאין רפואה בכלל מזונות כלל בלשון בני אדם אע"ג דשכיחא. ובתומים כ' לדון בזה דהוי ספיקא דדינא וכבר השיב על דבריו בעל קצוה"ח באבני מלואים אה"ע שם והסכמות כולם דאין רפואה בכלל מזונות במחיי' את עצמו. ואף אם מקבל עליו בחיוב לזונו כל ימי חייו ובודאי שכיח חולי במשך זמן חיי אדם על פי רוב מ"מ לזון אין בכללו רפואה רק לזונו וכן הוכיח בתשובת רע"א ז"ל (סי' ק"נ) ומ"מ אף דאינו חייב ברפואה אם מחמת חולי אין צריך רק למזונות מועטים פחות ממה שהיה צריך לו אם היה בריא צריך ליתן לו הדמים כפי שומת מזונות אם היה בריא. וכן כ' בנתיבות (ס"ק ז') והדברים מבוארים בש"מ כתובות משם הריטב"א להוכיח מן הירושלמי דקאמר חלתה כמו שנשאת מתה כבר מתה דאף דלא נתחייב רק כשראוי לזון אז אעפ"י שאין צריך נותן לה דמי מזונות אם כן לא תימא דחלתה הוי כאינו ראוי לזון לכך אמר דלא כן הוא רק חלתה הוי כמו שנשאת כיון דעכ"פ ראוי למזונות חייב לתת דמי מזונות שהי' צריך כשהיה בריא

והנה הב"ש אה"ע שם כתב דרק בנשאת דיש לה מזונות ממקום אחר אז צריך ליתן דמי מזונות משום דחדא כרסא אית לה אבל כשאין לה מזונות ממקום אחר אין צריך ליתן רק מזונות ולא דמים והנתיבות הכריע דבמחייב לזונו לחבירו משמע שיתן לו מעות רק אם התנה בפירוש לזון על שולחנו אינו חייב בדמים ועיין בבית מאיר אה"ע שם. ולא אדע אם ליכא שום נ"מ בין דמים לפירות אם כן אף בהתנה על שולחנו כיון דאין צריך ליתן דמים רק לפי ברכת הבית למה לא יתחיי' ליתן דמים דכגון זו כופין על מדת סדו' כמו בהך עובדא דרחיא סוף כתובות דאם אית ליה לשוכר טחינא לרחיא כופין אותו על מדת סדום והכא נמי כיון דצריך לקנות עכ"פ בעדו מזונות לתת לו לפי ברכת הבית אף דהתנה על שולחנו מה נ"מ להמתחייב אם יתן הממון או המזונות ואם יש לו נ"מ כגון שיש לו מזונות בביתו מוכן וטורח לו למכור כפי חלקו שצריך להמקבל כפי ברכת הבית או שהמתחייב ימצא מקום לקנות המזונות בהקפה ולא מעות ודאי כשאומר והתנה לזונו על שולחנו יכול לפטור את עצמו מכל וכל אם אינו רוצה בפירות. וכן אף באומר סתם לזונו מניין לנו לומר דיפסיד ויתן דמי מזונות משלם ואף דלשון לזונו משמע מעות שיקנה מזונות כרצונו מ"מ יש לומר היכא דלית ליה פסידא אבל ביש לו פסידא בין פירות לממון מניין לנו ובאמת בתוס' כתובות שם דכתבו דבמתניתין ליכא פסידא והמתחיי' כי יהיב דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן היינו דמסתמא איירי בזה ומה שמבואר בירושלמי הוא אומר פירות והיא אומרת מעות הדין עמה ומזה הוכיחו הראשונים במקבל לזון אין הכוונה דוקא מזונות עצמן רק שיהיה לה לזונה כפי רצונה לקנות והכל כשליכא נ"מ רק אם כפי ברכת הבית או יותר אמרינן לזונה כפי רצונה אבל מ"מ דלא יהיה לו להמתחייב הפסד שיש בין גוף המזונות או הדמים

וראיתי בספר נתיבות משפט הגדול הספרדי ז"ל (דף קח"י) שהוכיח מדברי הריטב"א ורשב"א כתובות שם שכתבו והוא הדין אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהם נותנין לה דמי מזונות שלמין כדאמרינן גבי נישאת משמע בפירוש דדוקא כשיש לה הוא דנותנין לה דמים אבל כשאין לה כיון דאית ליה פסידא בנתינ' דמים מנתינת פירות לאו כל כמינה אלא נותן לה מזונות ולפום ריהטא אינו מוכרח ראייתו לדייק מזה דדוקא כשיש לה מזונות ממ"א ובלא"ה נותן לה מזונות דיש לומר דהם לא איירי ביש פסידא בין מזונות עצמן למשלם דמי מזונות אבל הם קאי דלא תימא דמתניתין אתי לאשמועינן דלא תימא דלא חייב את עצמו רק כיון שאין לה ממקום אחר להתפרנס אז חייב את עצמו לזונה ודוקא כשנשאת דעל זה נכנס בחיובו אבל בלא נשאת רק הקרה לפניה מזונו' ממ"א נימא דשוב לא יתחייב כתבו דבכל אנפי קאי בחיובו לתת דמי מזונו' אבל מ"מ יש לומר דחייב לתת דמים ממש דע"ז נכנס בחיובו בלשון לזונה. וכמו שכ' הסמ"ע

אך אם נאמר דהחיוב הוא לזונו היינו כרצונו בביתו ויקנה לנפשו מה שירצה כדרך העולם אם כן לאיזה צורך כ' הרא"ש ריש פ' הנושא על דברי הירושלמי תנא זנה ה' שנים הראשונים בין ביוק' בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היה בזול והוקרו בין שהיא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול פירש אם היה המזונות ביוקר בה' שנים הראשונות ול"נ לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשע' היוק' אבל אם הראשוני' היו בזול אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שני' כעין שגזל ומה צריך לזה הא לא נתחייב מעולם במזונות דוקא רק בדמי מזונות של ה' שנים הראשונים ואולי סובר הרא"ש אף דהניזון יכול לומר דמים אני רוצה מ"מ אם רוצה דוקא במזונות צריך ליתן