אמרי בינה חושן משפט רסח

הוא דהא אתיא לידי קולא הוא דבשבועת שוא איירי דאוכל לאלתר וכתב דשם הטעם משום דאיזה זמן תתן לו כמו שכ' הרא"ש אבל למזונות יש זמן קבוע משנה לשנה דכשאדם מכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה לכך יש לומר במקבל עליו לזון חבירו שנה אחת קאמר עיין שם. וע"ז השיג עליו מהרי"ט (ח"ג סי' מ') דא"כ אם היה באמצע השנה שאין דרך אז להכין צרכי השנה הוי לי' למימר ל' יום כמו שמצינו בערכין מניחין לו מזון ל' יום וכ' הוא דטעמא של הרא"ש באותו הנדון עילה מצא בקבל לזון את פ' או יתן לו ק' זהובים לשנה ולשון זה מסופק אם ר"ל בעד שנה והיינו שנה אחת או לכל שנה ויד בעל השטר על התחתונה ועיין ש"ך (ס"ק ט"ז) דכ' גם כן דמשום דגילה דעתו שנה אחת הוא דחייב בשנה ובלא"ה משמע מדבריו דדנין בכל הפחות שנוכל לדונו. ומהרי"ט ס"ל בתירוץ הלזה דגם הרא"ש מודה דלזון לעולם משמע רק בנידון הרא"ש כיון דאיכא למימר לשנה אכולה מילתא קאי לזון או יתן ק' זהובים הכל לשנה אחת ומבואר מדבריו דבסתם לזון מודה הרא"ש דמשמ' לעולם וכן בתירוץ השני שם כ' דסתם חיוב מזונות לאו לעולם משמע מדלא פירש כל ימיו שאם היה פנוי וישא אשה או הי' עני והעשיר ליכא חיובא דסתם מזונות בזמן שהוא צריך להיות ניזון אצלו משמע כמו שכ' הריטב"א וכיון דסתם לשון לזון הותר מכללו אף כשמצינו שם עילה לומר דהיינו שנה שנזכר בשטר ועליו סמך שלא פירש אבל כל המתחייב סתם בכל מיני חיובים לעולם משמע עיין שם בדבריו מבואר גם כן דעתו דהרא"ש אינו חולק על הרשב"א רק בנידונו הואיל דנזכר שנה ודלא כמו שכ' הש"ך הנ"ל. ועיין שם שהעלה כ"כ באומר תנו בית זה לדירה משמע גם כן לעולם ודלא כמו שהוכיח הראנ"ח מדברי הרמב"ם (פ"י) מזכיה שכ' האומר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני דמשמע דוקא בקבע לו זמן אבל בסתם משמע לשעה עד שיפרש די"ל דלרבותא נקט אע"ג דלא הקנה לו גוף הבית לגמרי דבריו קיימים אבל אף בסתם משמע לעולם ועיין רמ"א (סי' רי"ב) ובסמ"ע וטו"ז וש"ך שם

אך קשה על המרי"ט הא הרא"ש בתשובה (כלל ו') כתב הדין באורך על קהל שפטרוהו לאחד ממס דיש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו על התחתונה וכתב שם דאף דבש"ס גיטין גבי על מנת שתניקי את בני דסובר רבא בסתם בעי ב' שנים הוא משום דלצעורה קא מכוין הלכך אנו דנין לשונו להחמיר אבל לא כן בממון ואם הקהל אומרים לא פטרנוך אלא מן המס הראשון היינו שומעין להם ואחר כך כתב המקבל עליו לזון חבירו בסתם או יתן ק' לשנה דין זה כדין הראשון ובשנה אחת יפטרו ולדברי מהרי"ט היה מהראוי לומר דבסתם פטור משמע לעולם כמו כל מיני חיובים במחייב סתם לעולם משמע. ואולי יש לחלק דלפטור ממס עדיין לא חל שום חיוב ובכל פעם חל חיוב מחדש בעת הצורך לכן נקטינן הפטור בפחות האפשרי מה שאין כן בחיוב כיון דלא פירש ומחייב את עצמו בסתם אמרינן דלעולם משמע. אולם ממה דמחלק הרא"ש מהך דגיטין דאנו דנין לשונו להחמיר משום דלצעורה קא מכוין משמע דאין לחלק כמו שכ' דאם לא כן היה לו לחלק בפשיטות דשם כיון דידענו דצריך שיינק הבן ב' שנים ולאביו השימוש כל ימיו אמרינן דכוונתו היה לכל זמן שיצטרך מה שאין כן לגבי פטור ממס דעדיין לא חל החיוב לכך אנו דנין לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו ומזה נראה דהרא"ש ס"ל דלעולם הולכין אחר הפחות וכמו שכ' הראנ"ח. ואם כן צריך ליישב ראיות הרשב"א מנדר סתם דלעולם משמע והמרי"ט שם הביא דברי המרדכי מס' שבועות לחלק בין סתם נדרים לסתם נזיר דלא הוי רק ל' יום דשאני איסור גברא מאיסור חפצא והקשה על זה דאם כן בשבועות דהוא איסור גברא מן חפצא נימא דלא הוי לעולם והביא ראיה דהדין גם באיסור ושבועה בסתם דלעולם משמע וכן מבואר מדברי הרא"ש מס' שבועות וכן פוסק הרמ"א יו"ד (סי' רל"ו ס"ד) אף לקולא בנשבע סתם שלא יישן דהוי שבועת שוא ויישן לאלתר וכן בלא אוכל בסתם והיינו כמו שכ' הרא"ש דאיז' זמן תתן לו ובאמת יש לומר דכוונתו היה שלא יעשה סיבה לישן וגם שיהיה ניעור עד שבעל כרחו יתקפנו השינה ובכל זה כיון דסתם היה שלא יישן ואמרינן דכוונתו היה על השינה וכיון דלא נתן זמן הוי כלעולם והוי שבועת שוא ואמאי בחיוב או בפטור בסתם לא אמרינן דכוונתו היה לעולם

וראיתי במח"א הלכות שבועות (סי' ו') בנשבע לחבירו להיות שותף עמו סתם דיכול לומר דעתי היה על כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו ואף דבנודר סתם לעולם משמע דוקא במידי דשב ואל תעשה סתמא לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאין בין היכא דכל דבר שהוא בקום ועשה כגון על מנת שתניקי את בני כיון שהניקתו יום אחד סגי ואילו אמר על מנת שלא תשתי יין לעולם משמע והביא דברי המ"מ (רפ"ז) מאישות (ופ"ח) מגירושין עיין שם ובזה מיושב דברי הרא"ש וכן כתוב בס' כהונת עולם לתרץ דברי הרא"ש כן לחלק בין דבר שהוא בשב ואל תעשה דמשמע לעולם לדבר שהוא בקום ועשה דסגי במיעוט האפשר. אולם דברי המח"א דסתם כבר תמה עליו בס' קהלת יעקב דהא על כרחך דעת הרשב"א דאין לחלק ואף אם בגיטין יש לחלק מ"מ בממון דלהרוחה מכווין סתמא לעולם ואף בתנאים כמבואר חידושי רשב"א גיטין וברבינו ירוחם הנ"ל ומ"מ דברי הרא"ש אתי שפיר בזה לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ומלשון הרא"ש (פ"ג) משבועות שכתב דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד משמע קצת דהיכא דיש סברא למעט האיסור ממעטינן. אולם מדכ' בשלא אישן דוקא באמר יום אחד או יומים דבסתמא היה נאסר לעולם אמאי הא יש לומר דכוונתו היה שלא ישתדל שיישן אבל אם יחטפנו שינה זה לא אסר עליו על כרחך דסובר סתמא הוא לעולם ואם כן למה נחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה ומ"מ צריך לומר דלעשות מעשה אין סברא שיחייב לעשות בכל עת ומה שכתב הרא"ש דממס אמרינן דכוונתם הי' על המס הראשון אף דהוי שב ואל תעשה כבר כ' הגאונים מהרי"ט אלגאזי והחק"ל דגם שם הוי קום ועשה שהקהל ישלמו בעדו

ויש לחקור בדעת הרא"ש דכ' אלו היו הקהל אומרים לא פטרנוך אלא מן המס הראשון היינו שומעין להם מה כוונתו אם דוקא כשטוענין הקהל טענות ברי דכוונתם היה כך אבל אם אינם זוכרים מה היה אז בדעתם יש לומר דמודה הרא"ש דסתמא לעולם משמע וכן מה שכ' אחר כך במקבל לזון חבירו בסתם או יתן ק' לשנה דין זה כדין הראשון ובשנה אחת נפטר הוא גם כן רק כשטוען ברי דכך היה כוונתו אבל כשאינו זוכר יש לומר דגם בזה סתמא לעולם משמע. או דלמא דלאו דוקא בטענת ברי ומסתמא גם כן לא אמרינן דלעולם משמע ובפרט למה שכ' הגאונים הנ"ל לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה דבקום ועשה לא אמרינן סתמא לעולם אם כן לא צריך לטענות ברי רק סתמא ג"כ יד בעל השטר על התחתונה. ובנתיבות כתב בטעם דברי הרא"ש אף דהלשון של סתם משמע טפי לעולם לגבי נדרים הוא משום דרוב בני אדם אומרים לישנא דסתם וכוונתו לעולם ובנדרים אזלינן בתר הרוב ולא מהימן לפרש דבריו נגד הרוב כמבואר יו"ד (סי' רי"ו) אבל בממון לא אזלינן בתר הרוב וכיון דיש מיעוט דאזמן מועט אמרו גם כן לישנא דסתמא אינן יכולין לחייבו ולדבריו היה נראה גם כן דאף בטענת שמא אין מוציאין ואף באומר שאינו יודע מה היה כוונתו מ"מ כיון דאין מוציאין ממון ברוב הממע"ה ומה שכ' הרא"ש אלו היה הקהל אומרים הוא לאו דוקא. אולם נ"מ עכ"פ אם הלו' טוען ברי שכך היה המדובר על לעולם וזה אינו זוכר דאף דברי ושמא לאו ברי עדיף ואף כשמסייע לו הרוב מ"מ אם תפס אין מוציאין מידו. ועיין נתיבות (סוף סי' רל"ב) ובספרי ח"ר בשו"ת (סי' ד') שם הבאתי דברי בעה"ת דמשמע מדבריו דבכ"מ שהרוב מסייעו מהני תפיסה. גם יש נ"מ באם מת המתחייב אם טוענין עבור היורשים דסתמא לא הי' כוונתו על עולם דאם נאמר דרוב הוא גם בחיוב סתם על לעולם יש לומר דעכ"פ על ידי הרוב הוי כלא שכיח ולא טוענין בעד יתומים ואם נאמר לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ודאי בקום ועשה הוי כספק השקול והממע"ה. וקצת יש להתבונן בדברי ש"ך יו"ד (סי' ר"ח ס"ק ה') שכתב דאף ת"ח אינו נאמן רק היכא שיש במשמעותו ב' לשונות אבל היכא דאין משמעותו אלא לשון א' שהוא נדר גם ת"ח אינו נאמן לפרש ולמה שכ' האחרונים דעד א' נאמן נגד הרוב אף כשמעיד נגד רוב ואינו מברר שזה מהמועט אם כן למה אינו נאמן לפרש דבריו ולומר שהוא מן המועט וצריך לומר דהוא מטעם דהוי דברים שבלב דאינו דברי' וכיון דעפ"י הרוב הוי לשון נדר אף דנאמן דבלבו לא הי' כן ומהראוי להאמינו ובפרט לגבי נפשי' דאדם נאמן על עצמו מ"מ אזלינן בתר הרוב ולא בתר דבריו שבלב ולכן בסתם ג"כ אף דנאמר דיש מועט שאמרו סתם על זמן מועט מ"מ אינו נאמן לפרש דבריו לגבי איסור נדר דהוי דברים שבלב ונקטינן הלשון שעל פי הרוב סתמא לעולם מה שאין כן לגבי ממון דאין הולכין אחר הרוב בזה הדברים שבלב הוי דברים ועיין תוס' כתובות (דף ע"ו) ד"ה על בעל ובפנ"י שם ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני אונאה (סי' ד') ואכ"מ בזה

ועיין בשעה"מ (פי"א הי"ו) ממכירה דתמה על מוהרש"ך ז"ל בקהל שפטרו מכח הפטור שעשו להם הקדמונים כיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם דאיך אישתמיט מיני' דברי תשובת הרא"ש הנ"ל וכ' דדוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא בלא איסור שבועה בהא כיון דיד בטל השטר על התחתונה דנין הפטור על הפחות אבל היכא דיש איסור חשש שבועה בדבר בהא אמרינן כיון