אמרי בינה חושן משפט רנב

סהדי באמת והשתא כפי מה שעלה בדעתו בשעה שהוציא השטר מתחת ידו לומר כן ואין המגו מבררת רק לבע"ד או להשליש לדידן דהא הימנהו מעיקרא

ויש בזה ליישב קצת שיטת הראב"ן ותו"ח בש"ס דסנהדרין (דף ל"א) ללישנא דא"ד לא הימנה ר"נ כו' כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה ל"א ופירשו כיון דבאותו זמן שהראה השטר לפני ב"ד ואמרה פרוע שוב אין בידה לשרפה לא הוי מגו. ובש"ך (סי' מ"ז ס"ק ה') הרבה לתמוה בזה דאם כן לא אשכחן שום מגו כשמראה אותו דבר לפני ב"ד ובאומן אף אם ראוהו הב"ד כיון דלא ראוהו קודם שנפלה החילוקים ביניהם אית ליה מגו עיין שם ולמה שכ' יש לומר דוקא בעל דין דמתחכם בטענתו אנן סהדי דטוען אמת דאם הי' רוצה לשקר היה טוען טענה המעולה ביותר ובאומן לא הוי מראהו לפני ב"ד כלל אי לאו דכן הוא האמת וזה הכל בדב' הנוגע לו ולממונו מה שאין כן באיש זר אמרינן דלמא לאו למגמר דבריו עשה כן מה שעשה והדר אימלך למגמר בה הכי וכמו שכ' רש"י כתובות וכיון דחיישינן שמא עלה על דעתו עכשיו לומר כך ולאו תורת עדות עליו בטענתו של עכשיו אינו נאמן במגו כיון דלא הוי בעל דבר ואם כן שם בההיא איתתא דאין הענין נוגע לה רק לאחר אמרינן כיון דאתחזק בב"ד אי בעי קלתיה לא אמרינן דדלמא מעיקרא לא עלה על דעתה לעשות כך רק עכשיו שכבר הוציאה השטר מידה בב"ד אימלכה לומר כן והיא לאו תורת עדות עליה. רק למסקנא דשליש נאמן אף אם אינה תורת עדות עליו נאמן ואף פסול ועכו"ם נאמן כשהשלישו בידו דהא הימנהו. ולפי"ז י"ל דזה דוקא לגבי ממון דבעינן תורת עדות אינו נאמן במגו אי לאו מטעם דהא הימנו אבל באיסורין דנוגע לו כמו לאחרינא ואם הבעל דבר מכחישו א"נ בזה לכ"ע היכא דיש לו מגו נאמן אף לדעת הנך הי"א שבח"מ (סי' ק"ח) ויש להעמיס גם כן בדברי הש"ך יו"ד הנ"ל שכ' שיש לחלק קצת

ובזה יש ליישב דברי רש"י מס' גיטין סוגיא דשליש דכ' דנאמנו' השליש הוא מטעם מגו ובתוס' שם הקשו הרבה על זה ובפרט דהא היכא דיש לה מגו גם רב הונא מודה כמבואר שם ולהנ"ל יש לומר דרש"י סובר דבעינן למגו ולטעמא דהא הימניה דאנו דנין על הגט עצמו למי הוא או של הבעל או של האשה וממיל' אם הוא של בעל עדיין לא נתגרשה ואם הוא של האשה נתגרשה ולענין ממון שייך לומר סברת הימניה כמו בכל ד"מ דשליש נאמן מצד נאמנות שנתנו לו הבעלים ולענין איסור ל"ש כ"כ הימניה אולם נאמן מצד מגו ולענין ממון לא מהני מגו של השליש לבע"ד דדוקא בבע"ד דמדקדק בדבריו מברר המגו ולא לאחרים רק זה שייך לענין ממון דאינו נאמן בממון שאינו שלו רק שהוא של אחרים במגו כיון דאינו נוגע לו אבל לענין איסור כל ישראל הוי כבע"ד בזה הוי המגו כאנן סהדי ומבררת ונאמן לומר לגירושין הי' במגו דהיה מוסרה לה קודם בואו לב"ד כמו שכ' הר"ן שם לכן שפיר בעינן בש"ס לטעמא דהימניה שהוא ע"ד הנוגע לממון דבזה לא מהני המגו והיינו לענין גוף הגט ולענין להתירה לשוק שייך המגו ור"ח סובר באיסורין לא שייך הימניה ומגו לית ליה כמו שכ' שם הראשונים ולר"ה דמודה דהיא נאמנת במגו היינו כיון דהיא הבע"ד בזה מהני כשיש לה מגו. וידעתי מה שיש לפקפק בזה וגם להלכ' קיי"ל דגם אחר נאמן במגו מ"מ העליתי מה שכתבתי בימי טל ילדותי. ועיין מה שכ' בספר ד"ח דיני גיטין (סי' כ"ב) ובמה שכ' שם בהגהותי (סי' כ"ג) דברים נכונים בעזה"י בענין שליש בנאמונתו

סי' מא בש"ע (סי' נ"ח) פסק המחבר כשיטת הר"י הלוי והרמב"ם דהיכא דמוציא שטר על חבירו וטוען המלוה פרעתיך והמלוה טוען סטראי נינהו דבטל השטר הו' דוקא אם הביא עדים שנתן לו מעות בתורת פרעון חוב אבל אם העדים ראו רק נתינת מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או פקדון או מתנה נאמן במגו דבמתנה ואם ראו העדים שבתורת פרעון נתן לו בטל השטר לגמרי. והרמ"א פוסק כדעת הרמב"ן ור"ת ורא"ש דלא בטל לגמרי ואם תפס לא מפקינן מיניה ואף אם לא העידו שבא לידו בתורת פרעון ג"כ איתרע שטרא לענין הנ"ל דלא מגבינן ביה. ואם לא היה עדים כלל והודה על הפרעון נאמן במגו דלא היה דברים מעולם לכ"ע. רק אם חייב המלוה שבועה אף אם אינו טוען אישתבע לי דלא פרעתיך מחולקים הסמ"ע והש"ך דעת הסמ"ע דאיתרע עכ"פ לענין חיוב שבועה כמו פוגם שטרא ודעת הש"ך דלא איתרע כלל

והנה לכאורה יש להבין בשיטת הר"י הלוי דהוכחתו ממה דקאמר בש"ס והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר כו' חזינן דדוקא אם מסהדי דנתן לו בתורת פרעון אם כן היה להש"ס לומר רבותא טפי דאי לא פרעיה באפי סהדי אף דראו נתינת המעות נאמן במגו דמתנה ולמה נקטו אבל פרעיה בין דידיה מגו דיכול לומר להד"מ דבזה אין כל כך רבותא דהוי כמו הפה שאסר כיון דאין כאן עדים כלל על הפרעון לכך נאמן אף להוציא ולאוקמי השטר על חזקתו מה שאין כן היכא דראו עדים נתינת המעות דצריך עכ"פ איזה טענה ולהכחיש שנתן לו בתורת מתנה ויהי' נאמן סיטראי במגו דמתנה ולהוציא ממון יש יותר רבותא. וראיתי בג"ת (שי"ט) דהרגיש בזה וכ' דטענת להד"מ איכא טפי העזה במה שכופר לגמרי לא כן טענת מתנה וזה דוחק גדול דהא כנראה טענ' מתנה הוא דוקא אם טוען ברי דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה בפירוש אבל אם נותן סתם ולא אמר לו בפירוש לשם מתנה גם הר"י הלוי מודה דאינו נאמן אם כן יש יותר העזה לומר דקבל לשם מתנה ממה דמכחיש כל ענין הקבלה וגם הא דיכול לומר במתנה נתנו ע"כ דהבטיח לו כבר לתת דאל"כ הא הוי רבית מאוחר' דאסור ליתן לו במתנה ואחזוקי אינשי ברשעי לא מחזיקינן. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פי"ד) ממלוה דהזכיר רק דין זה דאם העידו על נתינת המעות בלבד דנאמן סיטראי במגו דמתנה ולא הזכיר כלל כשלא הוי עדים כלל דנאמן במגו דלהד"מ אלא ודאי דזה ידעינן מק"ו ממה דנאמן אף כשראו עדים נתינת המעות דנאמן לומר סיטראי במגו דמתנה מכ"ש כשליכא עדים כלל דנאמן במגו דלהד"ם וא"כ יקשה למה לא נקט הש"ס רבותא יותר כנ"ל

הן אמת דיש לדקדק בדברי רמב"ם בלא"ה למה לא הזכיר כלל הדין דפרעיה בין דידיה לדידי' דלכאורה יש נ"מ גם לענין הדין דהא אם העידו על נתינת המעות כתב הרמב"ם דנאמן על טענת סיטראי ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומשמע דעכ"פ שבועה חייב ככל נוטל ואף אם לא טוען אישתבע לי דלא פרעתיך כיון דעכ"פ איתרע השטר במה שראו עדים נתינת המעות וכן ראיתי בתשובת דברי ריבות (סי' פ"ו) דהעלה במחלוקת הר"י הלוי והרמב"ם. ור"ת והרא"ש אם איתרע השטר בהעידו על נתינ' המעות בלבד כל אחד הולך לשיטתו דלדעת ר"י הלוי ורמב"ם דפירש איתרע השטר דבטל לגמרי צריך ריעותא גדולה שיעידו על פרעון ולפירש ר"ת ורא"ש דלא בטל לגמרי רק או לענין חיוב שבוע' אף ביש בהשטר נאמנות או לענין דלא מיקרע קרעינן ולא מיגבי' מגבינן סגי בריעותא דידענו מנתינת המעות ואפשר דרמב"ם מודה לדברי ר"ת דלענין ריעותא דיתחייב שבועה סגי בהעידו על נתינת המעות לבד ולכך כ' ה"ז נאמן ונשבע ונוטל ור"ת אפשר דמודה לרמב"ם דאם מעידין על תורת פרעון בטל השטר לגמרי רק פליגי בפירוש הלשון של איתרע שטרא דלדעת ר"ת לא בטיל לגמרי ומפרש דבעדות דסגי להא איירי. ולדעת המפרשים דבטל לגמרי הוא הלשון איתרע לכך מפרשים דצריך שעדים יעידו על הפרעון עיין שם ולשיטתו אם כן בהודה על הפרעון וטוען סיטראי דנאמן במגו דלהד"ם בזה לכ"ע לא נתבטל השטר אף לענין שיצטרך לישבע אם כתוב בו נאמנות דע"כ לא כתב הסמ"ע דצריך לישבע דהוי כפוגם שטרא הוא דוקא אם לא כתוב בו נאמנות ואיתרע רק לענין חיוב שבועה אף היכא דלא טען הלוה אבל אם כתוב בו נאמנות לכ"ע אינו חייב שבועה כמבואר בטוש"ע אם כן ודאי היה לו לרמב"ם להביא הדין דאם ליכא עדים כלל דנאמן במגו דלהד"ם ואף שבועה אין צריך דנשאר השטר בחזקתו מה שאין כן ביש עדים על נתינת המעות דעכ"פ איתרע חזקת השטר לענין שיתחייב המלוה שבועה אף אם אינו טוען או שגם אם יש בשטר נאמנות דאעפ"כ חייב לישבע. אלא ודאי נראה דאף ביש עדים על נתינ' המעות דנאמן במגו דמתנה לא איתרע השטר כלל ומ"ש רמב"ם ונשבע ונוטל היינו כמו כל המוציא שטר וטוען פרעתיך. ודין המודה בפרעון וטוען סיטראי דנאמן במגו דלהד"מ ידענו מק"ו דראו עדים נתינת המעות ותרוייהו שוין ולכך לא הוצרך הרמב"ם להביא

גם מה שכ' הדברי ריבות דר"ת וסייעתו מודו בהעידו שבתורת פרעון נתן בטל השטר לגמרי וכן ראיתי בהכנה"ג (אות כ"ט) ולא כן נראה מדברי רמ"א דהביא דברי י"א דאין השטר בטל לגמרי ע"ד המחבר דאיירי אם העידו דוקא על פרעון בפירוש ואעפי"כ דעת רא"ש דאינו בטל לגמרי ובלא"ה לא נהירא דהא בש"ס קתני וה"מ דפרעיה באפי סהדי ומזה עיקר הוכחת הר"י הלוי וסייעתו מדלא קאמר דיהבינהו באפי סהדי ע"כ דצריך שיעידו דיהבינהו בפרעון והרא"ש וסייעתו דסברו דאף בהעידו על הנתינת מעות איתרע על כרחך דסברו דלשון פרעיה באפי סהדי לאו דוקא שהעדי' יודעים בפרעון רק הפירוש הוא לפי טענתו שטוען שנתן בתורת פרעון היה הנתינה באפי סהדי גם כן איתרע שטרא אבל לומר דיש הבדל בין העידו על פרעון לבין העידו על הנתינה ובהעידו על פרעון בטל השטר לגמרי ואם העידו על הנתינה הוא רק לענין