אמרי בינה חושן משפט רמט

אם כן באם אוביר ולא אעביד למה צריך לחייבו מטעם שכך כותב לו ודורשין לשון הדיוט תפ"ל יתחייב מצד ערב כיון דסמך עליו ועיין שם בחידושי ריטב"א וכמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה חייב לשלם במבטל כיסו. ובח"ס חח"מ (סי' קע"ח) כתב דלדינא לא יחלוק אדם אריטב"א דראייתו נכונה מפועל. ותמהני הא כמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה לחייב את עצמו אם לא יעשה חייב וכמו שכתבתי וכן בריטב"א שם מבואר כן וראייתו מפועל כבר כתבו גדולי אחרונים טעמים בזה עיין בספר מחנה אפרים ובקצוה"ח ונתיבות (סי' שס"ג) או מטעם שבת או מטעם תקנתא אבל מדינא כל זמן שלא התנה אין לחייבו אף בריוח ברור שהפסידו. וגם בדברי רא"ש המובא בש"מ שם ובחידושי הריטב"א דאם נתן לו יין להוליך ולא הוליך דחייבו לשלם מה שהפסידו באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום השוק אחר גם כן יש חולקין על זה ובודאי מספיקא אין מוציאין ממון. ובתשובת מהר"ם בר ברוך הקצרות (סי' ט"ז) מבואר בשותף שלא הניח למכור והפסידו כתב דאף גרמא אין כאן כי סבר שירויחו טפי ולטובה נתכוון וכ' דאפילו בג' פרקים דשותף מוכר היין שלא מדעת חבירו אם אחד עכב מלמכור ושוב נזדלזל אין לו עליו אלא תרעומות מידי דהוי אמבטל כיסו של חבירו ולא יהיה חמור מגזלן דאומר הרי שלך לפניך ומבואר דגם שותף אינו חייב יותר במבטל כיסו מאדם אחר ואם נאמר דשותף חייב לשלם אף השבח כמ"ש הנתיבות אף בלא התנה למה יכול לומר הרי שלך לפניך הא אף בגזלן ודאי הוי גרמא ומזיק וגזלן לא נתחייבו בגרמא ואף דנתכוין השותף לטובה מ"מ נאמר דחייב בכל השבח שהפסידו

ומ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל ז"ל בס' כהונת עולם דדינא דגרמי לא איתמר אלא בין אדם לחבירו דלא רמיא עליה שמירה אבל בשותפי' ושו"ש חייבים אף בגרמא שצריך ליזהר שלא יגרום היזק בשותפות אפילו בגרמא בעלמא הוא ג"כ נגד ד' מהר"ם ז"ל ומסתמא לא יחלוק הרא"ש ז"ל עליו וגם לא מצינו ברא"ש שיהיה חייב על גרמא בידים ובפרט בשטרות דאף בפשיעה מודה הרא"ש דפטור למה יתחייב בגרמא דמסר השטר להמלוה ושותף יתחייב ביותר מבאינש דעלמא אם החזיר למלוה דפטור כדעת הרשב"א והא דחייב במכרו קודם זמנו על כרחך הטעם כיון דאדעתא דהכי נשתעבדו שימתינו עד שיבא הזמן למכור הוי לגבי שותף כאלו החפץ עומד במקח השוה בזמנו שיבא למכור וזה דוחק גדול אבל מ"מ לחייבו יותר בגרם ההיזק דאין מזיק חייב מה"ת יתחייב השותף יותר מאדם המזיק. ובמח"א שם כ' גם כן דלכך איצטרך הרא"ש לטעם דשותפים שו"ש הן ולא מטעם מזיק בידים דסובר כדעת הרשב"א כיון דאין ההיזק בא בשעת מעשה ואין מתחייב מיד ומשום הכי לא חייבו הרא"ש אלא מטעם דשותפין שו"ש הן ואינו מובן לי מניין לנו לחייבו יותר ממזיק ממש. ובהכרח צריך לומר בדעת הרא"ש כמו שכ' בכנה"ג (סוף סי' קע"ו) וז"ל אף עפ"י דהרא"ש סובר דפשיעה בשטרות פטור לא דמי הא להא דהתם מיירי דפשע בשטרות עצמן שלא שמרן כראוי ומש"ה נאבדו אבל הכא מיירי שהחזיר השטר חוב להעכו"ם שהרי הוא כאלו פשע במעות בהחזרת השטר

שוב ראיתי בספר שער משפט (סי' ס"ו ס"ק ל"ב) שהוסיף לדון בדין זה דשותפין חייבין יותר משומרין דאף אם שלח שליח בהרשאה לגבות בשטר מחבירו ונאבד ממנו בפשיעה דחייב דקבל עליו להיות שומר על המעות והביא מדברי תשובת הרי"ף (סי' קס"ח) דנשאל על זה בנאבד מן השליח השטר בין באונס בין בפשיעה מהו והשיב אם בפשיעה אבד שטר זה דחייב והרי הרא"ש והטור כתבו משם הרי"ף ז"ל דאף מפשיעה פטור בשטרות ובב"י (סי' קכ"ג) הביא דברי המרדכי שכ' כן משם הרי"ף ז"ל ועיין שם עוד באורך בדברי שער המשפט והדברים קשים להבין אף אם בשותפין חייבין יותר משומרין היינו כיון שנשתתפו יחד בממון אבל שליח זה שנעשה מורשה לתבוע החוב מלוה במה יתחייב יותר משאר שומרין ואף אם אין צריך משיכה בחיוב שומרין ורק בסילוק בעלים סגי אבל מ"מ כיון דבעלים לא סלקי שמירתן רק משטר בעלמ' דאינו גופו ממון ואיתמעטו מדין שומרין במה יתחייב השליח בפשיעתו יותר משאר שומרין. ודברי התשובת הרי"ף י"ל למה שכ' בפרישה (סי' צ"ה) בדעת הטור דסובר דאין הרי"ף חולק על הרמב"ם לפוטרו מפשיעה כ"א בפשע בהן בתחילה ואחר כך נאבדו ממילא שלא בפשיעה דבעלמא חייב ובהני ס"ל דפטור אבל כשנאבד גם כן בפשיעה לא פליג על הרמב"ם ולכך כ' הטור משם הרי"ף דפשע בהן ונאבדו פטור והביא שם דברי הב"י (סוף סי' ס"ו) דהביא משם המישרים דגם דעת רמב"ם דאינו חייב אלא כשנתקלקל בפשיעה בסוף ולפי"ז י"ל דהרי"ף אינו חולק על הרמב"ם ועיין מה שכ' עוד בפרישה (סוף סי' ס"ו) [ותמיהני על הנתיבות (סי' ש"א) דנסתפק בזה אם לדעת הרמב"ם דחייב בפשיעה בהנך דאיתמעטו משמירה אם בתחילתו בפשיעה וסופו באונס כשאפשר לתלות בשום צד אם לא הוי פשע ל"ה האונס אם חייב גם כן באלה דאיתמעטו עיי"ש בדבריו ולא הזכיר מדברי הב"י (סי' צ"ה) משם המישרים והפרישה הנ"ל דס"ל לחלק בזה] ואם כן י"ל כיון דהא דפוטר הרי"ף בפשיעה הוא דוקא בנאבד אחר כך אבל אם נתקלקל בפשיעתו מודה דחייב ועיין בתשובת הרי"ף (סי' צ"ז) דכ' ג"כ ופשע בו ואבד וע"כ כוונתו דהי' תחילתו בפשיעה וסופו באבידה ולכך פטור והך (סי' קס"ח) שכ' אם בפשיעה אבד שטר זה הכוונה דנאבד ממש בפשיעותו בזה חייב לשלם ומה שכ' שם ואם באונס אבד כגון שבאו עליו לסטים משתבע דבאונס אבד ופטור ע"כ צריך לדחוק בדבריו דהיינו מדרבנן ואף שהוא קצת דוחק בדבריו מ"מ הדבר קשה לחייבו להשליח יותר משאר שומרין וצ"ע

ועיין תשובת מהרי"ט צאהלן (סי' קנ"ו) דנשאל בראובן שכתב לשמעון לקנות סחורה אחת בשותפות עמו וזירז אותו שימהר לקנות כי כבר מכר מהסחורה לא"י אחד לערך הכיכר בסך כך וכך וקבל ממנו מעות לחשבון ואם לא תקנה ימשך הפסד ושמעון קנה הסחורה ואחר כך כ' לו ראובן שעדיין לא עשה מכר ולא כ' לו אלא לזרז שיקנה כי חשב שיהיה ריוח גדול ועכשיו הוזלה ושמעון טוען שסמך על מכתבו ולמה רמיתני וחייב לראובן לשלם כל ההפסד מטעם גרמי כיון שעפ"י כתבו שכ' דברי שקר וכזב ומדמה אותו למוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו הרי דחייב עפ"י דבורו ולעדים שהודו שהעידו שקר אע"פ שלא הזיקוהו בידים כיון שעפ"י שקריהם הגיע לו היזק חייבים ה"נ חייב ואף שלא כיון להזיק מ"מ מדמה למראה דינר לשולחני ואומר לו שהוא טוב דחייב מטעם דיני דגרמי כ' אף דבעדי שקר ברי הזיקא דעפ"י ב' עדים יקום דבר ומחייבי' אותו לפרוע שלא כדין אבל הכא לא ברי הזיקא דשמא לא ישמע לדבריו דה"נ ברי הזיקא כיון שכ' לו עדות שקר שקבל מעות מהא"י ברי הזיקא ודמי לעדות שקר עכ"ד ואנכי שמעתי ולא אבין הא אינו דומה כלל דשם יצא חייב במה שאינו חייב ונעשה ההיזק מיד וכן במראה דינר לשולחני נעשה ההיזק מיד דפוטר בעל חוב בשביל זה אבל בנידון הנז' דיעצהו רק לקנות הסחורה ומסתמא אז היה שוה הסחורה והא ראיה דראובן הכניס גם כן את עצמו בתגר הלזה לקנות הסחורה ולא נעשה ההיזק מיד ואדרבא הי' חושב שירויחו עוד בהסחורה רק אחר כך הוזלה אם כן לא הוי רק גרמא בעלמ' דאחר כך בא ההיזק ממילא ומניין לנו לחייבו בשביל שיעצהו לרע ועיין תשובת רשב"א (ח"ג סי' נ"ג) בהשכיר לחבירו בור לשום חטים ואמר לו שהוא שלם ונמצא בו חור ונפסד מחמת אותו חור וכ' דבעל הבור פטור שאין זה אלא גרמא כיון שבא ההיזק לאחר גמר מעשיו ולדבריו אין זה גרמי אלא גרמא ועיין מה שכ' לעיל (סי' כ"א) ומה שכ' אף דלא נתכוין להזיק אלא לתועלתו דנשתתף עמו דמ"מ חייב כמו במראה דינר לשולחני ודיין שטעה אף דלא נתכוונו להזיק מ"מ חייבין לשלם ה"נ כיון שגרם לו מה שכ' לו שקר חייב מצינו בתשובת מהר"ם ב"ב ז"ל הנז' בשותף שלא הניח למכור והפסידו דאף גרמא אין כאן שהיה סבר שירויחו יותר והוא לריוח נתכוין ואף בסחורה שהוא זמן למכור ושותף מוכר שלא מדעת חבירו אם עיכב חבירו השותף מלמכור ושוב נזדלזל אין לו עליו אלא תרעומו' ועיין שם עוד שכ' דלא יהא חמור מגזלן דיכול לומר הרי שלך לפניך הרי כיון דנתכוין לטובה ולהרויח אין כאן אפילו גרמא ובמראה דינר לשולחני וכן בדיין שטעה אף דלא נתכוונו להזיק מ"מ אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכיון דנתברר שאז מיד נעשה ההפסד חייבין לשלם מה שאין כן כאן בשותפין דאין אדם יודע במה משתכר ולבו היה אומר לו שיהיה בסחורה הזאת ריוח גדול אף דכ' לו שכבר מכר מ"מ לא הוי גרמי שיתחייב בשביל זה לשלם דמלבד דלא נעשה ההיזק מיד הא לטובה נתכוין כדי לזרזו ודברי מהרי"ט צאהלן צ"ע לדינא

סי' מ כתב בש"ע (סוף סי' נ"ו) דאשה הנו"נ בתוך הבית ואפטרופוס הממונה על נכסי. בעה"ב ומת הבעה"ב ויודעים שהיה לבעה"ב נכסים של אחרים והממון נשאר בידם ויודעים של מי הם חייבים להחזיר לכ"א את שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימנו במיגו ודין זה הוא מתשובת הרא"ש ז"ל ועיין סמ"ע וש"ך מה שכ' ליישב דברי הרמ"א (סי' ס"ב) שלא יסתור לדין זה ויבואר אי"ה לקמן

והנה מדברי תשובת רא"ש וש"ע לא נתבאר רק היכא דגוף הממון שהעידו ששל אחרים הוא נאמנים אבל היכא דאומרים שהבעה"ב חייב לאחרים אם נאמנים לחייב היורשים שישלמו לא נתבאר. וראיתי בתשובת מהר"ם אלשיך ז"ל (סי' ק"ל) דנשאל שם בדין א' שמת ונשאר בע"ח והיה לו בגדים אצל אורג ואמר שקודם