אמרי בינה חושן משפט רמו

אלא לאשתו אע"ג דחייב נפשיה בתר הכי למפרעיה לההוא ממונ' לאינש מעלמא דלא אתי מחמת אשתו לא מיחייב ויכול למימר לי' לאו בעל דברים דידי את ע"כ תורף דבריו. וקשה הא אף אם כתוב בהשטר בעיקר חיובא דמחייב עצמו בין לה בין למאן דמפיק ליה לשטרא הא מ"מ כיון דזה שמוציא השטר על כרחך צריך לבא מכח אשתו וכיון דנשאת כבר זכה בו הבעל והמכנסת שטרות לבעל בין בשום בין בנכסי מלוג זכה הבעל בשעבוד הגוף דידו כידה כמבוא' אה"ע (סי' צ"א) וח"מ (סי' ס"ו) ואינה יכולה למחול ואם כן כיון שנשאת כבר זכה הבעל בחובו שיאכל הפירות וכיון דהחיוב בין לדילה בין למאן דמפיק ליה לשטרא צריכין גם כן לבא מחמתה כמו שכ' הרמ"א מדברי תשובת רשב"א ואם כן גם כן כבר זכה הבעל בטרם שמסרה השטר להאחר אם נשאת מקודם שמסרה השטר לאחר לא מהני מאן דאתי מחמתה כיון דכבר זכה הבעל בהשעבוד הגוף קודם לכן ואין בכחה למסור לאחר וסתמא דמלתא לא נתחייב לכל מי שיבא עם השטר רק מי שיוציאנו בתורת מכר או מתנה וכמו שכ' רשב"א בתשובה הנ"ל או בשליחותו דבעל השטר כמו שכ' הרא"ש בתשובה אם כן בנידון זה אף אם נקנה רק במסירה לבד מ"מ כיון דכבר זכה בו הבעל בתורת נכסי מלוג למה יועיל המכיר' או המתנה של האשה לאחר הנשואין וצ"ע

גם מה שכ' הרמ"ה דאם עיקר החיוב היה להאשה אע"ג דכתב ביה בתר הכי דחייב נפשיה למיפרעיה בין לה בין לכל מאן דמפיק לה לשטרא דלא נתחייב לפרוע רק לה וכ' דמשתעבדנא כו' בגיטין איירי בשעת מתן מעות ומדין ע"כ יש להבין הא ודאי דאף דעיקר החיוב היה בלא מעות רק במחייב בדבר שאינו חייב או על ידי קנין גם כן מהני להקנות החוב במעמד ג' ואם אומר בפירוש דמחייב את עצמו לשלם לך ולכל מאן דאתי מחמתך מהני דאמרינן כמו דנשתעבד לזה כן נמי להבא מחמתו ואם כן למה יגרע כח אם עיקר החיוב להאשה כיון דכ' ביה אחר כך דמחייב את עצמו לפרוע בין לה בין לכל מאן דמפיק שטרא ומה זה ענין למתנה על מה שכ' בתורה כיון דהאשה התרצה לזה שיחייב א"ע לפרוע החוב לכל המוציא שטר ושניהם באים כא' והקנין חל הן על החיוב לה והן שיפרע לכל המוציא השטר. והחילוק השני שמחלק גם כן קשה להבין דמ"ש דיכול להשתעבד למאן דאתי מחמת המלוה דכמלוה גופיה דמי למחייב להאשה בעיקר החיוב ומחייב נפשיה למפרעיה להאי ממונא של האשה לאינש דעלמא ועל כרחך כוונתו דאם לא בא מחמתה דהאשה יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ואם אתי מחמת האשה הוי כנכסי מלוג והבעל אוכל פירות א"כ גם אם עיק' חיובו היה לאשה ולכל דאתי מחמתה גם כן הדין כן כיון דכבר זכה הבעל לאכול הפירות גם כיון דכבר זכה הבעל בגוף הנייר והוי כלוקח הראשון בכח תקנות אשה ואינה יכולה האשה למסור הנייר לאחר הוו כמו אם אחר חטף ממנו הנייר דאינו גובה בו כמו' שכ' הרשב"א בתשובה ודוחק לומר דכוונתו אם מסרה השטר קודם נשואין דלא משמע כן מדבריו. עכ"פ כנראה לדעת הרשב"א והרא"ש דצריכן לבא המוציאין מכח המלוה היכא דכבר נשתעבד למלוה בכח שדר"נ שוב אינו מועיל שיגבו כל המוציאין כיון דעל כרחך אתי מכח המלוה וכבר זכה בע"ח שלו בשעבוד הגוף של הלוה מכח שדר"נ

סי' לח שטר שיש בו רבית מפורש גובה הקרן אף ממשעבדי אבל אם כלול הקרן ורבית פסול מפני שיבא לגבות בו הרבית זהו דעת המחבר ודעת תוס' ורא"ש דאפי' מפורש רבית קצוצה אין העדים נפסלין אף דעברו על לאו דלא תשימון דלא משמע להו ודעת רמב"ן וסייעתו דאם ידעו העדים מרבית נפסלין ועיין מה שכ' לעיל (סי' כ"ב) בדינים האלה. ובספר בני יעקב (דף קל"ח) הקשה מזה על דברי מהרש"ך דכתב בקהל שגזרו בחרם שלא יקדש אדם בפחות מעשרה ועבר א' וקידש דאין לבטל הקידושין משום דהעדים פסולים דעברו על החרם כיון שקודם לכן הם כשרים ולא נפסלו אלא מחמת קידושין וקידושין כשרים הם והקשה על זה הרב בני יעקב ז"ל אם כן מה הקשו בשטר שיש בו ריבית דהעדים נפסלו הא לא נפסלו אלא מכאן ולהבא. וכ' וצ"ל דש"ה דהוי בשטר וכשיבא לגבות הרי העדים הם פסולים מיד ואינו מובן הא מ"מ כיון דבשעה שחתמו הם כשרים עד גמר החתימה אם כן הוי תורת שטר על זה ולא מבעי אם נאמר דמן התורה נגמר הגדת העדים כשחתמו בהשטר והוי כמו שנחקרה עדותן אף כשלא בא עדיין לב"ד אם כן נגמר הכל בעת שעדיין לא נפסלו אלא אף אם נאמר דמן התורה צריך שיביא השטר לב"ד ובטרם שבא השטר לב"ד יכולין לחזור וגם אם מתו העדים קודם לכן או נפסלו דלא מהני מן התורה רק מטעם תקנה וכמו שכתב הש"ך (סי' מ"ו ס"ק י') וכאשר ביאר דבריו בנתיבות כמו שכ' לעיל (סי' כ"ח) מ"מ לא נפסלו אז כיון דעדיין לא נגמר הדבר אך י"ל דבאיסור לא תקנו חז"ל וכ"ז שלא הוציאו מת"י לא נפסלו וכשהוציאו מתחת ידו נגמר ההגדה למפרע כמו שנחקרה ואם כן כשחתמו היו בכשרות. ומה שכ' הב"י דכשיבא לגבות הרי העדים הם פסולים ונמצא שאינם מועילים לשום עדות אינו מובן הא חתם עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן אחרים מעידין על ח"י וכשר. ועל קושית התוס' בשטר מוקדם אמאי גובה מבני חורין הא העדים פסולים כ' גם כן הבנ"י הא לא נפסלו אלא במה שחתמו על שטר זה בשקר ומכאן ולהבא נפסלו ולדעת הרש"ך ז"ל כיון דבשעה שחתמו כשרים היו מהראוי שיועיל עדותן והעלה לתרץ דהיכא דהפסול הוא משום עדות שקר שבשעה שחתמו העידו שקר הוו להו סהדי שקרי וקודם שחתמו על השטר נמי פסולים היו מטעם שהעידו שקר ופסולים מיד ומתרץ בזה השגות המרי"ט על הרש"ך מב"ק (דף ע"ג) דכי אתזמו אטביחה נתבטל גם עדותן על הגניב' אף דבאותו שעה כשרין היו דשם נפסלין משום דהעידו שקר מה שאין כן בנידון דהרש"ך לא נפסלו רק מכאן ולהבא והנה ככל הדברים האלה כוון הקצוה"ח ובביאור רחב לחלק בין רשע דחמס דמיפסל אפילו אין בו מלקות משום דחשוד לשקר בשביל הנאת ממון ורשע שאינו של חמס פסול משום גזירת הכתוב ולא משום חשש דמשקר דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר וכיון דאין פסולו רק מצד גזירת הכ' אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע ומה שהעיד קודם או בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר אבל עד זומם דחשדינן על מה שיעיד אחר כך למשקר כ"ש מה שמעיד בשעה דמשקר וכ' זה דפריך בש"ס נרבע יציל דכ' תוס' משום דהוי רשע ויקשה הא אותו עדות לא נפסל וכ' כיון דאינו מציל אלא כשבא להעיד ובשעת הגדה כבר נפסל (וזה אינו דהא לס"ד דש"ס בטרם שמתרץ יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר כ' תוס' מס' סנהדרין דלא בעי' הגדה בב"ד ואעפ"י שאינו הולך בב"ד להעיד מבטל רק לבסוף דמסיק במקיימי דבר ס"ל לתוס' דבעינן הגדה בב"ד כמבואר שם אם כן יקשה מה פריך נרבע יציל כיון דאז לא נפסל] ועוד כ' אף אם הראי' נמי מציל למ"ש תוס' דנרבע מקרי רשע דחמס ובזה חשדינן למשקר באותו דבר שנעשה רשע ומסמיך אקרא דנאמר אל תשת רשע עד הקדים רשע לעד וגבי עד חמס כתיב כי יקום עד חמס באיש ולא בעינן חמסותו קודם לעדותו והדברים מתקבלים ומתקלס הקצוה"ח בהם. ולכן כתב דעדים שחתמו על ריבית לא מפסל השטר אלא מה שיעידו אחר כך מיפסל וזה גם כן כוונת הרב בני יעקב ז"ל אולם אחר כל השבח הזה מבואר דדעת תוס' אינו כן

וקצת יש לומר דהא בלא"ה כבר עמדו כל המפרשים בקושית התוס' דמה קשיא להו הא הוי לאו שאין בו מלקות וע' מל"מ (פ"ד) ממלוה לכך י"ל דקושיתם הוא לר"מ דסובר רק מטעם קנס קנסינן להו הא בלא"ה העדים פסולים הם ור"מ לשיטתו דסובר חשוד לדבר א' הוא חשוד לכה"ת כולה כמבואר בכורות (דף ל"ה) ולר"מ מיפסל ממילא לעדות אף בלאו שא"ב מלקות וע"כ הא דר"מ ס"ל חשוד לדבר א' חשוד לכל התורה ומניין לו זה. וגם למה לי קרא אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד הא כבר ידענו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה אף לענין איסורין וצ"ל דר"מ למד זאת מפסוק זה עצמו כיון דאף רשע דאינו של חמס פסלה התורה לעד וסובר דהוא משום דחשוד לשקר גלי לן קרא דחשוד לדבר אחד שהוחזק לעבור הוא חשוד לכל התורה דנחלש לגבי' חזקת כשרות ונחשד לשקר אף מקל לחמור ואף אם עבר בדבר שאין בו מלקות ורבנן סברי דלא ילפינן איסורין מן עדות כמו שכ' תוס' בכורות שם וממילא לר"מ כיון דהוא חשוד לכל התורה אף בעובר בלאו שאין בו מלקות על כרחך חשדינן ליה דמשקר וממילא גם אותו עדות מיפסל כמו לדידן ברשע דחמס לדעת הבנ"י והקצוה"ח דהואיל דחשדינן להו למשקר אף באותו עדות דנפסלין ע"י לא נוכל לקבל דחשדינן להו למשקרין כן נמי לר"מ כיון דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה דנחשד למשקר ממילא גם אותו עדות דנפסלו על ידו נחשדו למשקרין אבל לרבנן דסברו דלא ילפינן איסור מעדות וכמו שכ' תוס' בכורות שם וגם אל תשת רשע עד הוא רק בלאו שיש בו מלקות ממילא יש לומר כיון דלעדות לא מפסלו רק מגזה"כ לא נפסלו רק מכאן ואילך וכשיטת הרש"ך ז"ל וכאשר ביארו הבנ"י והקצוה"ח. ועפ"י שיטתם יש ליישב מה שהקשה בתומים (סי' ל"ו) לדעת הראב"ד דהא דמתרץ בש"ס מכות יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וסובר דבעל דבר אינו בגדר עדות וסובר דלא בעינן הגדה וראיה לבד פוסל רק בעד אינו בגדר עדות והיינו על ההורג ולא הרוג ואם כן קאי לקושטא תירוץ הגמרא בהרגו ורבעו מאחוריו יקשה מקרא ערות אביך לא תגלה דהוא בבא על אביו איך אביו נהרג הא הוי לגבי אביו קרוב ומבטל העדות וכן בהא דכתבה התורה בבא על כלתו וחמותו דשניה'