אמרי בינה חושן משפט רמג

עכ"פ מדרבנן וממך הוי ככתוב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ומבואר דבכ' בו ממך לא בעי כתיבה ומסירה וכדעת הב"ח וכן מבואר בש"מ שבסוף ספר הרמ"ה שם משם רבינו יונה דממך ההוא גברא דנפק מתחת ידו משמע ולהכי לא כתב בשטר שם המלוה לומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כי האי דגיטין והיינו דקאמר לויתי ממך כלומר ממי שיצא שטר מת"י והא דקאמר ניחוש לנפילה היינו דהאי מיהא לא שעבד נפשיה אלא למי שבא מכח המלוה שמסרו לו עיין שם ומבואר דממך הוא לאו דוקא אותו שלוה ממנו אלא אף הבא מחמתו וכן מבואר מדברי רמ"ה ז"ל בתשובה (סי' רס"ז) דממך משמע דעיקר הלוואה מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע

והא דהוכיח מהרי"ט מדברי הטור בכתב יד אם טוען דממני לוית נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר נפל ומצאת וכוונתו כמו שביאר התומים (ס"ק ב') דכמו אם אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה אם כן זה שהשטר בידו יטעון אמת לא הלויתיך רק אחר נתן לי במסירה ואין צריך להביא ראיה ומה מהני מגו באמת לא לוה וכ' התומים ודוחק לומר כי קאמר רבא אין צריך להביא ראיה בטוען כן אני לקחתי אבל כאן התובע אומר אני הלויתיך ועל זה יש ללוה מגו ושלקחו מיד אחר הא הוא מודה שלא לקחו ודוחק ובתומים כתב דלהב"ח צריך לומר שיודע בבירור שנפל מהלוה וזה דוחק ואף בשמא אינו גובה א"ו דבעי כתיבה ומסירה עיין שם. ולא אבין כלל ראיה הזאת ודאי לרבא דאי אותיו' נקנות במסירה אין צריך ראיה ונאמן הבא עם השטר לגבות לומר דנמסר לו מן המלוה הכתוב בתוך השטר דשם אינו יכול לבא בטענה אחרת וכיון דנקנות במסירה לבד הוי השעבוד מאן דנקט ליה לשטרא כמאן דנקט לגופיה דממונא ודומה לשאר מטלטלין דמוקמינן לה היכא דקיימא השתא כמבואר ברמ"ה ב"ב ובר"ן כתובות פ' הכותב משם הרמב"ן ואין צריך להביא ראיה ונאמן דלקוח הוא בידו כשאר מטלטלין מה שאין כן בשטר שכתוב בו ממך אף דממך הוא מאן דנפיק מידו וליכא נ"מ כיצד בא לידו או מיד אחר וקנה ממנו במסירה לקנות השעבוד שהלוה שעבד עצמו למאן דנפק מידו מ"מ אם טוען שהוא הלוה והלוה מכחישו שלא לוה ממנו ואינו נאמן בזה דחזקה מה שהוא בידו הוא שלו מ"מ זה דוקא בשטר בעדים דאינו נאמן לומר פרוע הוא אבל בכ"י כיון דיש לו מגו דפרוע הוי כמו עדים המכחישים אותו שלא היה ההלוואה ממנו וכיון שהוא עצמו הודה דלא לקח מאחר רק הוא הי' הלוה ועל זה מוכחש מעדים דמגו הוי כמו עדים ונאמן הלוה בטענתו דלא היה הוא המלוה לכך אינו גובה דאנן לא נוכל לטעון בעדו דלקח מאחר ולכן חוששין לנפילה מאחר ואינו גובה בו אבל אם טוען דלקחו מאחר ודאי דגובה בו ואין צריך להביא ראיה דממך מאן דנפיק מידו הוא ונשתעבד הלוה לזה ואין צריך כתיבה ומסירה וזה פשוט

ובספר ש"מ כתב בדין זה בכתב יד דכתוב בו ממך דנאמן במגו להקשות מדברי המ"מ(פ"ב) ממלוה משם הרמב"ן גבי שטר אמנה דאינו נאמן לחוב לאחרים אף במגו דאי בעי קלתי' וכן לומר פרוע משום חזקה דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו וה"נ נימא כן והאריך בזה להקשות מדברי אביי דסובר דחיישינן לנפילה וגם מש"ס יבמות (קט"ז) ולא ידעתי מאי ק' ליה הא כבר כתבו תוס' יבמות שם לאביי דאמר למאי ניחוש לה כו' דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה וכ' דלמה לא נימא שהוא שלו ול"נ לו חבירו כלום וכ' כיון דאינו מוכח מתוך השטר שהוא שלו ושמיה כשמיה ולא עשה בו סימן יש לחוש שמא של חבירו וא"כ כן נמי בכ' בו ממך וכיון דאינו מוכח מתוך השטר ל"ש בי' חזקה מה שביד אדם הוא שלו כיון דלא נזכר שום סימן ואינו דומה לשטר הנמצא ביד מי ששמו מוכח עליו שהוא שלו ושאינו פרוע דשם שפיר כתב הרמב"ן והמ"מ דיש חזקה אלימתא ולא מהני מגו כיון דשמו ומה שהוא תחת ידו מוכח שהוא שלו. ושם בתוס' כתבו ושוב פירש הר"י דהקלף יכול לעכב שלא יפסיד חזקתו אע"פ שדרכו להפקיד גבי' אבל החוב לא יוכל להוציא כל זמן שנוכל להסתפק דלמא הפקיד גביה ואם כן לא ק' כלל מכל שטר הנמצא ביד לוה שהלוה לאחר דשם החזק' שת"י ושמו מוכח עליו דשלו הוא גוף החוב וחזקה שמה שביד אדם הוא שלו ואינו אמנה או פרוע ולכך אינו נאמן אף במגו לבטל חזקתו אבל בכ' בו ממך אינו מוכח כלל שהוא המלוה ועל זה פליג אביי דחיישינן לנפילה ולרבא ולדידן מוציאין מטעם כאן נמצא וכאן הי' וגם כיון שהודה שחייב לאחר אבל כשיש לו מגו אין מוציאין מידו דלא שייך בזה מה שביד אדם הוא שלו כיון שאינו מוכח מתוכו דנשתעבד לו ועוד יש לומר דוקא היכא דאומר על מה שבידו נגד חזקה דמה שביד אדם הוא שלו אינו נאמן ומוציאין ממון מן האחר בהשטר מה שאין כן להוציא על ידי זה ממון מן הלוה מהימן טפי במגו שלו ועיין מה שכ' בנתיבות (סי' מ"ז) ובמה שכ' לעיל (ס' ל"ד)

וראיתי בס' חמדת שלמה אה"ע (סי' ל"ב) עמד על דברי תוס' יבמות למה שכ' תוס' חולין (דף צ"ו) הא דמחזירין שטר בסימנים אף דאין מוציאין ממון בסימנים משום דאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא על ידי סימנים אם כן מנ"ל לרבא הואיל ומוציאין ממון על ידי שטר זה לא חיישינן לתרי יצחק הא זה לא מקרי הוצאה כיון דיש לומר השטר שבידו והניח הדברים בצ"ע. ונראה למה שכתב אאזמ"ו ז"ל בד"מ (סי' מ"ו) לפרש דברי תוס' דהא חזינן דשטר שנפל איתרע ואינו גובה בו אפילו הוא תוך זמן וחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עדיף מסימנים דהא בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מוציאין ממון ובסימנים אין מוציאין ממון ועל כרחך צריך לו' דרק אם מצא השטר בשוק דומה כמו שזרק לאשפה לפי שהוא פסול או פרוע אז כיון דנפל איתרע אבל בנמצא בכלי דומה דדרך נפיל' נפל ממלוה או מלוה כמו שכ' הבע"ת וכיון דהמלוה נותן סימן והלוה אין לו בו סימן ראי' שנפל מהמלוה דעל ידי הסימן נתברר ממי נפל כמו שכ' הרא"ש ספ"א דב"מ וכיון דידענו דממלוה נפל לא הוי כמוציאין ממון על ידי סימן כיון דידענא דממלוה נפל והוי כמו שהשטר הוא ביד המלוה דמוקמינן על חזקתו דאין כאן שום ריעות' דכתוב בו שמו עליו מה שאין כן ביבמות אף דמוקמינן השטר על חזקתו שהקלף הוא שלו מ"מ כיון דנוכל להסתפק דלמא הפקיד אצלו אין מוציאין הממון אם לאו דאותיות נקנות במסירה ולדידן לרבא מטעם חזקה דכאן נמצא וכאן היה. גם יש לומר דכוונת תוס' דסימנים הוי כמו רוב רק להוציא ממון אין הולכין בממון אחר הרוב אולם היכא דהיה חזקת חיוב מבואר בש"מ ב"ק ר"פ שור שנגח דמוציאין ממון ואאזמ"ו ז"ל בד"מ (סי' ע"ח) כוון לזה וכ' דמה"ט מוציאין ממון על ידי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו משום דהוי כרוב ובצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון ויבואר אי"ה בזה בדיני טו"נ. ואם כן לכך כתבו תוס' חולין דאף דאין מוציאין ממון על ידי סימנים חפץ מיד בעלים מ"מ בשטר שאין אדם מוחזק בו מהדרינן וממילא גובה דיש חזקת חיוב כיון דאין נ"מ רק בין לוה למלוה וזה אתי שפיר שם אבל בהך דיבמות דהלוה אינו כופר בחיובו רק דאומר לחבי בר ננאי אחר חייב וכיון דאין כאן חזקת חיוב בבירור לזה שהשטר תחת ידו אף דיש קצת חזקת חיוב לאחד מ"מ לזה שהשטר תחת ידו ליכא בודאי חזקת חיוב לכך אם אין אותיות נקנות במסירה לא הוי מוציאין ממון אף שהקלף הוא שלו ולדידן מטעם כאן נמצא וכאן היה. ולמה שכ' יש להשיב על ד' קצוה"ח (סי' מ"ו) דמדמה לדברי תוס' חולין הנ"ל זה הטעם דמהני קיום שטר על ידי דימוי אף דלא הוי רק כסימן משום דאין דנין על הממון דיש לחלק דרק היכא דהיה חזקת חיוב אמרינן כן כמובן

והיכא דהוחזקו ב' יוסף בן ש' בעיר והוציא א' כתב יד על אחר שכ' בו שחייב ליוסף בן ש' כ' התומים דאם הלוה אמר שאינו חייב לו רק לאחר וממנו נפל אינו נאמן בזה במגו דפרעתי דלנפילה דיחיד לכ"ע לא חיישינן והוי כמו חזקה אלימתא ולכ"ע ל"א. ולמה שכ' לעיל מדברי הרמ"ה ב"ב לא נראה כן דכתב דשינוי' דאביי דחיקא דמה לי נפילה דחד ומה לי נפילה דרבים א"ו דלא חיישינן כלל לנפילה מבואר דס"ל דאין לחלק בזה וכיון דבמגו נאמן לומר להכחישו שלא לוה ממנו רק מאחר שוב אף בנפילה דיחיד נאמן דלא לוה ממנו ועוד יש לומר דבאמת נפל מיוסף בן ש' האחר ואחד מצאו ומסר לזה ששמו כ"כ יוסף בן שמעון וכמו בשכתב בו ממך דצריך לומר שזה שבא לגבות לפי דברי הלוה שהוא לא הלוהו רק נפל ממנו והוא מצאו כן יש לומר בכתוב בו שם יוסף בן ש' דאחר מצאו והחזיר לו וכיון דיש ללוה מגו דפרעתי דהוי כאנן סהדי שזה לא הלוהו לא הוי כל כך חזקה אלימתא דלא יהיה נאמן במגו ובפרט למה שכ' בתומים בכללי מגו דלצד דאינו נאמן פרעתיך תוך זמנו במגו משום דיש לסייעו להמלוה חזקת חיוב והכא לא שייך זה כיון דלפי דברי הלוה מעולם לא נתחייב לזה ויש לו מגו דפרעתי מהימן אף לחוש לנפילה דיחיד. ועיין כנה"ג (סי' ס"ו אות ך') בהגהת ב"י משם ספר בני שמואל בהוחזקו ב' יוסף בן ש' בעיר ויוסף בן ש' אחד מוציא שטר שכ' בו יוסף בן ש' וטוען שקנה אותו מהיוסף בן ש' אחר בכתיבה ומסירה ובא לגבות מהלוה דאין צריך ראיה ונאמן לגבי הלוה במגו דהיה יכול לומר שלי היה השטר מעיקרא ואני המלוה ואין הלוה יכול לדחותו ולומר מיוסף בן ש' האחר נפל ולמ"ד לא אמרינן מגו להוציא אינו נאמן לגבי הלוה אבל לגבי מוכר מיהו נאמן והכנה"ג משיג עליו דלא אמרינן מגו להוציא לא אמרינן אלא בדליכא שטרא או אפילו בדאיכא שטרא ריעא אבל בדאיכא שטרא מעליא לכ"ע אמרינן מגו להוציא ודבריו תמוהין דודאי יש סוברים דאפילו בשטר מעליא כל דמחוסר גוביינא לא