אמרי בינה חושן משפט רלה

כדין דבלא"ה עיקר חתימה השניה הוא עדות שקר לאסרה על ידי זה לבעל הראשון שנתקדשה לו אולם בכל זה כיון דא"נ לומר על שטר השני כ"י הוא זה דאין אדם משים עצמו רשע מהראוי שיהיו נאמנים לברר למי נתקדשה תחילה. ואולי יש לומר דס"ל כיון דגם האשה מודה דנתקדשה בפניהם גם פעם שנית באותו יום לשמעון ומן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ולא צריך לקיום לכן אין אנו יכולין לקבל עדותן אף דלא נעשו רשעים על ידי עצמן וצ"ע

כיון דקיום שטרות הוא מדרבנן מקיימין השטר אף שלא בפני בעל דין ואף אם עומד וצווח מזויף הוא כמבואר בפוסקים וש"ע והרשב"א כ' הטעם כיון דלא על מנה שבשטר הם מעידין רק על חתימת העדים. וכתב בדרישה להקשות הא אם עדי השטר עצמן מקיימים קיי"ל כרבנן דאמנה קמסהדי ותירץ כיון דסוף סוף אין מעידין עכשיו על דבר חדש אלא שאומרים זה כתב ידינו שפלוני לוה לפלוני ובשעת הלואה היה החתימה. אולם בש"מ ב"ק (דף קי"ב) כתב משם הרמ"ה דהיכא דמקיימין על ידי עדי החתימה כיון דעל מנה שבשטר הן מעידין אין מקיימין אלא בפניהם וכן כתב התומים משם ספר בני שמואל דלטעמא דרשב"א הדין כן הוא וכתב דלא מצינו חילוק זה בשום מחבר ולפנינו דעת גדול מראשונים הרמ"ה ז"ל דס"ל כן ואפשר דהרמ"ה לשיטתו דסובר כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא כמו שהבאתי לעיל (סי' כ"ח) משמו בתשובה (סי' רצ"ג) [ונשמט שם תיבות אלו דהיכא דאיכא ערעור מדאורייתא נמי צריך לקיים] ובכה"ג דעתו דאם מקיימין ע"י עדים החתומים כמאן דמסהדי השתא על פה דמי דקיי"ל על מנה שבשער הם מעידין. אבל אם ליכא ערעור דמקולי קיום הוא כיון דא"צ מה"ת מודה דמקיימין שלא בפניו אף ע"י עדיו של השטר

וכ"י הלוה העלה הש"ך דחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי דדוקא שטר דעדים החתומים כמו שנחקר' ולא בכתיבת יד הלוה וצריך לקיים דוקא בפניו והוכיח כן מדברי הסמ"ע (סי' ל"ה) שכתב אף דבקיום שטרות נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקטנותו דוקא על עדותו של אביו דמן התורה הוי ליה כנחקרה אבל כשאחיו או אביו הן בע"ד שהתחייבו את עצמן בכתב ידם ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו דהוי ליה בכלל לא יומתו אבות על בנים כיון שאין חתימתו ניכר הוי ליה כמעיד עליו על פה והכ"י כמאן דליתי' דמי. ומוכח דכתב יד צריך קיום מה"ת. ובקצוה"ח תמה על זה כיון דמן התורה אין צריך קיום מטעם דחזקה גדולה דלא חציף לזייף הה"ד בכתב יד הלוה נמי ומדברי סמ"ע (סי' ל"ה) אינו ראיה דשם כיון דקרוב הוא אינו מקיימין על פיו אפילו בדבר שהוא מדרבנן כמבואר (סעיף י"ט) ויש לומ' דשפיר הוכיח הש"ך מדברי הסמ"ע הנ"ל דהא (בסעיף י"ט) כתב המחבר שני דיעות וכתב דבעדי קיום הקרובים למלוה ולוה ויש מי שמכשי' והסמ"ע כתב בפשיטות דפסול לקיים חתם יד אביו אפילו גדול אלא ודאי דס"ל להסמ"ע לחלק בין חתם ידו לקיום עדי השטר ויש לומר הטעם דבשלמא לקיום חתימת ידי עדים אינם מעידים כלום על בירור הדבר רק על כתיבת ידם והעדים ממילא אם ידענו שהוא כתב ידם נאמנים אבל לא מטעם בירור הדבר דיכול להיות שהם משקרים רק גזירת הכתוב וחק התורה לקיים הדבר על פי ב' עדים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל ולכך אף קרובים נאמנים לקיים חתימת העדים דאינם מעידין על חיובו דקרוביו רק על חתימת יד עדים שזה חתימתם ואם בשקר או באמת על זה אינם מעידין ולכך אף דממילא נפסק הדין על פי הקיום לא איכפת לן כיון דקיום שטרות הוא רק מדרבנן מה שאין כן כשבאנו לקיים חתימת יד המתחייב דהודאת בע"ד הוא כמאה עדים ועדיף דמה לפה שכן אינו בהכחשה ומחזקינן הדברים לקושטא דמלתא בזה אף אם מן התורה לא צריך קיום מטעם דחזקה אלימתי הוא דלא חציף אינש לזייף מ"מ כיון דמדרבנן צריך קיום הוי כמאן דליתי והעדים המעידין על קיום חתימתו הוי כמעיד דנתחייב בבירור לכן כ"ע מודים דקרוב פסול לקיים החתימה. וממילא מוכח דאין לקיים שלא בפניו אף דאין צריך קיום רק מדרבנן מ"מ כיון דכמאן דליתי' דמי אם לא נתקיים והקיום על חתימתו הוי כמעיד עליו דנתחייב בבירור ואין חבין לאדם אלא בפניו ואף אם נאמר דמן התורה אין לחלק בין קיום העדים לקיום חתימת יד הלוה דחזקה אלימתי הוא דלא חציף לזייף וכמו שכ' הקצוה"ח. ובאמת בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' כ"ב) מסתפק קצת בזה וז"ל דאפשר לומר וקרוב בעיני דאפילו בחתם ידו אין אנו חוששין נזדייף בין בסך בין בזמן ואפילו לטרוף ממשעבדי במלוה בשטר דאחזוקי אינש בשקרא לחתו' בשטר לא מחזקינן דהא קיי"ל דקיום שטרות מדרבנן ומדאוריית' לא צריך כו' ולא חיישינן לומר שמא מזוייף הוא וכדאמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי ומזייפי ל"ח ומ"ש חת"י וכל מה שכתב ומ"ש שמות שני אנשים אם אנו חוששים לזה ואינו דומה לשטר אמנה דהתם דרובא דעלמא מקרו ואמרו אבל לחתום לא עבידי ודומה לזה קצת דר"פ חה"ב ואפילו יחלוק בע"ד בין חתימת ידם לשטר בעדים אבל מ"מ כבר ירד זה לבתים כו' עכ"ל הרי אף דברור לו דאין לחלק בין שמות העדים לשמו דמתחייב ומ"מ כתב דיש לחלק. ומ"מ זה דוקא לענין מן התורה דלא חיישינן לזייף אבל מדרבנן כיון דצריך קיום הוי כמאן דליתא ואין מקיימין שלא בפניו כיון דמעידין על עצם החיוב של המתחייב

אך הקצוה"ח העלה דאין לחלק כלל בין קיום דשטר לקיום דחתם יד המתחייב ומקיימין אף שלא בפניו ושמח שמצא כן למהרח"ש בתשובה. וכדבריו נראה שכן דעת מהרשד"ם (סי' קמ"ו) וכ' אע"ג דאפשר לחלק קצת דדוקא בקיום שטרות דכמו שנחקרה עדותן בב"ד מקיימין שלא בפני הבע"ד אבל בכ"י נראה דליכא האי טעמא מ"מ נראה בודאי דאי אפשר לומר כן דכי לא משתמיט שום פוסק דלימ' חלוק זה כו' ועוד לטעם משום דלא על מנה שבשטר הן מעידין רק אלא על חתימת העדים הה"ד והוא הטעם בכ"י עיין שם וכבר כתבתי מה שיש לחלק בזה. וראיתי בס' ע"ה דמסתפק בשטר כיס דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכן בכ"י דנאמן לומר מזוייף במגו דפרעתי דאפשר בזה הקיום מה"ת כיון דאיכא מגו אע"ג דיש חזקה דאין אדם טורח ומזייף לא עדיפא חזקה זו מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דקיי"ל דאמרינן מגו במקום חזקה הכא נמי נאמן לומר מזוייף במגו וצריך קיום מדאורייתא. ולכאורה אם נאמר כן אם כן אין לקיים את השטר שלא בפניו דחבין לו דאם לא יהי' מקוים יהיה נאמן בטענת מזוייף במיגו דפרוע ואם יתקיים יהיה הוחזק כפרן כשיטעון מזוייף. אולם זה אינו דלמה ניחוש שיטעון בשקר שהוא מזויף כיון דיש לפלוני עדים לקיים חתימתו ואם יטעון אחר כך מזויף אף דאז צריך לקיים מן התורה ואין מקיימין שלא בפניו הוא חייב את עצמו ומי בקש ממנו שיטעון בשקר ואף דקבלת עדות שלא בפניו לא מהני מ"מ אנן לא צריכין לחוש לזה כיון דאף אם נאמר דגם בד"מ אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין הוא מן התורה מ"מ הוא רק מטעם גזירת הכתוב כמבואר ברשב"א בתשובה ואף למה שכ' דיני עדות (סי' ע') מדברי הרי"ף בתשובה והרמ"ה דהטעם הוא דמיכסף מניה לאסהודי שקרא מ"מ כאן לא חיישינן דלמה לו לטעון שקר שהוא מזוייף יטעון שפרע ואין לחוש דלמא באמת הוא מזוייף כ"ז שאינו טוען

ולכאורה יש לומר דאף במגו דפרעתיך בתוך זמנו דהוי ספק אם נאמן או לא הוא דוקא שם דהוי עכ"פ חזקת חיוב גם כן לצרף לחזקה זו וכמו שכ' התומים כללי מגו לכך יש לומר דאינו נאמן מה שאין כן במקום דליכא חזקת חיוב אין כאן ספק ובודאי נאמן במגו אף דטענה דהשתא הוא נגד חזקה כמו כאן דכיון דטוען מזוייף אין כאן חזקת חיוב אף דמה"ת אמרינן דלא חציף לזייף ומוציאין ממון על ידי זה מ"מ גם מגו הוא מה"ת וצריך קיום מן התורה ועיין תשובת רשב"א מובא ב"י אה"ע (סי' מ"ב) בשטר חתום בעדים ונתקיים השטר על פי עדים דעלמא והאשה מכחשת דלא נתקדשה כיון דפלוני אייתי עדים והעידו דהמקדש הי' מהדר אזיופי דאינו יכול לאסרה דמוקמינן אחזקת היתר לעלמא וכ' ועוד דכל דלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזויף הוא במגו דאי בעי אמרה גרשתני ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן הכא דחזר אחריו לזייף אמרינן אין להוכיח מדבריו דאמרינן אף מן התורה דלא חיישינן כלל לזיוף מ"מ היכא דיש לו מגו דנאמן דיש לומר שם שאני כיון דיש עדים דמהדר אזייופי חיישינן וגם כיון דהשתא עכ"פ חז"ל חששו לקילקול הדורות נאמן במגו אבל מן התורה דלא הוי חוששין כלל לזייוף וחזקה אלימתי הוא בדרך כלל דלא טרח אינש לזייף ואף גזלן ופסול בעבירה כשמוצא שטר לא חיישינן כלל לזיוף מן התורה ומוציאין ממון כמבואר מדברי תוס' כתובות (דף צ"ב) ד"ה דינא יש לומר דנגד חזקה אלימתי כי האי אינו נאמן אף במגו ועיין תשוב' רשב"א (ח"ד סי' י"ט) באחד שנתחייב בב"ד לפרוע וקבעו לו זמן ואחר כך תבעו בב"ד וטען שיש לו עליו כנגד אותו מנה לפי שגבה ממנו רבית קצוצה אינו נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי דחזקה אם לא היה חייב מחמת שיש לו בידו כנגדו לא הוי מקבל עליו לפרוע בכח ב"ד דמגו במקום חזקה אלימתי כזו לא אמרינן דחזקה זו עדיפא ואלימא מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והביא ראי' מכתובות (דף ק"י) דאמרינן אלו היתי חייב לך היה לך לפרוע את שלך הרי במקום חזקה זו מרעינן שטרא והלכך אפילו מגו במקום חזקה זו לא אמרינן והכא נמי יש לומר מדאורייתא דחזקה אלימתא דלא טרח לזייף אינו נאמן אף במגו ועיין ש"ע (סי' פ"ה) ובש"ך שם ובתומים דנאמן מזוייף במגו מדאורייתא וצריך קיום מן התורה. ועיין (סי' ס"ט) בסמ"ע משם רשב"א דבהוציא כתב ידם א"נ לטעון טענת נפילה