אמרי בינה חושן משפט רכז

בעצמו (סי' נ"ב) וכתב אף דבאונס נפשות פטור ולא חייב אלא בנושא ונותן ביד שזכה בו מ"מ בנרדף אף דלא שייך האי טעמא דזכה ביה אלא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו כתב וכי דייקית שפיר לא ק' דגבי אונס דהוי האונס אהאי ממונא הזיקא משום הכי אי לא נושא ונותן ביד פטור ולא קרי מציל עצמו בממון חבירו אלא כשנושא ונותן ביד אבל הכא שאונס הנפש ההוא אינו מחמת הכלים אלא שבירת הכלים הן סיבה להצלה והוי כמציל עצמו בממון חבירו עיין שם בדבריו אם כן ממילא יש לומר להנך הסוברי' דאף באונס ממון פטור אם הוי האונס אהאי ממונא כמו דאנסוהו לחתום על השטר מהראוי שיהיה פטור

ברם יש לומר למה שכ' שם המח"א משם רמב"ן לחלק בין גרמי שהוא על ידי מעשה כגון שורף שטרותיו של חבירו בזה אין חילוק בין אונס לרצון ובגורם שאין בו מעשה יש חילוק בין אונס לרצון ולכך במעיד שקר מחמת אונס פטור [ומה שכ' המח"א לדעת תוס' ורא"ש דהיכא דקם דינא דיבור חשיב כמעשה וחייב אף לרבנן דלית להו דינא דגרמי כמו שכ' תוס' ב"ק (דף ק) וממיל' בהעידו באונס לזכות את החייב חייבים לשלם זה אינו מוכח דהא על ידי עדותן אכתי לא מתחייב ולא נפטר רק הב"ד פוסקין על ידי עדותן ולא הוי רק גרמי. ומה שהקשה שם דאם בגורם פטור כשהוא באונס מסנהדרין (דף ע"ו) דקאמר מצמצם בנזקיך חייב מק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג ואונס כרצון חייב בו את המצמצ' נזקין שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אין דין שחייב בהן את המצמצם וקשה הא מצמצם גרמא חשוב כמו שכ' המפרשים ואם איתא דכל גרמא על ידי אונס פטור מאי ק"ו איכא דהא דאתרבי אונס כרצון היינו דוקא באדם המזיק אבל בדינא דגרמי לא הוי אונס כרצון. לא הבנתי דבריו הא שם הסוגיא רצה למילף לחייבו מק"ו דרוצח ולאו מטעם גרמא רק מטעם גזירת הכתוב ואז הוי כמעשה בידים ולמסקנא דגזה"כ דברוצח הוא דחייב מצמצם בנזקין לא חייב עכ"פ חייב מדינא דגרמי ועיין שם חידושי הר"ן דמאן דפטר מצמצם לית בדיני ממונות דינא דגרמי ולדידן דדנין דינא דגרמי פשיטא דחייב מצמצם ומשום הכי חייב ברוצח ומאן דפטר מייתי מקרא דרוצח הוא למעוטי מצמצם ולדידיה הוא הדין בכל דיני ממונות דינא דגרמי פטור ולא קיי"ל כוותיה. ואי לא מיעוט' היינו דנין דינא דגרמי לחייבו מק"ו דבכל נזקין חייב אונס כרצון ואחר דגלי קרא שלא לחייב בנזקין מצמצם רק מטעם דינא דגרמי מחלקי הפוסקים מצד הסברא בין מזיק בידים דחייב אף באונס לגרמי דפטור באונס. וברא"ש שם כתב דהלכתא כרבינא דמחייב משום דדמי לדינא דגרמי כי עצמו עושה ההיזק לממון חבירו שמצמצם בהמתו וברי הזיקא כי ודאי תמות וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק וקשה אם כן לדברי רבינא דמחייב ומאן דפטר שניהם מודים דאין דנין דינא דגרמי כי מאן דמחייב הוא מק"ו דדן במצמצם ומאן דפוטר הוא ממאי דאיתמעט מקרא אם כן לכ"ע אינו חייב מצד גרמי אולם באמת עיקר מאי דפליגי במצמצם אם חייב בנזקין הוא רבינא דמחייב מק"ו הוא מטעם דהוי כמזיק בידים ונ"מ דאפי' באונס מתחייב כמו בכל מזיק בידים ומאן דפוטר ממעוטא דקרא לית ליה לחייבו מטעם גרמי ולדידן דדנין דינא דגרמי שפיר כתב הרא"ש דהלכתא כרבינא דמחייב משום דדמי לדינא דגרמי והיינו לא כמו שדן הוא מק"ו דאם היה חייב מטעם דהוי מזיק ממש ואז הי' באמת חייב אף באונס כמו בכל נזקין רק מטעם דינא דגרמי ובאמת באונס פטור ובלאו הכי יש לומר דמאן דמחייב דן הק"ו מה רוצח דלא עשה אונס כרצון אף כשעושה בידים חייב מצמצם נזקין שעשה בהן אונס כרצון היינו היכא דעבד בידים כמו"ש רש"י שם אין דין שמחייב בהן את המצמצם אבל לעולם בשאר גרמי כשעשה באונס יש לומר דפטור] אבל בחותם באונס בשקר שטר דבזה כיון דנעשה שטר והוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד להכניס כל נכסיו של הלוה בשיעבודן ביד המלוה יש לו' לכ"ע חייב דהוי כמזיק בידים דעל ידו נברא ההיזק ולכן חייבין לשלם לכ"ע

ובאמת צריך להבין דעתם של הראשונים המובא בש"ך (סי' שפ"ח) הנ"ל דבאונס ממון פטור מתשלומין היכן מצינו כזאת שיהיה אסור מן התורה ומלשלם יהיה פטור הגם דמצינו בגרמא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אף דגרמא הוא גם כן אסור מן התורה וכמו שבארתי לעיל דיני עדות (סי' ל"ג) אם משום ואהבת לרעך כמו שכ' שם משם הרמ"ה ב"ב ויש"ש ב"ק או כמו שהוכחתי שם מדכתיב בתוה"ק וצוה הכהן ופנו את הבית ואסור מהתורה לגרום הזיקא ולמה יהיה פטור מלשלם ע"כ צריך לומר דכך קבלו חכז"ל בגרמא דדינו בתשלומין מסור אך לשמים ולא לב"ד של מטה אבל בגרמי להפוסקי' דחייב מה"ת למה כשיש לו אונס ממון יהיה פטור והא שלא לעבור על ל"ת חייב לבזבז כל ממונו ודוחק לומר דלא הוי אלא עשה לכן אינו חייב לאבד ע"ז ממונו מה שאין כן שלא לעבור על לא תעשה והי' א"ש באנוסים היינו מחמת ממון דחייבין לשלם כיון דאסור לעשות כן כדי שלא יעבור על לא תענה וכיון דהתורה חייבו שלא לעבוד אף באונס ממון לכן חייב ממילא לשלם דלא נוכל לומר אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר כיון דהתורה לא פטריה באונס ממון ממילא לא הוי כאונס וחייב לשלם מה שאין כן שם במוסר אם היה אונס ממון כיון דאינו מחויב לאבד ממונו אונס רחמנא פטריה. דכבר יש דעת כמה גדולים דבעובר בקום ועשה מחויב לבזבז ממונו ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דיני דיינים (סי' י"ט). ויש לומר דהסוברים דליכא חיוב תשלומין באונס ממון סוברים דאף איסור לא יש דאף דחייב לשמור גופו שלא להזיק לחבירו מ"מ אם אנסוהו לאבד ממונו אם לא יראהו ממון חבירו כיון דבא על ממון חבירו בזה אינו חייב לאבד ממונו כמו דאינו חייב להציל ממונו של חבירו היכא דיש לו פסידא דכבר הזהירה התורה אפס כי לא יהיה בך אביון הוי זהיר אתה שלא תהי' אביון ואינו חייב לבזבז ממונו כדי שלא יפסיד ממון חבירו כיון דהאונס בא עליו על ממונו של חבירו וזה אתי שפיר שם מה שאין כן שיכתו' ויחתום על שטר אף שבא האונס על ממון חבירו מ"מ אסור לו לעבור על לאו דלא תענה ברעך עד שקר

עוד כתב שם בס' הפלאה להקשות להפוסקים דחייב לשלם אף במזיק באונס מחמת נפשות כמו בנרדף ששבר כלים אם כן הוו נוגעים בעדותן במה שאמרו אנוסים היינו דיצטרכו לישבע היסת כשיתחייב הלוה לשלם וכתב דבשביל זה לא הוו נוגעים דהא שבועת אמת הוא והקשה על הטוש"ע (סי' קכ"א ס"ו) דלמה יצטרך חרם יהי' השליח נאמן שנתן במגו דלא נתן עיין שם וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני העו"ש (סי' ה') לדון כיון דאם לא יאמרו אנוסים מחמת נפשות כשיתקבל עדותן אינו יכול הבעל דין שוב להשביעם ואינו יכול להשביע לעדים שהעידו בשקר ועיין שם ובמה שכתבתי לעיל דיני עדות (סי' ז') בטעם הדבר ובמה שהבאתי שם דברי הנתיבות (סי' כ"ח)

וקצת יש להבין בדברי תוס' כתובות שם דהקשו הא קסבר רבא דפלגינן דיבורא אם כן נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ותירצו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד כדי לפסול השטר ועיין מה שכתבתי לעיל דיני עדות (סי' מ"א) בביאור דברי תוס' ומה קשיא להו תפ"ל כיון דלגבי נפשייהו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונאמנים דהיו אנוסים מחמת ממון וחייבין לשלם להלוה אם יגבה המלוה ואם כן אינו דומה לפלוני רבעני לרצוני דשם ליכא שום נ"מ בזה ומקבלין עדותו דפלוני רבע או לאחר או לו ושלא לרצונו אבל כאן כיון דמקבלין לגבי עצמן עדותן שהיו אנוסין מחמת ממון מניין להו לומר דגם בכה"ג פלגינן דבור'. וע"כ צריך לומר כיון דתוס' וכל הראשונים עמדו על קושיא הזאת ותירצו בתירוצים שונים ואין אחד מהם פותר לומר דבכה"ג לא פ"ד ס"ל בפשיטות כיון דהא דהודאת בעל דין הוא כמאה עדים אינו מטעם בירור הדברים דהא אם חב לאחרים אינו נאמן אינו גורע הודאתו שלא לומר לדבר הנוגע לעדות על אחר למפלג דבורא. והנה לכאורה נראה מדברי תוס' דאם העדים באו לקיים השטר באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו בסתם ולא סיימו דבריהם אין מוציאין ממון בהשטר אם מתו או שהלכו ולא נוכל לשאול אותם אם מחמת ממון או מחמת נפשות דכך הי' קושיתם דלא נקבל דבריהם שהיו אנוסי' מחמת ממון רק כאלו העידו סתם אנוסים היינו וג"כ ל"ה מגבינן ביה דאמרינן דלמא היו אנוסים מחמת נפשות וכן מבואר בדברי הרא"ה שם שכ' בקושיא הנ"ל דנימא פ"ד דהא אלו אתו ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו ולא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות הא ודאי מסתמא מספיקא לא גבי' בהו השתא נמי לא נהמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ועיי"ש בהרא"ה דמתרץ דבחד עדות לא אמרי' פ"ד עיין שם בנועם דבריו ולפי"ז נשאר הדין היכא דאמרו סתם כתב ידינו הוא ואנוסים היינו אין מוציאין ממון מספיקא. אולם לתירוץ התוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבור' כדי לפסול השטר יש להסתפק בדבריהם דיש לומר דוקא כשאמרו מחמת ממון לא פלגינן דיבורן לומר שהיה מחמת נפשות כיון דמן התורה השט' לא צריך שום קיום וא"נ להיות חוזרין מהגדתן רק הואיל דמדרבנן צריך קיום אין זה קיום כשאומרין מחמת נפשות אבל כשאמרו מחמת ממון אינם נאמנים ונשאר השטר מקוים בדבורם כתב ידינו הוא זה אבל כשלא סיימו דבריהם ואמרו סתם אנוסין היינו יש לומר מספיקא אין מוציאין ממון ונשאר בספק אם מחמת ממון כוונתם או מחמת נפשות. ויש צד לומר כיון דמן התורה אין צריך קיום ואינו נאמן אף לומר מחמת נפשות כשלא סיימו דבריהם