אמרי בינה חושן משפט כב

מפי עד לכן יכול לדון מומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתו ולא אדע הא ברשב"א שם מבואר דמומחה דן יחידי עפ"י עדים ומשמע דאף לקבל עדות יש לו רשות וא"כ ל"צ שידון דוקא כשיש אחר עמו ולצרף עמו לדון רק לבדו ולקבל עדות של האחר ואף אם המומחה אינו יודע כלל אם האחר ראה כגון שלא ראה זה אתו זה יכול ג"כ המומחה לקבל עדותו של האחד ולדון רק בלבדו ע"י ראיתו אינו בדין שראייתו יהיה גדולה מהשמיעה דע"פ שנים עדים יקום דבר והבע"ד יכול להכחישו אבל כל שיש עוד עד המעיד יכול לדון המומחה לבדו ע"י ראייתו ולקבל עדות של האחר ג"כ וכן מבואר בתשובת רמב"ן (סי' קי"ב) דיחיד מומחה יכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד ואף לענין קיום שטר הוא לבדו חותם עיי"ש וכן מבואר בש"מ כתובות (דף כ"א) משם רמב"ן עיי"ש ועיין תשב"ץ (ח"א סי' א' דף ו' ע"ד) דכ' דלרמב"ן רפויי מירפה בידיה אי קבלות עדות אפשר במומחה או לא עיי"ש

עוד יש להתבונן בדברי רשב"א מאי קשיא ליה דלמא באמת ר"י הנשיא דן יחידי ע"י ראייתו ואף דראייתו לא עדיף משמיעה היינו שהבע"ד יכול להכחישו ואם אינו מכחישו למה לא יחייב אותו וגם אף אם מכחישו מ"מ בממון יכול לחייב אותו שבועה וע"א קם לשבועה וממילא לא תהא שמיעה גדולה מראיה ויכול לחייבו שבועה וא"כ שפיר אמר ליה הא אנא דראה ביום וא"ל זיל הב ליה מנה צורי והאי גברא דתקע לא אכחיש ליה לר"י נשיאה ואולי סובר הרשב"ם דגם קנסא דרבנן מודה בקנס פטור וכדעת היש"ש ב"ק מובא בש"ך (סי' שפ"ח) דגם בקנס דרבנן פטור המודה וכן מבואר בש"מ ב"ק (דף צ"ח) משם ר' יהונתן וכבר הבאתי בח"ר דיני פסח (סי' י"ב) שכן מבואר בס' הראב"ן ועמ"ש לעיל (סי' ח') לסלק קושית פנ"י וקצוה"ח על שיטת היש"ש. וא"כ פטור מטעם מודה בקנס ואף באיכא ע"א פטור ג"כ בכופר דאין נשבעין על הקנס כמבואר ירושלמי מס' שבועות ובתוס' ורשב"א ב"ק(דף מ"א) משום דחשיב מרשיע א"ע כשמודה וא"ר לישבע א"ח שבועה ושפיר מתמה הרשב"א. ולפי"ז משכחת לן דיחיד מומחה יכול לדון עפ"י ראייתו כגון אם תבע אחד לחבירו שהלוה לו מנה ביום פלוני וזה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך ובאו לדון לפני היחיד מומחה והוא יודע שהלוה לו יכול לחייבו לשלם מטעם מתשאיל"מ דהא אם היו באים לפני ב"ד והוא העיד שלוה חייב לשלם מטעם מתוך שאי"ל דמשלם א"כ שייך בזה לא תהיה שמיעה גדולה מראי' רק אם מכחיש שיחייבו יותר מכפי שבכח ע"א לחייבו בזה סובר רשב"א דל"א שראי' יהיה יותר גדולה מן שמיעה וכן לגבי קנס א"י לחייבו אף אם מודה

והנה התומים העלה בדברי רמב"ם דהא דהודאה ל"מ בפני מומחה רק בהודאה לפני יחיד מומחה משום דיכול להכחישו דע"א א"נ בממון ואף באינו מכחישו מ"מ אין הודאה חשובה והוי רק פטומי מילי משא"כ בתרי כיון דיכולין לדון והכחשתו ל"מ הוי הודאה וכ"כ בתשוב' שבות יעקב (ח"א סי' קל"ז) לחלק בין חד לתרי. ולא הבנתי הא דעת הרמב"ם דהודאה גמורה אף בפני ע"א מחייבו שבועה כמבואר (סי' פ"א) א"כ חזינן אף במקום דיכול להכחיש להע"א מ"מ הוי הודאה גמורה להצריכו שבועה א"כ למה כשהודה בפני דיין מומחה ל"ה הודאה כיון דהוא דיין ובפני תרי הוי הודאה גמורה ובפני חד אם מכחיש יחייב ג"כ שבועה ול"ש לומר פטומי מילי כיון שהוא הדיין ודן אותם וכיון שאינו מכחיש הודאתו מה לי חד מה לי תרי. ובאמת כבר תמה המרי"ט (סי' מ"ו) בזה ע"ד הרמב"ם כיון דהם נדונים לפניו אין כאן אמתלא לחזור מהודאתו והעלה דרק לענין שתהא הודאה בפני חד או תרי כמלוה בשטר להך מילתא בעינן שלשה ובפחות אינו תורת ב"ד אבל לענין חוזר וטוען הודאה מקרי ואינו יכול לחזור ובנתיבות המשפט העלה ג"כ דרק לענין שיהא דין שטר ל"מ וגם אם כתב אחד מומחה או שנים הודאתו אין לו דין שטר כיון שאין עליהן תורת ב"ד הוי כמפי כתבם כיון שנכתב שלא בצווי המתחייב ולזה דין עדים עלייהו אבל הם בעצמם או אף יחיד יכול לכוף על קיום פס"ד עיי"ש. וכמה מן הדוחק לומר בדברי הרמב"ם כן וכן בש"ע מבואר להדיא דלהחליף יכולין טענותיהם ועוד כיון דמומחה יכול לדון למה לא יקובל פסק דינו אם ידענו שנכתב כשעמדו בע"ד בפניו דכמו דבשלשה פ"ד מהני ודנין אחריהם כל ב"ד לקיים פסקם ואף אם הבע"ד מכחיש ול"ה מפי כתבם אף דנכתב שלא בדעת המתחייב כן נמי בפני חד כיון שתורת ב"ד ע"ז. ובאמת הא דב"ד של שלשה מהני פסקם ולא דנין בהו מפיהם ולא מפי כתבם צריך טעם הא הפ"ד לא נכתב ברצון שניהם וי"ל כמו שכתב רש"י סנהדרין (דף כ"ט) שלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה כן נמי מטעם הפקר ב"ד מהני פס"ד בכתב שידונו אח"כ ע"ז ואין תורת עדות עליהן וכן משמע קצת מדברי רשב"ם ב"ב(ד' מ') דמעשה ב"ד כח ב"ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן. א"כ מומחה הסמוך למה לא יהיה מועיל פס"ד שלו בכתב ומה לי תרי ומה לי תלת גם יש להבין הא מבואר מש"ס סנהדרין שם בשטר אודייתא אם כתוב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי מהני ואף אם לא כתיב בי' וחד ליתוהי רק בי דינא ואמר לנו רבנא אשי ג"כ דנין ע"פ ומי מעיד שהיה כן דהיה בפני שלשה כיון דלא חתמו רק תרי נימא דעליה תורת עדות והוי מפי כתבם וע"כ דכח ב"ד יפה מה שאמרו שנעשה בפניהם בתורת ב"ד לא איכפת לן במה שנתברר עפ"י כתבם א"כ כמו כן חד או תרי מומחין אף דנכתב שלא ברצון המתחייב ג"כ מהראוי שיהיה דין פסק ב"ד עליהן

שוב ראיתי בח"ס אה"ע (סי' ק"ג) דעמד ע"ז מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק הא ע"ז אינם רק עדים ומה שלא נעשה ברצון שניהם הוי מפי כתבם והעלה דמעיקרא שיעבד נפשו אדעתא דהכי שיכתוב עליו ההנפק וכן כיון שבאו לדון או אפילו דיין הדן בכפייה ברשות התורה הו"ל כרצון שניהם אע"ג דבכתיבת הפס"ד איננו מתרצה מ"מ יש לו דין שטר עיי"ש ואתי שפיר נמי דאף ע"ז נאמנים דהיה אתם עוד השלישי וליתהו דהוי כנעשה ברצון וכמו בכל שטר נאמנים ע"ז דנעשה מדעת המתחייב ול"א דעדותן ע"ז דנעשה ברצון המתחייב הוא מפי כתבם מטעם דחזקה על העדים דלא יחתמו בעולה כן נמי בתורת ב"ד נאמנים דהיה שם ב"ד עליהן. וכמו כן אף תרי או חד כיון דרשות להם לדון בכפיה כמו שיכולין הם לפסוק ולכוף על פסק דינם ואין מדקדקין אחריהן כשהגידו בפה למה יגרע כתבם. וקצת יש לגמגם אם נאמר מטעם דמעיקרא שיעבד נפשו למה ל"מ כשצווח אח"כ דאינו רוצה הא אף בפני שנים וקנו מידו אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו לו שטר י"א שאין כותבין כמבואר (סי' ל"ט) א"כ אם הבע"ד חוזר וצווח שלא התרצה לכתוב לו פס"ד הוי כנעשה שלא ברצון המתחייב ולמה יהיה תורת שטר על פס"ד מב"ד ול"ה עדותן שכך פסקו מפי כתבם וע"כ צריך לומר דתורת ב"ד עדיף והח"ס שם (סי' צ"ד) כ' דרך אחר דדוקא דבר המבורר עפ"י עדות דלא ידענו אם האמת כן רק גזה"כ הוא לדון עפ"י ב' עדים בזה בעינן תורת עדות וחק התורה ע"פ ולא עפ"י כתבם אבל דבר המבורר לב"ד איננו בגדר עדות וכמו שטרות העולה בעש"נ דכשרים משום דקמו בהו רבנן דלא משקרי והוי כאנן סהדי דחזקה דלא מרע אמונתייהו לשקר והוי כבירור כן נמי מה שנעשה מעשה ב"ד דכך נעשה זה הוי כבירור ואנן סהדי ולאו תורת עדות ע"ז

וגם בזה יש לגמגם טובא הא הנפק כשר אם מקוים מתלתא יהיה איזה תלתא שיהיה יש תורת ב"ד ע"ז וקשה לומר בהו דלא מרעי נפשייהו ויהיה בירור יותר משאר עדים וא"ד לערכאות שהן קבועים וממונים ע"ז. ובאמת בהנפק בלא"ה ל"ק כיון דקיום שטרות דרבנן לא מיפסל בהו מפי כתבם כמבואר ברמ"א (סי' מ"ו ס"ו) ועיין ריב"ש (סי' שפ"ב) כיון דקיום שטרות דרבנן ומקיימין אף שלא בפניו ואף אם עומד וצות ל"ב דעתו כלל ועיין מה שכתבתי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ה') בזה ויבואר עוד אי"ה אולם שטר הודאה וכדומה פס"ד ואף אם כתבהו וחד ליתנהו דכשר מטעם ב"ד אף דהוי רק עדות ומהני מפי כתבם בזה קשה מה מהני פס"ד של שלשה הדיוטות שאינם נמנים לב"ד קבוע ודוחק גדול לומר דבאמת ל"מ רק מדרבנן. וראיתי בש"מ ב"ב (דף מ') דכ' הטעם דאף לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין ה"מ בדבר שיש בו מו"מ דמוכחא מילתא דדינא קא עבדי אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי לא מחזי דדייני נינהו בפחות מג' ומחזי דעד מפי עד ואף אם הם עצמם מכירין חתימת ידי העדים אפ"ה בעינן תלתא מטעם לא פלוג ועוד דאי ליכא אלא תרי ל"מ סהדותייהו דמפיהם ולא מפי כתבן ואע"ג דבשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים בו מפיהם ולא מפ"כ כגון שטר מכר ומחאה ומודעא ה"מ במעשה הנעשה בפני עדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שאין יודעים מעצמן כגון שמכירין חתי' עדים או שראו באחד שהלוה לחבירו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני עדים בכה"ג ודאי לא נתנה עדות לכתוב דל"ד לספר המקנה עיי"ש עוד משם ר' יונה ולדבריו א"ש פסק דין דמהני מפ"כ דהוי דומיא דמחאה ומודעה דנעשה בפניהם כדי שיתקיים הדבר ודומה לספר המקנה אולם להסוברים דמחאה ומודעה הוא מתקנות חכמים כמו שכתבו תוס' ב"ב (ד"מ) ע"כ דגם פס"ד דמהני עדותן הוא מטעם תקנות חכמים וכן למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' אלף רי"א) דשטר מחאה וכדומה מהני מן הדין כיון דאינו מוציא מתחת יד