אמרי בינה חושן משפט ריט

הנתיבות (סי' כ"ח) באורך לבאר לחלק בין שטר ראיה לשטר קנין דבשטר קנין דלא מסהדי העדי חתימה אגמר הדבר ועדותן אינו רק שנכתב בציווי המתחייב ועדות כזה אפילו אומר אמרי כשר וגם עד מפי עד כשר ולא בעי הגדה בב"ד ולא בעי מפיהם וכשר מפי כתבם ועיקר עדות על גמר הדבר הוא רק כשבא השטר מיד הלוה להמלוה ומהני כשהשטר ביד המלוה מטעם דאנן סהדי וכיון דע"ז לא בעי תורת עדות והגדה בב"ד ומהני אף עד מפי עד דנכתב בציווי המתחייב מאי איכפת לן אם נכתב קודם החתימה או אחר החתימה נכתב למעלה בידיעת העדים על הנייר החלק שחתמו למטה. אולם ז"א דהא מ"מ אף דכשר מן התורה אף מפי כתבם ואף בהגידו שלא בב"ד כיון דלא העידו על גמר הדבר על כרחך צריך לומר דמדרבנן הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכאלו נתקבל עדותן דאם לא כן היה מהראוי לומר אם באו שני עדים והעידו עליהן דאנוסים היו וכדומה שיהיו האחרונים נאמנין לגמרי דהא לא נתקבל עדותן בב"ד שיהיה להם דין תרי נגד תרי כמו בכל הכחשו' העדים דשם האחרונים אינם נאמנין יותר מן הראשונים דאזלינן בתר תחילת העדות ואז לא הוו נוגעין בדבר והוי כאלו העידו שכל מי שיאמר היפוך מדבריהם מעיד בשקר ושייך לומר מה חזית דסמכי' אהני סמוך אהני וכמו שביאר הגאון מו"ה ח"י ז"ל ויבואר לקמן אי"ה מזה. וזה אתי שפיר אם הראשונים העידו בב"ד ונתקבל דבריהם אז הוי תו"ת אבל אם נאמר דמה דעדים החתומים על השטר עיקר עדותן על שנכתב בציווי המתחייב ובזה כשר אף מפי כתבם ואף חוץ לב"ד אם כן נאמר דהאחרונים שמכחישין בזה הוו כמעידין על גופן של העדים דעברו במעשיהם כיון דחתימתן לא הוי אז כנתקבל בב"ד ולהדיא מבואר ש"ס כתובות (דף י"ט) דבכ"י יוצא ממ"א אם באו שנים והעידו עליהן דאנוסים היו דהוי תרי ותרי ואמאי לא יהי' האחרונים נאמנים אלא ודאי דעכ"פ מדרבנן נעשה בכל שטרות חתימתן כנחקרה עדותן בב"ד וכאלו נתקבל עדותן בב"ד דנכתב בצווי המתחייב ומטעם חזקה דעדים לא יחתמו בשקר ולכך צריך שיחתמו אחר שכבר נכתב השטר דאז הוי כנתקבל עדותן בב"ד דנכתב ונחתם בציווי המתחייב אבל אם חתמו על נייר חלק דחתימתן לא הוי אז כנתקבל על שום דבר אינו חוזר וניעור חתימתן להיות כנחקרה עדותן כשכתבו אח"כ השטר

ולפי"ז יש לומר דזה דוקא בשטר דבעינן תורת שטר ע"ז שיעש' כתיקון חכמים ואז לא הוי מפי כתבם יהיה הטעם איך שיהי' או מפני שהוא בתיקון השטר או משום דכתב מדעת המתחייב והוי מפי כתבו או משום דשטר שחתמוהו ביומו דההיא אורחיה להכי כמו שכ' רש"י גיטין (דף ע"א ע"א) בזה צריך דוקא שיהיה כתיקונו אבל בכתב ידו דהמתחייב אם חתם את עצמו המתחייב בנייר חלק ואחר כך נכתב עליו הפרטי החיוב כיון דהוא רק מצד הודאת בעל דין כמאה עדים מהראוי לומר דמהני. וראיתי בקצהו"ח (סי' מ"ה) שהביא דברי תוס' גיטין הנ"ל והביא גם כן דברי הב"ח בתשובה בחתמו על נייר חלק דאין החתימה חו"נ וכ' ויראה דהוא הדין בכ"י כהאי גוונא שחתם ואחר כן כתב עליו שדי קנויה לך לא מהני ולא כלום דאין חתימה גומרת הן חתימת עדים הן חת"י אלא אחר כתיבה והא דמהני בשטר שכ' אני פב"פ לויתי ממך מנה אף דשמו נחתם תחילה התם כל השטר הי' כ"י ול"ב חתימת שמו כמבואר (סי' ס"ט) וכתב שמזה ראיה ברורה דלא בעי חתימת שמו דיש פוסקים דבעינן חתימת שמו אם כן היכא מהני האי שטרא הא החתימה קדמה לכתיבה. ולא אדע מניין לו זה הא עכ"פ מודה דלהסוברים דבעינן חתימת שמו מהני אף קודם לכתיבה והנך פוסקים לאו קטלי קני באגמא הן דהביא אותם הבעה"ת ובעל העיטור מייחס דעה זאת לרש"י ז"ל ר"פ הנושא. אם כן אף דקיי"ל דכ"י שלו מהני אף בלא חתימה מניין לו לומר דלא מהני החתימה שחתם קודם הכתיבה כיון דלענין הודאת בעל דין לא בעי תורת שטר וכשר מפי כתבו ועיין מה שכתבתי לעיל דיני עדות (סי' מ"ח) דאף דהודאת בעל דין כמאה עדים כתב רש"י ז"ל קידושין (דף ס"ה) דילפינן מדכתב כי הוא זה ולחד תירוץ תוס' גיטין (דף ע"א) אמירה הוא דוקא בפה ואם כן הכא נמי כתיב אשר יאמר כי הוא זה מ"מ סוגין דעלמא דמהני כל הודאות וחיובין מצד הודאתו בשטר בכתיבה בעלמא עיין שם שהבאתי מדברי מכילתא פ' יתרו. ואם כן כיון דכשר מפי כתבו ולא בעי תיקון השטר כלל מניין לנו לומר דאם חתם שמו קודם שנכתב ההודאה דלא מהני אם מוסר לו אחר כך הכ"י ויוצא מת"י. וראיתי בתשובת הב"ח (סי' מ"ה) דנשאל על ע"א שהיה נחוץ לדרכו וחתם שמו על חלק למטה ואחר כך כ' הסופר שטר למעלה מחתימת העד ואחר כך חתם עד השני וכתב מדברי תוס' הנ"ל וכתב הטעם דשטר דגלי קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה בעינן דלכתוב הסופר תחילה ואחר כך יחתמו עדים וכדכתיב שדות בכסף יקנו וכתב בספר וחתום והעד עדים ועד החתום על נייר חלק לית בי' מששא עיין שם הרי דעיקר הטעם דכך הוא תיקון השטר וכתוב וחתום. ואם כן מניין לומר דכותב כתב ידו היינו אם חותם תחילה קודם הכתיבה דלא מהני דזה הוא ענין אחר מצד הודאת בעל דין ואף לדעת הב"ח המובא בש"ך (סי' מ"ב) דפוסל בכ"י אחר בעדי חתימה בשטר קנין בדבר שיכול להזדייף כיון דאינו יכול לעמוד לימים רבים אלא לפי שעה כיון דיכול להזדייף אינו מוכח מתוכו והודאת נותן לא מהני וכמו בנתן נייר וכתב עליו בכ"י אחר וא"ב עדי חתימה דלא מהני וכיון דיכול להזדייף הוי כא"ב עדי חתימה וכאשר האריך בזה בקצוה"ח (סי' מ"ב) היינו דהו' כמוסר לו חרס וכמצחק ואין תורת שטר עליו אבל כשהוא אינו יכול להזדייף רק שחתם קודם שנכתב הכ"י מאחר עליו למה לא יהיה חוזר וניעור החתימה של המתחייב על מה שכ' למעלה וכשמוסר בינו לבינו מהראוי דמהני מצד הודאת בעל דין בזה אף שאין עדי' חתומים עליו כיון דמוכח מתוך השטר דנתחייב ולא בעינן בזה תורת שטר וכתוב בספר וחתום. וגם אנן הוו עדי מסירה כיון שהשטר יוצא מת"י ובא מיד המתחייב ומהראוי דמהני הן לקנין הן לראיה וצ"ע בזה

ועיין לעיל (סי' ל"ט סי"ג) דאין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו אפילו אם אמר כתבו וחתמו ויהיה בידכם לכשיבא הלוה אין שומעין לו ובש"ך שם משם המ"מ דאולי מערים הוא ובתומים שם הקשה הא כיון דלא צווה הלוה הוי מפי כתבם והוכיח מזה דכל שנכתב בנוסח השטר כשר ובנתיבות שם כ' כיון דלא נגמר עדותן רק כשמצוה הלוה למסור והרגיש מדין זה כשחתמו על נייר חלק ואח"כ כתבו דפסלו נדחק שם לחלק דכשכתבו בלא צווי הלוה אף דהוא שקר עכשיו נגמר עדותן למפרע כשאומר הלוה אחר כך תנו מה שאין כן כשחתמו על נייר חלק אין כאן הגדה כלל ויש לגמגם טובא בזה למה שכ' לעיל אולם לדברי הב"ח דעיקר הטעם דפסול בכתבו אחר החתימה הוא משום דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים א"ש בפשיטות דכך הוא גזירת הכתוב מה שאין כן כשכתבו וחתמו ע"ד אם יצוה הלוה ימסרו השטר כשר מן הדין דחו"נ לעשות שטר מעליא אם לא מטעם חשש ערמה ועיין רמ"ה ב"ב פרק ג"פ (אות ז') דכתב דאף ע"א לית ליה רשות לחתום ושישאר בידו דעדי' החתומין על השטר כמו שנחקרה וחיישינן דלמא נפל מניה עיין שם דכ' דלא מיבעיא תרי דלא דהא לא אפשר דנקטי ליה תרוייהו וכי נקט ליה חד מנייהו נפק שטרא לבר מרשותיה וכמאן דמסרה למלוה דמי אלא אפילו היכא דחתם עליה חד סהדא ונקט ליה בידו סד"א שפיר דמי קמ"ל דלית ליה רשותא למעבד הכין דעדים החתומין על השטר נעשו כמו שנחקרה עדותן בב"ד וחיישינן דלמא נפל מני' עיין שם עוד ואם כן יש לומר הא דאשמועינן דאין כותבין למלוה הוא אף היכא דצווה הלוה לעד אחד שיחתום ושיאמר לחבירו גם כן שיחתום דאז אם חותם השני ומאמין לדברי העד הראשון כשבא אחר כך הלוה ומצוה למסור למלוה לא הוי מפי כתבו כיון דאתברר לו אחר כך ששפיר חתם בצווי הלוה אולם אסור למיעבד הכי מטעם דחיישינן לדלמא נפל ממנו ויבא ליד המלוה וכל זמן דלא אתברר ליה דצוה הלוה כן עושה שלא כדין. ומיושב קושית התומי' דכן יש לומר גם כן כוונת המ"מ דאסור משום ערמה לעשות כן אף היכא דאם יתברר לו שצוה הלוה שיחתום ואז לא הוי מפי כתבו. ולמה שכ' אינו ראיה מדברי רמ"ה שס"ל דאף בחתימת עד אחד הוי כמו שנחקרה ודלא כדברי ריב"ש המובא ברמ"א (סי' מ"ו) בסופו ויבואר לקמן אי"ה

עוד כתב שם הב"ח לדון אם העד נפסל בזה כיון שנתן מכשול לזייף לחובת אחרים ואף דהעד הראשון נסמך על עד השני שלא יחתום מ"מ נתן מכשול כשיזייף חובת אחרים ויתבע בעד אחד לחייבו שבועה ושמא לא ישבע וישלם ויש לפוסלו מטעם כל הגורם לממון כממון דמי דלענין פסול גברא לא מיפסל אלא אם כן הוי ליה חובת אחרים עכ"פ וכיון דהכא לא הוי חובת אחרים עכ"פ כיון שיכול לפטור בשבועה אין לפוסלו ואף דיכול לזייף ולעשו' שטר על מי שהוא' חשוד לשבועה מ"מ צריך שישבע שכנגדו. ולא אבין כל דבריו שם הא אף אם משכחת אופן שיכול לבא לידי חובת אחרים להוציא ממון מ"מ כיון דהוא לא עשה בידים ולא צוה להזיק לאחרים רק שחתם על נייר חלק אף שעשה שלא כהוגן מ"מ לא מיפסל על ידי זה ואף אם שניים חתמו על נייר חלק ומסרו ביד הסופר לא מיפסל בשביל זה דלא עברו על לאו דלא תענה כיון דלא העידו בחתימתן אז על שום דבר ואף אם זייף הסופר וכ' חובות אחרים והוציא ממון בשטר זה אינו חייב לשלם דזה לא הוי רק גרמא והסופר הוא המזיק והם פטורין מלשלם ומכ"ש כשלא נעשה שום דבר בחתימתו הדברים פשוטים דאם יחזור עד הראשון ויעיד עדותו בשטר מצטרף לעד השני ונעשה מלוה בשטר וכמו שכ' שם הב"ח ואינו דומה לעדים דהקדימו הזמן בכוונה דנפסלים דעשאו