אמרי בינה חושן משפט ריח

דכתב לדון דאף דקיי"ל דאקני משתעבד אם כתב בהשטר דאקני מ"מ כשמכר המלוה השטר חוב לאחר ואחר כך קנה הלוה נכסים ומכרן אין לוקח השטר חוב טורף הנכסים דאף דדאקני משתעבד להמלוה משום דשעבוד עדיף מ"מ אינו חל עד שיקנה ואינו יכול למכור דשלבל"ע. ולכאורה יקשה אם כן אמאי מאוחר כשר אף אם כתב בו דאקני מ"מ אף דיכול למכור שטר חוב אין הלוקח השט"ח זוכה בשעבוד דאקני ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין דלגבי דאקני לא מהני המכירה וכיון דנתאחר הזמן של השטר לא ידונו לשדה שקנה קודם לכן לדאקני ויטרוף שלא כדין. אולם למ"ש דגם גוף השעבוד אינו יכול למכור רק אם אומר לכשיגיע זמנו של שט' אתי שפיר דצריך לכתוב כן בשטר של כתיבה ומסירה דאותיות נקנו בהם שמוכר לכשיגיע זמן ממילא נדע דהיה מאוחר

אך יש לומר דאף אם כותב בסתם שמוכר לו שטר חוב שזמנו בתשרי והוא מוכר באייר מ"מ כשר אף אם אין בו זמן בשטר של כתיבה שיקנה בו השטר ואף אם לא כתב בו לכשיגיע הזמן שיקנה די אם אומר לו שיקנה בשטר זה שטרו שבידו על זמן תשרי ומ"מ לא חיישינן על זה שיטרוף הלוקח השטר חוב שלא כדין כיון דאם לא היה קונה הלוקח השטר חוב היה גובה בו המלוה דכיון דכתב בשטר חוב דאיקני היה גובה בו אם כן לא יפסידו הלקוחות בזה כלל דמה איכפת להו ללקוחות אם המלוה היה גובה מאתם הדאיקני או הלוקח השטר חוב דעל כרחך לא חיישינן רק היכא דיטרוף מלקוחות שלא כדין ויפסידו במה שמאחרים השטר אבל אם לא יפסידו בזה דאף אם היה ביד המלוה הי' גובה מהם רק דהלוקח השטר חוב יטרוף שלא כדין לא איכפת לן בזה

סי' כה כתב בש"ע (מ"ג סכ"ג) בשני בעלי חובות באחד יש זמן מבורר ובהשני זמן סתם כשבאין לגבות ואין ב"ח רק כדי חוב א' נותנין לזה שיש לו זמן מבורר והשני אינו יכול לטרוף מלקוחות דיאמרו הנחנו לך מקום לגבות כי זמנך קודם עד אם יכתבו הרשאה וכ' בתומים ע"ז דלהסוברים דבשטר שאין בו זמן כיון דאינו מוכח מתוכו אפילו ראו עדים שטרו בידו מ"מ אף מזמן שראו אינו טורף ממשעבדי כמבואר לעיל (ס"א) אם כן א"י הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות דעד שזמנו מבורר מחל לו שיעבודו והוי רק כמלוה על פה. ובנתיבות כתב דלהסוברים דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר יכולין הלקוחות לומר כיון דהנחנו לך מקום לגבות מב"ח וידענו דאת קודם למי שזמנו מבורר ושמענו הקול ואף דמחלת השעבוד מן משועבדים ודינך כמלוה על פה מ"מ הנחנו לך מקום לגבות מב"ח דאת קודם ואת דאפסדת נפשך שלא כתבת זמן בשטר. ובאמת לפי דבריו אינו ראיה מדברי הרא"ה כתובות שהביא בתומים דכתב דוקא בשטר אקנייתה אבל בשטר הלואה סתמא לא אתיא דאין השעבוד חל אלא מזמן המוכח מתוכו ואפילו היה עדים דהוא בר אחד בניסן ראוי לטירפא מן אייר ואילך כיון דאין השעבוד חל רק מאייר. דיש לומר דהרא"ה אזיל לשיטתו דסובר ר"פ מי שהי' נשוי דמלוה בשטר מאוחר קודם למלוה על פה מוקדם אם כן לא יוכלו הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות דאף מב"ח יש קדימה להמלו' בשטר שזמנו מבורר אף אם באמת דין מלוה על פה יש לי מקודם אבל אם מלוה על פה קודם יש לומר דיכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות מן ב"ח כיון דאת קודם

אך באמת יש לומר דהא מבואר בסמ"ע (סי' ק"ד ס"ק ג') דאף דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר היינו אם באו ביחד לגבות לכתחילה אז יש לו דין קדימה אבל אם קדם המאוחר וגבה אז מה שגבה גבה ועיין שם סמ"ע (ס"ק ל"א) ובאמת כן נראה מסברא דבזה לא גרע מלוקח כיון שכבר גבה ועיין שם בתומים דעשה סמוכין לדברי הסמ"ע ואם כן יכול ממילא המלוה בשטר שיש לו זמן ניסן סתמא לומר לו יהיה דאני קודם מ"מ כיון שאין לשטר שלי דין שטר עד אייר ועד אייר איני רק מלוה על פה כיון שמי שיש לו זמן מבורר קדם וגבה ומה שגבה גבה שוב אני בא לגבות בכח המלוה בשטר שנעשה מאייר ואילך. ואין לומר דהא יש להקשות אמאי בלא"ה אינו יכול לגבות מן הלקוחות זה שיש לו בשטרון בשטרו ניסן סתמא הא אף אם הוא קודם הוי כאשתדוף בני חרי דגובה ממשעבדי כמבואר (סי' קי"א) וה"נ כיון דכ' בשטרו ניסן סתם וא"י לברר לכן אינו יכול לגבות מבני חרי והוי כאשתדוף. אך זה אינו דכיון דהוא גרם לנפשו ופשע במה שכתב בשטרו סתם לכן אינו גובה מלקוחות ואם כן אף בזה כשנאמר דלא מתחיל השעבוד רק מאייר ואילך ועד אייר הוי מלוה על פה מ"מ יאמרו הלקוחות את אפסידת אנפשך במה שלא כתבת זמן מבורר ובפשיעתך קדם המאוחר לגבות מהבני חרי. אולם באמת ז"א דוקא אם נאמר דהוי מלוה בשטר כשמברר מתי בא לידו אז חל השעבוד אף לגבות משדה הזאת של בני חרי אם ימכור אותם אז שפיר יכולין הלקוחות לומר הנחנו מקום לגבות כיון דעדיין השעבוד שלך קיים ומה לנו בזה שאת גרמת בפשיעתך דלא כתבת זמן מבורר בשטרך ובשביל זה מדחי אותך המאוחר וקדם וגבה מ"מ אנחנו אומרים עדיין שעבודך לפניך וכלפי שמיא גליא דשעבודך קיים על השדה הזאת ובאם תברר בעדים שראו אצלך השטר מקודם היית גובה וטורף גם עכשיו מן המאוחר דמה שקדם וגבה לא מהני דלא עדיף מלוקח אבל אם נאמר דעד אייר מחל השעבוד ולא הוי רק מלוה על פה ומן אייר ואילך נעשה מלוה בשטר אז אף דמלוה על פה קדם למלוה בשטר מאוחר מ"מ לא נוכל לחייבו בשביל דלא כתב זמן מבורר ואף דבפשיעותו אשתדף מ"מ לא בשביל זה נוכל להפסיד לו שעבודו מאייר ואילך כיון דאחר שגבה המאוחר הוי כלוקח ונפקע השעבוד מן השדה הזאת יכול לטרוף מלקוחות מאייר ואילך. שוב ראיתי בס' תפארת שמואל מהגאון מהרש"ק ז"ל שהקשה באמת למה לא הוי כאשתדוף וכ' מתחילה לתרץ הואיל דהוי על ידי פשיעותו ושוב כתב דדוקא היכא דבודאי אישתדוף בני חרי אז גבה ממשעבדי אבל הכא מקרי ספק אישתדף דשמא זמנו באחד בניסן ונתנו להמאוחר הבני חרי שלא כדין ואע"ג דאינו יכול להוציא ממנו מ"מ לא מקרי אשתדוף בני חרי כיון דלאו משום ודאי הוא אלא מספק ויכול לומר הרי בני חרי לפניך הם בעין עכ"ד וזה כמו שכ' דעדיין יש לגבות מן המאוחר וזה דוקא אם יש תורת שטר על זה שיש לו ניסן סתם אבל אם עד אייר לא הוי רק מלוה על פה אף דיש לו דין קדימה אם היה מברר מ"מ לא נוכל להפסיד שעבודו מאייר ואילך כיון דהמאוחר קדם וגבה ואינו יכול להוציא ממנו אף אם יתברר דזמנו קודם וז"ב לענ"ד ועיימ"ש בספר ד"מ (סי' קי"ט)

סי' כו אם חתמו עדים למטה על נייר חלק ואחר כך כתבו למעלה מחתימתן את השטר מבואר מדברי תוס' ורשב"א גיטין (דף ד') דשטר לאו כלום הוא כיון דבשעה שחתמו לא העידו על שום דבר ואין החתימה חוזר וניעור אחר שכתבו השטר

והנה תוס' ורשב"א לא כתבו טעם הדבר. ולכאורה יש לומר לשיטת הרי"ף (פ"ג) דיבמות דלא הוי הגדות עדות בשטר עד דנפיק מת"י המלוה וכל זמן דהשטר הוא תחת יד סהדי דאי בעו כבשי' לשטרא לא נגמר הגדה ומה"ט פסק בש"ע (סי' מ"ו סל"ה) בחתם עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו דאחרים יכולין להעיד על כ"י דהוא דוקא כשהשטר יוצא מת"י אחר אבל אם יוצא מתחת יד העדים לא ועיין שם בתומים מה שתמה על זה דהא הראב"ד והרמב"ן כתבו דדוקא בשטר קידושין דאינו ראוי לתת לבעל דין הוי מפי כתבם מה שאין כן בשטר שראוי ליתן לבעל דין אף שהוא תחת יד העדים הוי כפקדון ומ"מ תיכף הוי כנחקרה עדותן בב"ד. ובנתיבות שם מחלק בזה לדעת הרי"ף בין שטר קנין לשטר ראיה דבשטר הקנאה נגמר עדותן מיד וכל הרואה השטר אף שהוא ביד העדים נתברר לו הקנין שהיה והוי כמעיד ראיתי עדים שנחק' בב"ד אבל בשטר שאין בו קנין דלא הוי שטר עד שנמסר ליד המלוה וכל זמן שהוא ביד העדים אינה מוכח מתוכו כ"ז שלא נמסר ליד הבע"ד ואז נגמר עדותן עיי"ש בדבריו אם כן יש לומר נמי אם חתמו מקודם מ"מ אם כתבו אחר כך השטר מלמעלה כיון דגמר עדותן שיהיה כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא כשבא ליד המלוה בשטרא דלאו הקנאה וכיון דקודם שהוציאו השטר מת"י נתברר חתימתן על מה שהעידו ועיקר גמר הגדה שיהיה חתימתן כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא רק בעת שמוציאין השטר מתחת ידם מה לי אם כתבו ואח"כ חתמו או שחתמו מקודם שכתבו [וקצת יש לדקדק על דברי הנתיבות דהא לדעת הרי"ף גם בשטר הקנאה בעינן דוקא דמטא לידו ועיין מה שכתבתי לעיל (סי' י') במחלוקת הרמב"ן והרא"ש בדעת הרי"ף עכ"פ גם כן אינו מוכח גם מתוך השטר הקנאה שכבר זכה הלוה עד דמטא לידו] ואם כן יש לומר דהתוס' לשיטתם דסברו דמשעת חתימה הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכך בעינן שיכתבו מקודם השטר וחתימתן הוי אחר כך כהגדה בפני ב"ד אבל לדעת הרי"ף דנגמר הגדה כשהוציאו העדים השטר מת"י יש לומר דאין לחלק אם כתבו מקודם או שחתמו שמותם קודם הכתיבה

אך יש לומר דמ"מ אף דלא הוי נגמר עדותן עד שמוציאין השטר מידם מ"מ נגמר למפרע העדות משעת חתימה ואף דנמשך הדבר עד שיצא השטר מת"י מ"מ הכל הולך אחר התחלה היינו החתימה ואם חתמו קודם הכתיבה אז לא הוי כלל כהגדה כיון דלא חתמו רק על נייר חלק וכל זמן שלא נכתב שום דבר ל"ה הגדת העדו' לכך אינו חוזר וניעור החתימה ממילא כיון דאז לא עשו שום מעשה והוי רק ממילא כאלו נעשה חתימתם להגדה בזה לא עברו על לא תענה אם נעשה בשקר לכן ל"ה כנחקרה עדותן בב"ד וכן למה שכ'