אמרי בינה חושן משפט ריא

מבורר באר היטב כדי שיבטל המעשה וכיון שהתנה רק על עצם הפעולה ולא הזכיר הזמן לא נכנס הזמן בגדר התנאי. או דבתנאי בגט כיון דלאחר לא תנשא עד שתקיים התנאי יש לו זמן מוגבל וכן בקידושין יש זמן מוגבל כנ"ל ובמתנה על מנת להחזיר צריך שיקיים התנאי בחיו ואם מת קודם התנאי נתבטל המתנה ונעשה גזלן למפרע לכך הברירה ביד המקבל אימתי שירצה יקיי' התנאי ואינו דומה לחיוב ובדיני תנאים כשאזכה לבאר יבואר בזה בארוכה בעז"ה

סי' כא אם לא כתב זמן בשטר הלואה אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולין לומר קנינו קודם להלואתך וי"א שאם קנו אחר שראו העדים השטר טורף מהם כמבואר ש"ע (סי' מ"ג ס"א) והש"ך שם הסכים לדעת הי"א ובתומים האריך להשיג על ראיותיו של הש"ך והביא ראיות דאינו טורף מדברי הרא"ה והריטב"א כתובות (דף צ"ד) דאם כתב בשטר זמן השנה אף שבאו עדים שנכתב בתחילת השנה אינו טורף אלא מסוף שנה דאינו מוצי' קול אלא מזמן שמוכח מתוכו וכן שטר מאוחר אמרינן דדעתו שלא יחול השעבוד עד הזמן ה"נ באין בו זמן וכבר עמד ע"ז בספר בני יעקב ובתשובת ריח השדה. וראיתי בספר מ"ש (סי' ק"ד אות כ"ו) כתב לחלק דהר"ן איירי שהעדים ראו ההלואה שהיה בתחיל' חודש או שנה ואמרינן דלמא ההלואה היתה באותו יום והשטר נתאחר בחתימתו עד סוף שנה או חודש והיה מלוה על פה עד חתימת העדי' בשטר אבל אם ראו העדים דכתיבת השטר היה בתחילת חודש או שנה גם הר"ן מודה דגובה מניה ולא ראה בדברי הרא"ה שכתב להדיא דאפי' מפורש שבאו עדים שזה השטר נכתב תחילת השנה אינו גובה דאינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו וכן נמי כוונת הר"ן לאו דוקא שבר"ח לוה ולא ראו מסירת השטר אלא אף אם באו עדים והעידו שכתב ומסר בתחילת חודש ג"כ אינו גובה כיון שאינו מוכח מתוך השטר דהא כתב כן על שני שטרות היוצאים ביום אחד דאפילו לוה מזה תחילה וכ' ומסר אפילו הכי אינו עדיף מחבירו דהשעבוד אינו חל אלא מסוף היום שמוכח מתוך השער ושם כוונתו אף דיש עדים שכתב ומסר לזה תחילה וה"נ מה שכ' אפילו באו עדים שמר"ח לוה היינו נמי שראו אז מסירת השטר אפו"ה אינו טורף אלא מסוף החודש ובס' בני יעקב (דף מ"ח) מחלק בין לית ביה זמן כלל דבזה מוציאין הקול מיד לאם יש זמן חודש או שנה והדברים דחוקים. ובנתיבות כתב דבאין בו זמן כלל עדיף כיון דיתבטל השעבוד מכל וכל אמרינן דאחריות טעות סופר כמו בגוף אחריות כשלא נכתב בשטר מה שאין כן במאוחר או זמן השנה דלא יתבטל מכל וכל האחריות רק מזמן שמוכח מתוך השטר הוי כמו שכ' מקצת אחריות דלא אמרינן אחריות טעות סופר. אולם בדברי הרא"ה מבואר דאינו מוציא קול אלא מזמן שמוכח מתוכו ואם כן אף אם נאמר אחריות טעות סופר מ"מ כיון דאינו מוכח מתוך השטר דדלמא בכיון לא נכתב בו זמן מדעת הלוה שלא ציוה לכתוב בו זמן. ואף בגוף אחריות כשלא נכתב בהשטר אמרינן דטעות סופר הוא והעדים שידעו שלא נעשה ברצון המלוה מוציאין קול ואף דאם מתו העדים מיד באותו יום מ"מ טורף ממשעבדי היינו כיון דמוכח מתוך השטר דסתמא הוא באחריות אית ליה קלא גם אחר כך וידעו לקוחות להזהר מה שאין כן כשלא כתב כלל זמן דיש לומר כיון דסתם שטר הוא בזמן וזה אין לו זמן לא תלינן בטעות סופ' וסברו דבמכוון לא נכתב זמן כדי שלא יטרוף מלקוחות. ואף בנכתב אחריות בהשטר יש לומר דע"י הב"ד יכול לעשות המלוה קיום ומעשה ב"ד יש לו קול. ועוד אם נאמר דמטעם טעות סופר אתינן עלה למחשב לשטר מזמן שראו עדים השטר אם כן בשטר חיוב במתנה נאמר אף דקבל עליו אחריות ושיעבד הנכסים כיון דאין בו זמן אף דיתבטל האחריות מכל וכל נימא כיון דלא שייך לא שדי אינש זוזי בכדי לא יטרוף ממשעבדי ומסתימת דברי הי"א משמע דאין לחלק בין שטר הלואה אם בשביל שהלוה או שנתחייב במתנה בחנם וא"ל דאם כן מבטלין השעבוד מכל וכל מה בכך דכיון דלא שייך לא שדי זוזי בכדי יש לומר דכתב אחריות על אחר זמן פרעון דאחר כך כשלא ישלם ויתבע בב"ד יחייבו לשלם ושישתעבדו נכסיו מאז

ובפרישה כתב מדכתב הטור הטעם דאינו יכול לגבות מלקוחות שיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואה משמע כל דליכא ה"ט כגון שידוע בעדים שקנו אחר כך טורף וכמו שכתב הר"י משום דמשעת כתיבה עדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו דאפסידו אנפשייהו וכן דייק הב"ח מדברי הטור ולדבריהם יקשה למה כ' בש"ע דין זה משם י"א כיון דכן מוכח מדיעה הראשונה ג"כ. ויש לומר דהא במלוה על פה אף אם שיעבד נכסיו בפני עדים דאינו גובה ממשעבדי דלית ליה קלא כשלא כתב וחתם עדים בשטר ואז אף אם הלקוחות ידעו וקנו אחר ההלואה אינו טורף מהם ולא אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דכיון דלא יש שטר מחל השיעבוד ולא סמך דעתו כיון דלעולם יכלו הלקוחות לומר דלא ידעו מן ההלואה. וכמו כן בשטר שאין בו זמן כיון דאינו מוכח מתוך השטר אינו מוציא קול רק מזמן שמוכח מתוך השטר שוב אף דיש עדים שראו השטר ביד המלוה קודם קניית הלקוחות ואף אם ידעו הלקוחות מזה גם כן אינו טורף מהם דכיון דיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואה ליכא סמיכת דעת דהמלוה כיון דאין הקול יוצא מהעדים שראו רק משעת כתיבת השטר והם לא יוציאו הקול רק כמו דמוכח מתוך השטר שוב אף אם הלקוחות בעצמם יודעים וראו את השטר ביד המלוה מ"מ אינו גובה מהם כיון דאז בשעת כתיבת השטר ליכא קול והלקוחות לעולם יכולין לומר שקדמה קנייתם משטרו אינו סומך דעתו והוי כמלוה על פה וזה כוונת הטור וש"ע מ"ש שיכולין לומר קנייתינו קדמה להלואתך אין הכוונה שיאמרו כן רק כיון שיכולין לומר כן שוב ליכא הוכחה מן השטר ולא חל השעבוד כלל

עוד הביא התומים ראיה מבוררת מדברי ירושלמי (פ"ג) דיבמו' וגיטין פ' המגרש מובא ברשב"א גיטין שם דקתני ג' שטרות הללו גובה מבעל חוב ואינו גובה ממשעבדי וקתני שם דאף בהוחזק שטר ביד המלוה אינו גובה ופליגי אמוראי ר"ב אמר מפני קנוניא ר' אבין אמר מפני שהוא פסול לוה הזקן ושעבד הבן אית לך למימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול ופי' הרשב"א שאין לו דין שטר לגבות ממשעבדי כיון שאין לו קול והנה שם בירושלמי איתא עוד הוכחה דמפני שהוא פסול מדקתני אף בגיטי נשים כן אית לך מימר מפני קנוניא לא מפני שהוא פסול והכי מפני שהוא פסול. וקשה הא בתוס' יבמות (דף ל') וגיטין (דף ג') מבואר דכ' בכ"י פסול הוא משום קנוניא ושלא תפסיד האשה שלא כדין

[אגב נבאר דברי תוס' גיטין הנ"ל לפי שראיתי באבני מילואים. ח"ב (סי' ע"ח) דמפרש דבריהם לדרכו ונ"מ לדינא ולדעתי העניה אין פירושם כדבריו דכתבו דבכ"י א"נ האשה לטרוף מן לקוחות שקנו הפירות מהבעל מזמן הכתוב בגט שכתב בכתב ידו רק הפסול משום דהאשה תפסיד שלא כדין שיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים ואז היה לה לטרוף מזמן הכתוב בו ואנו חוששין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא כדין לא תטרוף מזמן הכתוב דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. וצריך להבין על איזה זמן קאי דבריהם אם על הפירות של אחר הנתינה הא ע"ז ליכא חשש דיכולה להביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו היום נתגרשה כמו שכתבו תוס' (דף י"ז) ד"ה עד שעת נתינה דמשום הפסד דידה לא צריך זמן. ואם על פירות דמשעת חתימה קשה גם כן למה שכ' תוס' שם ד"ה רל"ק דלכך סברו רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אף דראוי לגרש בו מיד מ"מ יש לבעל פירות עד שעת חתימה כיון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות אם כן כיון דכל עיקר הטעם דלא מפסיד הבעל הפירות מן שעת כתיבה הוא משום דליכא קלא ממילא בכתב ידו דליכא קול אינו מפסיד רק משעת נתינה ואילך אם כן אין הפסד להאשה ואמאי פסול. ובס' א"מ שם הכריח מזה דכונ' תוס' על פירות דאחר הנתינה והיא לא תביא גיטה לב"ד כיון דרואית שיש בו זמן לא תסיק אדעתה דסמכה דעתה וסבורה שיאמינו לה כפי הכתב יד שבידה ותפסיד אחר הנתינה והוכיח מזה דהיכא דלכתחילה לא תנשא יש לבעל פירות והוא הדין בספק מגורשת דאגידה בי' יותר דאפילו אם נשאת תצא כ"ש שיש לו פירות וחייב בפרקונה ודלא כמו שכ' בש"מ ב"מ (דף י"ב) משם הרמ"ך להסתפק במגורשת ואינה מגורשת אם אשתו הוא לכל דבר חוץ ממציאתה

ולי הצעיר נראה כיון דמבואר ש"ע אה"ע (סי' צ' ס"ד) דאינו יורשה ה"נ לענין פרקונה הוי הבעל מוחזק וממילא אינו אוכל פירות וכ"ש היכא דהדין הוא דאם נשאת לא תצא ופירושו דכוונת תוס' גיטין על פירות דאחר הנתינה לא נהירא דבתוס' יבמו' כתבו להדיא וז"ל ופעמים תפסיד האשה שלא כדין בשלא הקדים הזמן ואנו חוששין אותו שביום הנתינה כתב והקדים הזמן ומפסד' האשה שלא כדין פירות שמשעת הזמן עד הנתינה אבל כשנפסלנו לא תפסיד שלא כדין דהא דאין לבעל הפירות משעת כתיבה וחתימ' הוא דוקא בגט כשר מבואר דעיקר חשש הפסד דאשה הוא רק משע' כתיבה ולא משעת נתינה דאין לנו לחוש על הפסד שלה משבא הגט לידה במה שבידיה לשמור ממונה וחששו רק על ההפסד במה שאין בידה ולעולם אף דלכתחילה לא תנשא מ"מ הפירות הם להאשה כיון דגט כשר הוא מד"ת. והא דקשה אמאי בכתב בכ"י מפסיד הבעל הפירו' משעת כתיב' הא מ"מ לית ליה קלא. נראה דהא בלאו הכי קשה לסברת תוס' דמשום הקול מפסיד הפירות למה תקנו כלל זמן לרל"ק משום פירות הא בלא כתב בו זמן אין העדים