אמרי בינה חושן משפט רי

קצבו לו זמן וכתב דאין ממש בטענותיו דכל עצמו לא בא שמעון אלא שיהא לו סמוך לקורות גגו לכן אומדן הדעת הוא דמיד משמע ועוד כל שמתחייב בדבר לעשות מיד משמע מן הדין כמבואר בפ' הנושא בפוסק לזון את בת אשתו ה' שנים דחייב לזון מבואר בירושלמי שם זנה חמש שנים הראשונות אעפ"י שהתנו ה' שנים סתם. וכן מובא בב"י משם ריטב"א כתובות דשמעינן מהירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר לשום זמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתיה על הזמן הראשון

ולכאורה קשה ע"ד תשובת הרא"ש דהביא ראיות מרחוק לדין זה דחייב לפרוע בפסח הראשון ולמה לא הביא ראיה חותכת מהירושלמי הנז' ובס' בני יעקב בהגהותיו לטור אה"ע (סי' קי"ד) הרגיש בזה להביא ראיה מירושלמי הנז' ורמז לתשובת הרא"ש הנז'

והרב מהרי"ט אלגאזי ז"ל בספר שמחת יו"ט (סי' כ"ה) כתב לתרץ דבבת אשתו כיון דהדין הוא אם מתה אין יורשי' יורשים זכותה כמבואר שם בירושלמי וברא"ש לכך אינו יכול לדחות' ולברר איזה שנים שירצה דאם יאחר שמא תמות ובודאי ידחה אותה עד שתמות ויפקיע זכותה אבל בנידון הרא"ש בתשוב' יש לומר דאיירי דנתחייב לו מחמת חוב דבכה"ג יורשיו יורשין זכותו וכן אם מת המתחייב יתחייבו היורשים אם נאמר דיאחר הפרעון עד הפסח שירצה לא יפסיד אף אם ימות לכך הוצרך הרא"ש להכריח הדבר מראיות אחרות עכ"ד ומדברי תשובת הרשב"א הנ"ל מבוא' דאין לחלק בזה דבנידונו אף אם ימות המתחייב או הזוכה בחיובו החיוב חל על יורשיו ויורשי שמעון יורשין זכותו. אולם בדברי הריטב"א לכאורה יש מקום לומר דאיירי דמתחייב דבר לעשות ויורשיו לא יתחייבו בחיוב זה וכן יש לומר דאיירי בנתחייב לו ולא ליורשיו אך מדברי הריטב"א דכתב הטעם דמאן דמתני סתמא דעתיה על הזמן הראשון נראה דאינו סובר סברא הזאת דשמא תמות

וראיתי בריטב"א מס' ר"ה (דף ז' ע"ב) בהא דמבואר בש"ס שם באם עומד בתוך אדר ושוכר בית ואומר לשנה זו בהגיע ניסן לא עלתה לו שנה דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין הקשה אם כן אמאי אמר שנה זו וכ' ויש לומר דלהכי אמר שנה זו שיתחיל לדור בו מעתה ולא יכול לדחותו וכאלו אמר שנה ראשונה מה שאין כן באומר שנה סתם ידו על התחתונה ויכול לדחותו דאפילו בנדרים דאורייתא אם אמר שנה אינו מחויב בשנה הראשונה אלא מדין בל תאחר הלכך בממון יכול לדחותו עכ"ד ומבואר דאף בסתם אין דעתו על זמן הראשון ודבריו סותרין לדבריו בפרק הנושא. ולמ"ש מהרי"ט אלגאזי ז"ל י"ל דשם כיון דאף אם ימות השוכר ירתי יורשיו זכותו לכך יכול לדחותו כמו בנדרי' דיכול לדחות ואף דשם אם ימות יתבטל הנדר מכל וכל מ"מ כיון דליכא נ"מ לגבי אדם לחבירו רק בינו לבין קונו כך הוא המדה דעובר על בל תאחר ולא על בל יחל ועיין רשב"א ריש נדרים דאף באמר לא אפטור מן העולם אף דיש חשש שמא ימות אינו אף בבל תאחר רק מדרבנן. אבל בכתובות למד מהך דירושלמי דסתמא דעתי' על זמן ראשון באופן חיוב דליתא בירושה. אולם מ"מ מסתימת דברי הריטב"א לא משמע כן דאיירי בחיוב שאין היורשים זוכים בו או שאין המתחייב חייב רק הוא ולא יורשיו

ואולי יש לומר ולחלק בין חיוב במתנה לחיוב בעד שכר למה שכ' הרשב"ם ב"ב (דף ע"א) משם הר"ח ז"ל דמפרש בהא דפריך הש"ס שם מ"ש מכר ומ"ש מתנה דזה היה ליה לפרש וזה ל"ה לו לפרש דהקונה כיון שנותן דמים אינו מתבייש מן המוכר ומדלא הזקיק למוכר לפרש לו הכל הפסיד אבל מקבל מתנה בושת יש לו מן הנותן ואין לו לפרש ולשאול ועליה דנותן רמיא לגלויי ואם לא פירש קנה הכל וה"נ בשוכר בית רמיא על השוכר בעד דמים לגלויי דדעתו על שנה ראשונה וכיון דלא פירש יש ביד המשכיר לדחותו ויד השוכר על התחתונה מה שאין כן בפוסק לזון בת אשתו דהוא מתחייב בדבר שאינו חייב ובחנם רק אגב חיתון גמר ומקנה ואין בידה לפרש על איזה שנים דבושה ממנו לכך על המתחייב לפרש ולגלות דעתו וכיון דלא פירש חייב בזמן הראשון הבא ויש לומר דגם כוונת הריטב"א דלמד מזה במתחייב לעשות דבר לשום זמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון איירי דוקא במתחייב במתנה ובחנם דעליו רמיא לגלויי דעתו וכיון דלא גלי דעתו סתמא על זמן הראשון

ובזה יש ליישב הא דהקשו המחברים בהא דפריך הש"ס פ' הנושא שם על ר"ל דפוטר באומר חייב אני לך מנה בשטר ממתניתין דחייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא והוצרך לאוקמי בשטרא פסיקתא תפ"ל דשם אינו מתחייב בחנם ויתחייב מטעם שכירות כמו בכל פועל כשעושה פעולתו וכיון דלא התרצ' אמה להנשא לו רק בחיוב זה חייב מטעם שכירות ועיין בזה בס' בית מאיר (סי' נ"א) ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני קידושין (סי' ל"ה) ובמהרשד"ם חיו"ד (סי' ע"ט) ויבואר אי"ה לקמן בזה ולמה שכ' אתי שפיר דבירושלמי מביא הברייתא דחייב לזון ה' שנים הראשונים ובלי ספק דברי הירושלמי מרומזים במשנ' מדקתני הנושא כו' ופסק עמה שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים ולא קתני סתם חייב וכפל רבי הלשון חייב לזונה ה' שנים לרמז דחייב לזונה ה' שנים הראשונים והטעם כיון דהוא חיוב כמתנה בחנם בושה היא לפרט לו דיתחייב ה' שנים הראשונים ועליה דהמתחייב רמיא לפרש וכיון דלא פירש חייב ה' שנים הראשונים ועל כרחך דלא התחייב מטעם שכירות רק שהוא פסק עמה במתנה ולכך הקשה שפיר הש"ס במה מתחייב דא"ל דמטעם שכירות חייב דבזה אינו חייב לזון החמש שנים הראשונים דעליה לפרש דומיא דמכר ושכירות ולכך מביא הש"ס במכוין בהקושיא על ר"ל כל לשון המשנה בכפל לשון דחייב לזון ה' שנים היינו הראשונים ומאי לאו כהאי גוונא דלא שייך בראשונים אם היה החיוב מטעם שכירות ומתרץ כדר"ג דאגב חיתון גמר ומקנה. אולם בדברי רשב"א מבואר דבכל חיוב אף בשאינו בחנם רק כמו שכירות ומו"מ נמי כל סתמא דעתם על זמן הראשון

וראיתי בהגהה בתשובת רשב"א (סי' ר"ד) הנ"ל שכתב לכאורה קשה ממה שכ' הרב ז"ל (ח"ב סי' רס"א) והכוונ' דשם כ' בנותן מתנה לחבירו על מנת להחזיר סתם ולא קבע לו זמן והנותן אמר לא נתכוונתי אלא שתחזירהו מיד והמקבל אמר סתם אמרת ואין לי להחזיר לך כל ימי חיי וכל אימת שאחזרנו לך המתנה קיימת וכתב הרשב"א שהדין עם המקבל דתלוי בקיום התנאי וכל שמחזיר כבר קיים תנאו ובכל תנאים דעלמא כהר"ז גיטך על מנת שתתן לי אצטליתי והרי את מקודשת לי על מנת שתתן לי ר' זוז שמקיימת תנאה כ"ז שתרצה ואינו יכול לומר לה לא הי' דעתי אלא שתתנו לי מיד וכן כתב עוד הרשב"א (ח"א סי' אלף) ואמאי לא נימא גם כן דכל סתמא משמע מיד מן הדין. ועיין ב"ש אה"ע (סי' קמ"ג ס"ק י"ד) דדעתו אימת שתבעה מחוייבת לקיים התנאי כמו הקובע ז"פ אחר הפסח עיין שם ודבריו תמוהין הא פסקינן בש"ע ח"מ (סי' רמ"א) דבמתנה ע"מ להחזיר ולא פירש זמן דיכול להחזיר אימת שירצה ושם הוא אף כשתובע ואף שטוען ברי שכך היה כוונתו במתנה שנתן מ"מ כל אימת שירצה מקיים תנאו ובס' תו"ג הרגיש שם בזה עכ"פ צריך באמת לחקור בטעם הדבר מ"ש מחיוב לקיום התנאי ועיין שם בב"ש (סק"ו) שס"ל בהתנה שתתן לאחר ל' יום אין זמן קבוע וכתב ול"ד לאומר אחר הפסח דחייב לשלם אחר פסח ראשון דשם הטעם דאם לא כן בעל השטר והטור לא סבירא ליה כרשב"א דלעולם אף כשלא יתבטל אמרינן אחר פסח הראשון אף היכא דלא שייך שיתבטל הדבר עיי"ש בדבריו ולא אבין מלבד מה שתמהו עליו שם בספר ב"מ ות"ג דודאי לאחר ל' יום הוי כקבע זמן ואין זמן אלא יום אחד לאחר ל' יום הא בהכרח צריך לומר אף לדעת הרשב"א והסוברים דחיוב סתמא הוא בזמן הראשון זה דוקא במתחייב לעשות ולא קצב זמן אבל במתנה תנאי והטיל במעשיו לקיום הדבר על תנאי כמו במגרש לאשתו על מנת שתתן לו איזה דבר או ר' זוז דכיון דלא קבע לה זמן הברירה בידה לעולם לקיים התנאי כמבואר מש"ס ורמב"ם (פ"ח) מגירושין ובתשו' הרשב"א הנז' וכן אף במתנה תנאי בקידושין שמקדשה בפרוטה ואמ' ע"מ שאתן לך מנה בידו לקיים כ"ז שרוצה ואינה יכולה לכופו כל י"ב חודש כמו דמבואר בטוש"ע אה"ע (סי' ל"ח ס' ל"ו) אולם שם כוונתו ליתן בעת הנשואין כמו שכ' שם הב"ש ועיין שם ברמ"א (סעיף ח"י) באומר על מנת שאראך מנה כשלא היה לו בשעת קידושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת וזה דעת הרמ"ה והרא"ש חולק דצריך שיהיה לו בשעת קידושין דאם לא כן מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן ועיין שם במקנה ביאור הדברי' ובשם מהרש"ל דדעת הרמ"ה דדעתיה היה כשתתבענו ולא יתן לה יתבטלו הקידושין ויש גבול לדבר ובע"כ צ"ל דתנאי הוא ענין אחר ודוקא בחייב לעשות איזה דבר חיוב מוחלט בזה כל זמן דאינו מפרש חל החיוב בזמן הראשון ואף בחיוב שאינו לזמן וכמבואר מדברי ריטב"א ורשב"א משא"כ ביטול תנאי שעל אחרים לעשות הן במגרש מנת שתתן לו הן במעמלה"ח כיון דכל תנאי אינו חיוב מוחלט דאם אינו רוצה אינו מקיים בזה כשאינו מפרש הזמן נחית ע"ד זה שיהיה הברירה ביד המקבל לקיים התנאי כ"ז שירצה ועיין מל"מ (פ"ח) מגירושין (סוף הכ"ב) שכ' דוקא במתחייב לזון ה' שנים חייב ה' שנים הראשונים אבל בנותן מתנה או גט ומתנה שיזון ה' שנים כ"ז שיזון נתקיים התנאי ואין התנאי דוקא בה' שנים הראשוני' אלא באיזה זמן שירצה זן ומקיים התנאי עכ"ד והיינו דתנאי צריך שיהי'