אמרי בינה חושן משפט רד

דרך הודאה גמורה מהני למיקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בב"ח מבואר מדברי רמ"ה דאפילו בא לשחררו עכשיו בלשון הודא' מהני למיקני נפשיה משום דהודאה הוי קנין ולהתירו בבת חורין אינו תלוי בממון וקנין אודיתא לא מהני רק לקנין ממון שבו ואנחנו זכינו לאורו של רמ"ה ז"ל מס' ב"ב שם מבואר דמפרש בש"ס בהא דשכ"מ שהודה כמו דמפרש הר"י מיגא"ש ז"ל אם אמרינן לאקוניי קא מכוין והוי ליה מתנת שכ"מ ויכול למיהדר ביה או דלמא להודאה גמורה קא מכוין והוי ליה כבריא שהודה ולא יכול למיהדר ביה ופשיטא לה מהא דאיסור דזכה באודיתא אף דליתא בירושה ועל כרחך לאו מתנה הוא אלא הודאה גמורה הוא והוי ליה כהודאת בריא ולא מצי למיהדר ביה וכתב והוא הדין לענין מילי דלא מקינו במתנה כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן אע"ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה ועיין שם פ' מי שמת (אות צ"ט) דליכא אורחא לאקנויי מלוה דהוא דבר שאינו ברשותו אלא במעמ' ג' ולעי' כ' דמיקנו בהודא' על כרחך דסובר דאודייתא לאו מצד הקנאה הוא שיועיל לפ"ד רק מצד הודאת בעל דין כמאה עדים אם מודה דהוא של חבירו חייב לתת לו אבל לא שיחול קנין שיהיה יכול לתבוע חבירו מי שהממון בידו דודאי יכול לומר לאו בע"ד דידי את רק אם גובה חייב לתת להקונה מצד הודאה אבל שיהיה קנין גמור ל"ה קנין אודיתא וכדעת רוב הראשונים. דהרי אף מלוה וגזל כתב דמיקנו בהודאה ודבר שלא בא לעולם הרי אף בדבר דלא חל כלל קנין מהני הודאה ועל כרחך לאו מטעם קנין הוא רק דאמרינן דקושטא כן הוא וחייב לתת לו אבל ודאי לתבוע את הגזלן והלוה אינו יכול לכוף אותו דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את רק לגבי המודה חייב לתת לו. וכמו כן לגבי עבד כיון דלענין ממון מהני הודאתו ואם אמר דרך הודאה גמורה מהני גם כן דלא יכול למיהדר ביה אבל לעולם לאו מטעם קנין הוא שיועיל כשאר הקנאות אף לענין איסור

והא דהביא מדברי רשב"א קידושין (דף כ"ו) שכתב בשטר מכר אעפ"י שאינו כותב הריני מוכר אלא מכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר דאי מדין הודאה אין צריך לשטר הרי דמהני למיקני. תמהני מניין לו לומר דמהני בתורת הקנאה בודאי כוונתו דמהני רק מטעם הודאתו לקושטא דמלתא שכן הוא שכבר מכר לו ואדרבה הא מבואר ברשב"א שם במעשה במרוני שכתב הוא הדין להודאה וכדאמרינן נפק אודיתא מביה איסור אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לשאל באיזה קניה יכול להקנותם והודאה לאו מדרך הקנאה עכ"ל מבואר בדבריו דהודאה לאו קנין הוא כלל רק דאמרינן דקושטא כן הוא או שזיכה לו על ידי אחר וכדומה וכמו שכתב הראב"ד אבל אם באמת אינו חייב לו כלל ולהד"מ אינו קונה ועיין תשובת הרשב"א שבב"י ח"מ (סי' רנ"ב) וכן מבואר בדבריו (ח"ד סי' נ') שכתב יש מי שמדקדק מההיא דאיסור שההודאה בכענין זה אחד מדרכי הקנאות אלא שאני תמה בדבר זה במה מקנה והלא נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה וההיא דאיסור כשהודה שאותן נכסים שביד רבא של ר' מרי הן ואעפ"י שאנו מוחזקין בו שאין לו לר"מ בידו כלום כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים ואעפ"י שהוא שכ"מ אין אומרים אפילו במי שאנו מוחזקין בו שאין בידו לזה כלום שאין הודאתו אלא כמתנות שכ"מ ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא והביא ראיה מהא דפשיטנא דאין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה אלמא הודאתו לאו משום הקנאה היא דבהקנאה אין צריך לומר אתם עדים אלא הודאתו הודאה הוא כהודאות דעלמא הוא וכתב וזה נ"ל עיקר וכתב בנידון דידן בראובן שהקנה מטלטלין לא' וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה דדעת השואל דקנה מהך דאיסור ולקנינהו באודיתא וכתב על זה הרשב"א ז"ל אם בריא ואמר של פלוני הם צריך לומר אתם עדים ואם שניהם מודים שלא הוי של שמעון אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו לא קנה שאין המטלטלין נקנים בהודאה גרידא עכ"ל הרי דסבירא לי' דרק מטעם קושטא דמלתא מחזיקינן בהודאתו ולא מטעם דעושה קנין אך מה שכ' דאם שניהם מודים שלא הוי שלו דלא קנה לא נראה כן דעת הראב"ד הנ"ל המובא בבעה"ת (שער מ"ב) דכ' אע"ג דלא הלוה לו כלום מ"מ חייב כי הא דאמרינן אימר אחריני גזליה וא"ל להאיך זיל אבלע ליה בחשבון אי נמי אינש אחריני יהבינהו לשמעון וזכינהו נהליה על ידי ראובן עיין שם הרי דאף בדרך רחוקה ונפלאה לא מבטלינן הודאתו ואולי יש לדחוק בדברי הרשב"א דאיירי באופן ששניהם מודים לגמרי שרק להקנות לו רצה בזה לא מהני. והא דר"מ דנפיק אודיתא מביה איסור אם באמת שניהם ר"מ ואיסור יודעים דרק להקנות עשוי הודאתו ולקושטא היה של איסור אם כן שלא בדין ח"ו עשו כבר כ' בש"מ ב"ב שם הנדפס בסוף ספר הרמ"ה משם תוספת הרא"ש וז"ל ולא עביד איסור איסורא במה שהודה שהיה של בנו וגם ר"מ במה שקבלם מאחר ששכ"מ היה כי תקנות חכמים הוא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה ומתחלת דבריו משמע דלאו מטעם הקנאה הוא דמהשתא מקנה לו רק מטעם קושטא דמלתא דכן הוא דאם לא כן איזה איסור יש בזה במה שהקנה לר"מ אלא ודאי דסובר דלאו הקנאה הוא רק מטעם קושט' דמלתא ועל זה הקשה אם כן כיון דשניהם ר"מ ואיסור ידעו דשקר הוא דמעולם לא הוי של ר"מ עשו איסור וע"ז כתב דתקנות חכמי' הוא כיון דכ"ע ידעו דלא כן הוא ובשקר הודה דבכ"ז מהני וליכא איסור בזה. ומה"ת לא היה מועיל רק מתקנות חכמים

עוד כתב הקצוה"ח להשיג על תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב על דברי הרמ"ה בטור יו"ד הנ"ל דמה יתן ומה יוסיף לו לשון הודאה וכתב בטעמא דרמ"ה למ"ש הרמב"ם שהמשחרר עבדו בכל לשון שנראה שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל דמהני וכתב דדבריו תמוהין דהרמב"ם לא אמר אלא שכתבו בכל לשון ובשטר אבל בדברים לא יוסר עבד וטעמא דרמ"ה משום דקנה מדין הודאה וכבר כתבתי דזה אי אפשר לומר בדעת הרמ"ה כיון דסובר דהודא' לאו מטעם הקנאה הוא. ומה שכ' דרמב"ם לא אמר אלא שכתבו בשטר הדברים תמוהין הא להדיא מבואר ברמב"ם (פ"ח) מעבדים המשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב ג"ש ומובא גם כן בטיו"ד שם אשר מבואר דאינו צריך שטר לזה רק בדברים בעלמא יוסר קנין הממון של העבד ולא צריך שטר שחרור רק להפקיע הקנין איסור ובס' מח"א דיני שכירות (סי' ט') כתב להקשות מההוא דאמרינן עבד עברי גופו קנוי ולא מהני להוציאו לחירות בדברים וכ' דלכך מהני משום דגילה דעתו שסילק רשותו ממנו ולשון סילוק מועיל גבי עבד וכמו"ש הריטב"א קידושין והר"ן ר"פ הכותב ובמ"א יבואר אי"ה באורך לבאר דברי הר"ן וריטב"א ורשב"א ר"פ הכותב ובמה שיש לדון בכל דברי המח"א שם. ועכ"פ ודאי דברי מהר"ם אלשיך ז"ל ברורים דדברי הרמ"ה נמשכים לדברי הרמב"ם הנ"ל וכאשר מבואר בדברי הטור יו"ד שם דכתב על דברי הרמ"ה וזה כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה ועיין שם בב"י ובב"ח ודו"פ שם [ויבואר במ"א במה שיש לעמוד ע"ד הטור בדברי הרמב"ם (פ"ה ה"ג) מעבדים דהרמב"ם השמיט בסיפא היכא דאמר ליה אין לי עסק בך במכוין דדוקא באמר ה"א ב"ח ה"א לעצמך לא מהני דידו כיד רבו ובמה יצא לחירות אבל באומר אין לי עסק בך הרי זה כמו שסילק עצמו ממנו ויכול לזכות בו ונשתחרר עכ"פ לקנין ממון וכמו דמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ח) וכמו שכ' המח"א ובטור כתב וקונה עצמו בשטר שכותב לו הרי את בן חורין או הרי את לעצמך או אין לי עסק בך וסיים אמר לו אחד מלשונות אלו בע"פ אינו כלום וכתב הב"י דמוכח דאמירה ל"מ מהא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אינו מחול ומבואר מדברי הטור דאף לשון סילוק לא מהני לכלום באמירה בעלמא והטור בעצמו הביא דברי הרמב"ם שבפ"ח דמשם מוכיח דלשון סילוק מהני וכן בדברי רבינו הב"י בש"ע שם סעיף (מ"ב) כ' כלשון הטור א"ל אחד מאלו הלשונות בע"פ אינו כלום וקאי אף על לשון אין לי עסק בך דהוי סילוק ומ"מ לא מהני ושם (סעיף ע"ג) כתב לשון הרמב"ם הנ"ל שבפרק (ח') הנ"ל ומשם מוכח דלשון סילוק מהני ומ"ש הב"י ראיה מש"ס קידושין (דף י"ו) הא כבר כתבו תוס' שם דרק לשון הכתוב בשטר לא מהני אבל באומר לשון הפקר מהני וכן לשון סילוק מהראוי שיועיל עכ"פ שיפקע ממנו קנין איסור ולכופו לכתוב גט שיחרור ויבואר אי"ה במ"א בזה] עכ"פ אין מדברי הרמ"ה הנ"ל שום ראיה שיועיל אודיתא מצד קנין וכמ"ש

ועיין בש"ע (סי' ס' ס"ח) בראובן שהוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען שלוי הי' שלוחו אף דשמעון טוען לאו בעל דברים דידי את אם הודה לוי ששלוחו היה ואינו חב לאחרי' בהודאתו כופין את שמעון שיפרע לראובן ואין לוי יכול למחול ודין זה הוא מבעה"ת (שער נ"א) ועיי"ש בש"ך דתמה ע"ז דאף אם נאמין ללוי שהיה שלוחו מ"מ הא שמעון לא נעשה לוה לראובן ועיין שם בנתיבו' (ס"ק ט"ז) דכתב דדעת הש"ך אף דיש לומר שהודאתו אמת מ"מ אין השטר נקנה בהודאה זו וכהחולקים בבעה"ת ותמה ע"ז למה לא נאמר בזה הודאת בעל דין כמאה עדים ודעת החולקים בבעה"ת הוא רק במוחזקים בו שהמעות היו שלו ועכשיו בא להקנות בהודאה זו אבל במקום דיכול להיות שהודאתו אמת ודאי הודאת בעל דין כק' עדים ואין לומר דמ"מ יכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את דלמה לא יהיה נאמן במגו דאי בעי יהיב ליה לשמעון בכומ"ס כמו באומר זה בני דהיה נאמן במגו וכמו דשם אינו יכול לחזור