אמרי בינה חושן משפט רא

על גט הרי הוא חרס דלהבא משמע כמו באומר הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר ויש לומר למה שכ' שם הריטב"א להקשות מה קאמר ומ"ש מהרי הוא הקדש כו' הא לא דמי דבשלמא גבי הקדש מהני משום הודאה דידיה ולגבי גט בעינן לישנא דלהבא ותירץ דה"ק מ"ש שאנו באין להקדיש או להפקיר לכתחילה בלשון זה ומהני ועיין שם בתורת גיטין וממילא יש לומר דלשון הריני משמע גם כן לשון הודאה ומשמע נמי להבא ולגבי גט מבואר שם בש"ס היכא דמשמע שתי לשונות לישנא דמהני ביה קאמר ועיין שם ברש"י ובריטב"א דמסתמא מילתא דמהני במילתיה קאמר ואם כן כשאמר הריני חייב לך מנה משמע נמי לישנא דהודאה אבל באומר דמתחייב יש לומר דכיון דלא הוי לשון הודאה כלל רק לשון הקנאה לא מהני וכמו שכ' הר"י מיגאש ז"ל. ומה שכ' הרי"מ ז"ל דבלשון הקנאה אינו מועיל רק כדרך שיועיל בה הקנאת המטבע על כרחך צריך לומר היינו אם מקנה דבר ומטבע ידוע בזה אינו מועיל אף בקנין אבל אם מחייב ומשעבד עצמו וגופו ע"ד לשלם מטבע או שויה ודאי מודה דבקנין מתחייב. ועיין בדברי תשובת הרי"ף שבטור (סי' ס') ובכנה"ג שם (אות מ"ו) ובטור (סי' רנ"ג) דבאומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה איירי בשכ"מ דבבריא אפילו אם קנה מידו אין מטבע נקנ' בחליפין והטור כ' דבמחייב עצמו ליתן מנה ומשעבד נכסי' דחייב ויש לומר דהם מודים דבחיוב מהני בקנין אם אינו אומר דוקא מטב' ועיין תשובת רמ"א (סי' צ"ב) ובלא קנין המתחייב בלשון חיוב סובר דלא מהני רק בלשון הודאה. ומ"מ מה דכ' הקצוה"ח דהקנין הוא מטעם אודיתא ובסי' קצ"ד מבאר באורך לאלם קנין אודיתא דמהני אף אם הוא שקר גמור ואף לענין איסור מהני יבואר לקמן אי"ה באורך דרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן כתב הר"י מיגאש ז"ל בעצמו ב"ב (דף קמ"ט) והרמב"ם הלכות זכיה והראב"ד ובעל התרומות. ועכ"פ לכ"ע יש לומר דחיוב לדבר שאינו חייב אף בשטר ואף בלשון הודאה ל"ה רק מדרבנן

ולכאורה יש נ"מ בזה היכא דבאו שני שטרי חובות לגבות ואין לאחד קדימה על חבירו דאז הדין דיחלוקו באם שטר אחד הוא רק שטר חיוב שחייב את עצמו והשני הוא שטר הלואה יש דין קדימה לזה שהלוה ממון שחייב לו מדאוריית' נגד זה שיש לו רק שטר חיוב דזה מהני מד"ת שרמיא עליו המצוה לפרוע וזה יש לו רק חיוב מדרבנן ולהמבואר בדברי ראב"ד שבבעה"ת (שער ס"א) שכתב ומעתה כיון שהם שוין בשעבוד ושניהם אינן מן התורה ועל שניהם מצוה מן התורה לפרוע הלכך המוקדם הוא קודם מבואר דחוב דרבנן וחוב דאורייתא חוב של תורה קודם דמצוה של תורה קודמת לשל דרבנן וכן מבואר מדברי הרי"ף שבבעה"ת (שער א') שכתב הטעם דבעל חוב קודם למזונות אשתו מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה ומזונות אשה ובנים הוא מדרבנן. אולם יקשה למאן דסובר כתובה דרבנן למה צריך בש"ס כתובות (דף פ"ו) לומר הטעם באיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב אי לא איכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן מ"ט יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה אשה רוצה להנשא וכן הרמב"ם (פ"ז) מאישות כתב טעם הזה וביתר ביאור שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שהרי יותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולמה לזה הא בלאו הכי קודם מצות פריעת בעל חוב מדאורייתא מלפרוע כתובה שהוא מדרבנן ואף דיש לומר השתא כיון דתקנו חכמים לכתוב כתובה ונתחייב בה הוי כחיוב מ"מ הא גם חיוב שהוא בלא בצע כסף למ"ש מהני רק מדרבנן. וגם אף אם נאמר דחיוב מהני מן התורה אף שכתב הב"י (סי' צ"ז) לדון בזה לגבי מזונות אשה כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר כבר כ' הב"ח שם כיון דכתובה הזאת הוא רק מתקנת חכמים לא מוסיף כחה ובמ"א כתבתי כיון דאנוס הוא בתקנתא דרבנן הוי כמו תלוהו וחייב די"ל דלא מהני ועיין בזה בספר חמדת שלמה חח"מ (סי' י"ג) דמסתפק בזה בכפאהו לתת שטר חיוב באופן דהוי תלוהו וזבין אם מהני כיון דלא הוציא דבר מרשותו ועיין במה שכ' בהגהותי בדברי חיים בדיני מכירה להוכיח מדברי ב"י משם מהרי"ק וסמ"ע (סי' ר"ה ס"ק כ"ח) וש"ך שם (סק"ד) וטו"ז אה"ע (סי' מ"ב) דאגב אונס גמר ומשעבד נפשו ואם כן הכא נמי יש לומר אף דהוי אנוס בתקנתא דרבנן לשעבד נפשו מ"מ כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומשעבד נפשו אולם מ"מ דעת כל האחרונים דגם בזה הזמן חיוב איש לאשה אף דחייבו חכז"ל בתקנתם והוא קבל עליו וכתב שטר ובקנין מ"מ לא נתוסף חיוב ולא הוי רק חיוב דרבנן וכן מבואר מדברי הש"ך (סי' פ"ב ס"ק י"ט) וטו"ז באה"ע (סי' צ"ו וסי' ע') ומכל זה נראה דלא הוי רק חיוב מדרבנן ואם כן למה צריך הטעם דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא תיפוק ליה דבעל חוב בא בחיוב תורה והכתובה בחיוב דרבנן. שוב ראיתי בתומים (סי' צ"ז ס"ק כ"א) שכתב ודאי היכא דאמרו רבנן דלשתעבדו נכסים פשיטא דאלמוהו רבנן לתקנתם כמו בשל תורה ורק במזונות לא מצינו לחז"ל דאמרו שישתעבדו נכסים רק מצינו דתקנו דחייב הבעל לזון אבל לא תקנו דישתעבדו נכסים עיי"ש [ולפי זה היכא דתקנו שישתעבדו הנכסים אע"ג דהוא דרבנן אלמוהו לחיובו כמו דאורייתא ואם כן ממילא אף אם כל חיוב בחנם הוא רק מדרבנן מ"מ כיון דאלמוהו דנשתעבד נכסיו כמו מה"ת שניהם שוין ואין דין קדימה להמלוה שהלוה מעות

וראיתי בספר שער משפט (סי' מ') שכ' לדון במחייב עצמו בממון לאחר חנם אין כסף וחייב לאחר ג"כ שהלוהו ממון נותנין לזה שלוה ממנו שלא יפסיד וזה שלא הלוהו רק שחייב את עצמו לו לא הפסיד דומיא לבעל חוב וכתובת אשה דנותנין לבעל חוב. ולדעתי יש לומר אף דרמב"ם נקט הטעם משום שזה נתן ממון מ"מ אין לחלק בין מתנה להלואה דמצינו גם במתנה דהוי לכמה ענינים כמכר דאי לאו דהוי ליה ניח נפשיה לא הוי יהיב ליה וראיה לזה מהא דמבואר (סי' קט"ו) המקבל מתנה שקבל הנותן עליו אחריות דינו כמו לוקח והוא לשון הרמב"ם ומשמע דדינו כמו לוקח דהבעל חוב גובה רק חצי שבח כמו מלוקח דאינו גובה רק חצי שבח דהוי כלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו דהלוקח בא לגבות בכח אחריות שלו ואם כן נגד מקבל מתנה יהיה לבעל חוב דין קדימה הואיל דהלוה ממון והמקבל מתנה אינו מפסיד ואם כן שבח היתר על ההוצאה ושבח דממילא מהראוי להיות הדין שיגבה הבעל חוב הכל כדי שלא יפסיד ממונו אלא ודאי דטעם זה לא שייך רק לגבי כתובה ולא בשאר מקבלי מתנה וכן נראה אף דהרמב"ם אמר הטעם דבע"ח הואיל דנתן ממון שלא יפסיד לכך לבעל חוב יהבינן ודאי אם יש שטר חיוב וכתובה הוא קודם רק בכתובה הוא מטעם מקולי כתובה ועיין ש"ס בכורות (דף נ"ב) דקתני במתניתן ולא האשה בכתובתה דאינה גובה משבח ופריך בש"ס והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ולהמפרשי' דאיירי מלקוחות הקשה הפנ"י ב"מ סוגיא דשבח קרקעות אמאי הוצרך לומר מקולי כתובה תיפוק ליה כיון דבעל חוב אינו גובה רק חצי שבח דהוי כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו ולגבי כתובת אשה כשאין אחד מהם מוקדם בע"ח גובה הכל כיון שנתן מעות עיי"ש ולמה שכ' הא יש נ"מ באם השביח אצל מקבל מתנה שגם הוא ל"נ מעות ולגבי זה שניהם שוין והי' לכתובה לגבות החצי שבח לכך משני מקולי כתובה דרק לגבי כתובה הקילו בזה ויש לומר או משום דכתובה דרבנן או מטעם דיותר מה שאיש רוצה וגם לא הפסידה יש לעולם דין קדימה לבעל חוב אף כשלא נתן מעות ואף אם כל החוב הוא ע"י חיוב דלא הוי גם כן רק מדרבנן מ"מ לגבי כתובה הקילו בכתובה שיהיה לבע"ח דין קדימה

והנה מ"ש הר"ן שם דלאו במודה עסקינן שיהא צ"ל אתם עדי אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו שטר כו' וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא דאי לאו הכי לכ"ע מהני כ' שם בספר בני אהרן לפרש על פי דברי הריטב"א דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאמר אתם עדי ודאי להודאה נתכוין ומהני מדין הודאה אף על גב דידוע דלא הוי מחייב לו מעיקרא הוא מחייב כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא לכך כ' הר"ן לפרש דאחרי דגלי בהדיא דלאו הודאה הוא כשאמר חייב אני לך מנה שאם לא ביאר כיון דשתי לשונות משמע איכא למימר דלשון הודאה קאמר אע"ג דלא הוי חייב לו כלום מעיקרא וכשיטת גדולי חכמי פרובינצא וכן כוון לדברים האלה בנתיבות והוסיף דברים דמ"ש הש"ך דאם מודה המלוה שאינו חייב לו דפטור היינו שמודה גם כן דהודאתו היה בטעות אבל בסתם אמרינן שרוצה לחייב עצמו באודיתא דחייב לכ"ע וכמו שכתוב בתומים ועיין בתומים שכ' דאף אם אומר המלוה טעיתי לאו כל כמיני' לומר טעיתי רק במגו. ולכאורה יש לגמגם בזה למה ל"א בזה ברי ושמא ברי עדיף דאף דכתב הריטב"א דלשון חייב אני לך ב' לשונו' במשמ' וכל שאמר אתם עדי ודאי להודאה נתכוין מ"מ הא גם לשון דחייב מכבר משמע ואם טוען ברי דטעה וחישב דחייב לו באמת וזה מודה דלא הוי חייב לו מעולם וכיון דלא נתכוין בהודאתו להתחייב מעכשיו למה לא יהיה נאמן ואף דמבואר (סי' פ"א) דא"נ לומר טעיתי רק במגו היינו במקום שהתובע טוען שחייב לו באמת או דיוכל להיות דחייב לו אבל אם יודע שאינו חייב לו ומאמין לו שאינו חייב לו רק דרוצה לזכות מכח קנין אודייתא למה לא יהיה נאמן לומר שלא הוה דעתו להקנות בקנין אודייתא ולתת מתנה רק דטעה וחישב שחייב לו ועיין בעה"ת (שער מ"ו ח"ד) בהא דאמרינן בש"ס פא"נ אם הוא בכדי שאין הדעת טועה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דאם תובע אחר כך ואמר בברי דטעה חייב להחזיר לו דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף ועיין סמ"ע וש"ך (סי' רל"ב) הרי דאף להוצי'