אמרי בינה חושן משפט יט

רחמנא למה לי נילף מרבית ואונאה ומדחיק הש"ס א"ע לאוקמי בגונב ע"מ למיקט ולמה לא בפשיטת דמשם לא ידעתי איסור גניב' רק את של חבירו אבל ליקח את שלו דרך גניבה לא לכך צותה התורה לא תגנבו אף אם גונב את שלו מחבירו א"ו דע"ז ליכא איסור תורה וי"ל דלכך לא הביאו הרמב"ם והטוש"ע

והנה במקום דרואה שלו ביד חבירו מבואר בש"ע דאם אינו יכול להציל בענין אחר יכול אף להכותו ולכאורה אם הוא גברא דציית דינא קשה להבין למה יהיה לבע"ד כח יותר מב"ד הא אף אם הב"ד מחייבו אם אינו ציית דינא לא נחתינן מיד לנכסיו רק משמתינן ליה ואם זה האיש לא נחשד עדיין ע"ז ואומר שרוצה לילך עמו לדין למה יהיה לו כח להכותו להציל את שלו מיד בשביל שלא יצטרך להטריח א"ע בדינא ודיינא. ועוד הקשו האחרונים ממה דכ' בש"ע (סי' תכ"א) רק בלשון י"א בנכנס חבירו לרשותו שלא ברשות אם מסרב בו וא"ר לצאת דיש לו רשות אף לחבול בו כדי להוציאו וכאן (סי' ד') סתם הדברים לכ"ע. וצריך לומר דהא יש להבין בסוגיא דמקשי מנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו דפטור ומתרץ דא"ר לצאת משפחתו ופירש רש"י דד"ש הוא ורשאי להלקותו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא. ואמאי אם גוזל ממנו או שכבר גזל ממנו לא נאמר ג"כ דהוי להפרישו מאיסור והוי דין שמים. וע"כ צ"ל כיון דממונא הוא סובר ר"י דאסור לעשות דין לנפשיה כיון דלית ליה פסידא עכ"פ ויכול אח"כ להוציא את שלו ור"נ סובר דכיון דעכ"פ עבירה עושה זה שרוצה לגזול ממנו אף אם יוציא אח"כ בב"ד ממנו מ"מ עבר על לא תגזול ואף אם מקיים ברצונו אח"כ העשה מ"מ עבירה עבר כמבואר תשובת רשב"א (סי' ח"י) דמה"ט אין מברכין על השבת הגזילה דהוי מצוה הבא בעבירה וכל עניני עול שעושה לחבירו בדיני ממונות או גזילה או היזק הוי ג"כ דין שמים להצילו מעבירה בזה יש לו רשות אף להכותו להפרישו מאיסורא בטרם שיעבור ובזה יש רשות לכל אדם וא"צ ב"ד והוי כשליח ב"ד

ועיין קצוה"ח (סי' ג') דאף לכפות לגבות ממונו אי שעבודא לאו דאורייתא בעי ב"ד והביא ראיה מתוס' דצריך קרא דבמילי דכפיה בעינן מומחין ובנתיבות שם כ' דליתא דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה דכל אדם מצווה להפרישו מן האיסור אף מי שאינו בכלל ב"ד כמו גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה ובמשובב השיב הקצוה"ח דא"כ הדיוט דעלמא יהיה יכול לכוף אגיטא במקום שכופין להוציא וזה הוי פסול דאורייתא מלפניהם ולא לפני הדיוטות רק משום שליחותיה דקמאי כמבואר גיטין (דף פ"ח) ובנרצע הוא להפרישו מאיסור אבל לכופו לקיים מצות עשה לזה בעינן דוקא ב"ד עיי"ש עוד ולכאורה בצדקה הוי ג"כ שלא יעבור על ל"ת לא תקפוץ א"כ הוי לאפרושי מאיסור אך כוונתו דוק' היכא דעובר על קום ועשה אז חשיב לאפרושי מאיסורא וכ"א יכול לכוף אותו אף בהכאה משא"כ היכא דעובר בשב ואל תעשה בזה סברו תוס' דבעינן ב"ד לכן בעינן ב"ד אעישוי דגיטא. אולם באמת מדברי תוס' אינו ראיה דלענין גט הוי כתלוי ויהיב דל"מ באונס רק מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים מהני הרצון ע"י אונס וזה לא נמסר רק לב"ד ואם כופין ע"י גוים אומרים לי עשה מה שישראל אומרים לך ועכ"פ בעי ע"י ב"ד ובהדיוטות מצד דשליחותי' דקמאי עבדינן אבל אין ביד כל אחד לכוף אותו דאין הרצון שע"י אונס של כל אדם חשוב רצון אבל לעולם בדבר שא"צ שיהיה דוקא לרצון יכול כל אחד לכוף כגון לולב אינו נוטל סוכה ואינו עוש' וכמו שכתב הנתיבות דמה לי לאפרושי מאיסור או לסבב שיקיים העשה ועיין כפ"ת ר"ה (דף כ"ח) דאי מצות צריכות כוונה הא דמכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים המצוה הוא ג"כ דאח"כ עושה ברצון וי"ל דג"כ בעינן ב"ד. וקצת נראה דאינו ראיה מהא דנרצע דלאפרושי מאיסורא יהיה רשות לכל אדם להכות דשם הטעם הוא משום דהוא גרם לו במה שמוסר לו השפחה קודם לכן ועושה זה האיסור אח"כ בביתו וברשותו. וכן משמע מדברי תה"ד (סי' רח"י) ורמ"א (סי' תכ"א) דרק מי שהוא ת"י של אדם כמו הנרצע ואשתו של אדם ורואה בהם שעושה דבר עבירה שרשאי להכותן ולייסרן כדי להפרישן מן העבירה ואף א"צ להביאן לב"ד עיי"ש ברמ"א דדייק מי שהיא תחת רשותו משמע דאחר אינו רשאי להכותו אולם בים של שלמה ב"ק (פ"ג סי' ט') כ' וז"ל ולאו דוקא כה"ג אלא כל מה שהוא עושה נגד דת תורה מכה אותה עד שתצא נפשה אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה ומ"מ אל ימהר בהכאה אם לא בתוכח' גמורה מקודם ורואה שאינה שומעת ולאו דוקא הרב לעבדו ובעל לאשתו הה"ד כל בר ישראל יכול להכות חבירו כדי לאפרושי מאיסור' וכן איתא בעירכין יכול לא יכנו ולא יסטרנו ע"ד תוכחה כו' אלמא שמותר להכותו ע"ד תוכחה ודוקא באדם מוחזק בכשרות שידוע שלשם שמים עשה והוא אדם חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לא כל כמיניה דא"כ לא שבקת חי לכל בריה כו' והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב שראוי להיות דבריו נשמעים ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו ולהפרישו מאיסורא והכל לפי ראות עיני הדיין עכ"ל הרי דסובר דהיכא דידענו דכוונתו לשמים לאפרושי מאיסור רשאי כל אדם להכותו וע"כ צריך לחלק בהא דבעישוי אגיטא בעינן מדאורייתא מומחין ומדרבנן ב"ד של שלשה מטעם הנ"ל שכתבתי שיהא מצוה לשמוע דברי חכמים

גם מ"ש הקצוה"ח שם בקונטרס משובב נתיבות דלהפרישו מן האיסור אינו אלא הכאה בעלמא אבל ב"ד הכופין לקיים עשה מכין עד שתצא נפשו ובאיסורא אין מכין עד שתצא נפשו דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועים כגון רודף אחר נערה המאורס' או במקום שקנאין פוגעין בו ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי להפרישו והביא מספרי מוסר דעשה חמירא מל"ת דקודם שקיים העשה מכין אותו עד שתצא נפשו לכופו לקיים העשה ובשאר איסורי ל"ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילו' וטריפות עכ"ד ובל"ס כוונתו ע"ד הרמב"ן עה"ת פ' יתרו ע"פ זכור דכתב דמצות עשה גדולה ממצות ל"ת שהוא בחינת אהבה אולם בכ"ז כת' שם דעונש על ל"ת גדול ועושין בו דין כגון מלקות כו' ואין עושין דין במ"ע כלל אלא במורדין כגון לולב וציצית אינו עושה שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או שתצא נפשו ואין הכוונה דרק נקיים העשה עושין כן ולאפרושי מאיסורא אינו עושין כן דזה נגד השכל וגם אין כוונת רמב"ן כן. וכן מבואר בחידושי ר"ן חולין (דף קל"ב ע"ב) וז"ל נ"ל דמצות ל"ת ועשה לאו דוקא אלא ה"ק במד"א דארבעים ותו לא במל"ת ר"ל שמכין אותו ואומר לו ל"ת עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשויה ולא מלקינן ליה תו וכן כיון שעבר סוכות ולא נטל לולב כיון דלית ליה תו ליטול לולב מלקינן ליה מ' חסר אחת ותו לא וכן אם אכל חמץ בפסח אחר שהעבירה עשויה אבל אם היה בפסח והיה אוכל חמץ מלקינן ליה ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אע"ג דמצות ל"ת הוא מחינן ליה תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו עכ"ל הרי מבוא' דאין חילוק בזה [ועיין חידושי מרן רע"א ז"ל כתובות (דף פ"ו) דפשיטא ליה ג"כ דגם בל"ת אם בא לעבור מכין אותו עד שתצא נפשו שלא לעבור ועמד בזה דאין הפרש בין עשה לל"ת ובדברי ר"ן יתיישב דכן הוא האמת וקאמר במד"א במל"ת שכבר עבר ואם עדיין לא עבר מכין אותו שתצא נפשו אפילו שיקיים עשה וכ"ש שלא לעבור על ל"ת לאפרושי מאיסורא וז"ב ופשוט] ולכך סובר ר"נ דאף שהוא ממונו מ"מ כיון שממונו גרם לו לזה שרוצה לעשות איסור בממונו רשאי להכותו לאפרושי מאיסורא אף דלית ליה פסידא אבל בענין אחר כשאינו להפרישו מן האיסור אין לו רשות להכותי כיון דלית ליה פסידא ג"כ ולכך כאן (סי' ד') דקדק הש"ע שהוא באופן לאפרושי מאיסור רשאי להכותו אבל לקמן (סי' תכ"א) דלא עשה שום איסור רק שרוצה למחות בו בזה י"ל דאינו רשאי להכותו ולכן כ' בשם י"א

ולפי"ז נראה קצת היכא דתובע מחבירו בבירור שחייב לו וזה אומר א"י אם נתחייבתי ומה"ד א"י להוציא ממנו דברי ושמא לאו ברי עדיף ואף אם חייב לצאת יד"ש מ"מ לרוב הפוסקים ל"מ תפיסה ואם זה בא לתפוס ממנו שלא בעדים דיהיה נאמן אח"כ במגו דלא תפסתי אין זה רשאי להכותו אף דאית ליה פסידא מ"מ כיון שזה טוען ברי דחייב לי ותופס כדינו וזה טוען שמא אף דמטעם חז"מ אין מוציאין מ"מ ל"ה לאפרושי מאיסורא כיון דלגבי דידיה יודע בברי שחייב לו וזה אינו יודע דעושה איסור מה"ת יהיה רשאי להכותו ואולי מ"מ כיון דיש לו פסידא בבירור מה שמן הדין א"נ להוציא ממנו דהממע"ה בזה עביד אינש דינא לנפשו אף באי אפשר להציל רק ע"י הכאה. אולם אם תופס בעדים דיוציא אח"כ ממנו בב"ד בזה י"ל דאינו רשאי להכותו ולהציל מידו בשביל שלא יטריח א"ע עמו בב"ד כיון דזה א"י ל"ה כמו לאפרושי מאיסור' וצ"ע בזה

והיכא דתופס בפני עדים דלא יהיה לו לתועלת כ' הנתיבות כיון שלא יהיה נאמן לפני ב"ד דאסור לתפוס ואף אם יודע שיהיה נאמן לפני ב"ד במיגו דהחזרתי אסור לו לתפוס בעדים דהא יהיה מוחזק בגזלן ויעשהו חשוד. ומדברי הטו"ז לא משמע כן וכן נראה ממ"ש תוס' בהא דבן בג בג דאמר אל תכנוס לחצר חבירך שלא ברשות ליטול את שלך שמא תראה עליו כגנב דהוא דוקא בליכא פסידא אבל באית ליה פסידא ליכא איסור וא"כ אם יהיה נאמן אח"כ במיגו דהחזרתי מה"ת יפסיד ממון בשביל שלא יעשהו חשיד. וכנראה מדברי טו"ז דליכא איסור בזה אלא להכות ולהזיקו אבל תפיסה בעלמא אף שלא יועיל מותר. אולם כתב הטו"ז אם הכהו שלא בעדים אינו פטור במיגו דלא הכיתי שיהיה נאמן שכדין הכהו שלא הורשה להכות רק בדבר המבורר לנו דוקא