אמרי בינה חושן משפט קעא

ובתוכם הגאון בעל תויו"ט ז"ל ובעל פנ"י חולק והחמיר בזה לפסול מטעם נוגע וכתב להוכיח דפסול דנוגע הוא מה"ת מהא דשליח נעשה עד וכתבו הראשונים מן הירושלמי דאם קדשה בכסף הוי נוגעים בדבר ואם ל"ה פסול דנוגע רק מדרבנן יהיה צריכה גט כמו במקדש בפסולי עדות דרבנן והאריך בזה וכמו כן פלפל בזה בתומת ישרים (סי' ע"ג) והוסיף לומר כיון דעיקר הנגיעה הוא משום עד הצריך שבועה והיסת ל"ה אלא דרבנן מהראוי לומר דל"ה פסולי תורה אך באמת שם הוו מטעם הנגיעה כבע"ד ממש דעל עצמן הן מעידין שעשו שליחותן וכיון שנוגע להם הוי גוף העדות כעל עצמן ופסולין מה"ת מה שאין כן בקבלת שכר שהוא דבר מבחוץ וגוף העדות אינו על עצמו וכמו"ש המרח"ש והבתי כהונה וקצוה"ח עוד כתב דנגיעה פוסל מצד משקר וכ' דהא אפילו גבי אשה עצמה אם איכא נגיעת ממון כגון אמרה תנו לי כתובתי לא מהימנא ואף די"ל דהתם עיקר עדותה הוא על ממון ועל ממון אינה נאמנת וכמו שכ' רש"י יבמות פרק האשה שלום מ"מ מדברי רמב"ם (פי"ו) מאישות מבואר להדיא דהטעם הוא דעל עסקי הכתובה באה וה"ה בחזקת שלא מת ואין דעתה אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד הרי דחיישינן דמשקרא משום ממון. ואינו ראיה למפסל בשביל זה לעד כשר המקבל שכר די"ל כמו שסיים שם הרמב"ם ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה ולא נוכל להתירה מטעם דדייקא ומנסבא דאמרינן דלא תידוק שמשקרת רק כוונתה להתירה וליטול כתובה מחיים משא"כ בעד אחד כשר לא חשדינן דיעיד בשקר בשביל ממון ויש לומר דמתירין אותה בשביל דדייקא ומנסבא ולא תקלקל עצמה ועיין בשב שמעתא (ש"ז פ"ז דכ' דאם אינו רוצה להעיד עד שיתן לו שכרו להעיד עדות המועיל להתירה אף דאינו פסול מטעם נוגע למ"ש הריטב"א בנ"י יבמות שם דהה"ד אם הביאה עד א' לב"ד להעיד שמת בעלה ותובעת כתובתה כיון דאדעתא דכתובה אתאי לא שרינן לה והב"ש כתב הטעם דמשום חימוד ממון לא דייקא הרי אף דבעדות אשה אם אינה תובעת כתובתה לא חשדינן לה לנוגע ומתירין אותה וכל שמזכרת כתובתה חשדינן לה בחימוד ממון ומשקרת והה"ד בעד א' אם אינו מזכיר צד ממונו כמו דבן בעלה מעיד אף דנוגע הוא לירושה ואם אמר בפירוש תנו לי ירושתי הוי ליה נוגע וחשדינן למשקר בשביל ממון כן נמי באם מזכיר ממון בעד א' ואינו רוצה להעיד עד שיתנו לו שכרו חשדינן למשקר בשביל חימוד ממון

ולע"ד אף אם נאמר בבן בעלה אם מזכיר ירושתו חשדינן למשקר כמו באשה אם הביאה העד א' לב"ד ותובעת כתובתה מ"מ יש לומר דוקא שם דהא החימוד ממון גלוי לעין כל דמה להם להזכיר הממון הא האשה אם יתירוה להנשא ממילא תגבה כתובתה וכן בבן בעלה אם נאמר דהוי נוגע אף דאין מורידין אותו לנחלה מכל מקום לאו כ"ע דיני גמירי וכמו שכ' הנו"ב שם למה לו להזכיר כלל הנחלה אם אין עיקר כוונתו ע"ז יעיד בסתם אלא ודאי כיון דמזכיר הירושה חזינן דעיקר מטרתו על הירושה וחשדינן ליה למשקר וכן להאשה כיון דתובעת מיד הכתובה שוב לא סמכינן על הגדת העד וחשדינן לה למשקרת היינו דלא תידוק כלל ורק כוונתה על הכתובה וכמ"ש הרמב"ם ובאמת לא תנשא ולא תקלקל א"ע לכך אין מתירין אותה כמו אם היא מעידה ואמרה תנו לי כתובתי משא"כ בעד א' כשר ואינו רוצה להעיד עד שיתנו לו שכרו אם נאמר דנוגע כשר הואיל דלא חשוד שישקר בשביל חימוד ממון ועיקר העדות אינו נוגע לעצמו שוב לא נוכל לפסול אותו בשביל שמזכיר הממון דהא אם לא יבקש לא יתנו לו אחר כך כלל ובמה יופסל עדותו ויהיה חשיד למשקר בשביל חימוד ממון הואיל שמזכיר הממון הא אם נחזיק בסברא דלא יעיד בשקר בשביל הנאת ממון הבא לו מחדש ליכא שום ריעותא במה דתובע שכירתו וא"ד כלל לאשה התובעת כתובתה דדבר שפתים בזה אך למותר דממילא אם נתיר אותה שתנשא תגבה כתובתה וכן בבן בעלה למה ימהר לתבוע הירושה חשדינן למשקר מה שאין כן במבקש שכר וז"ב ופשוט

וראיתי שם בש"ש שהקשה ע"ד הריטב"א דסובר הה"ד אם הביאה עד אחד לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאמרינן אדעתא דכתובה אתאי ולא שרינן לה מהא דאמרינן פ' שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופירש"י דהשביעתו שיעיד בה שמת בעלה כדי שתטול כתובתה והיינו דצריכה דעיקר' לממון תבעה את העד להעיד ואם כן אם דעתה בפירוש להשביע את העד שתטול כתובה אין העד נאמן ולא שרינן ולא תטול כתובתה ואם עיקרה להתירה אין כאן כפירת ממון. ויש לומר דהא באמת אם שותקת מתביעת הכתובה מתירין אותה להנשא וממיל' לגרר אחר זה גביית הכתובה רק אם תבעה הכתובה אמרינן אדעת' דכתובה אתאי ובאפוקי ממונא סהדי בעינן והא דלא המניה אנן אנשואין בלחוד מיהא ולא נדרוש לה מדרש כתובה כ' הריטב"א סוף יבמות דהמנוה משום עגונא היכא דעיקר דעתא משום נשואין כדי שלא תתעגן אע"ג דגביא כתובה ממילא אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותה ליכא עגונא לא הימנוה והיינו כיון דאנן רואין שעיקר עדותה הוא משום הכתובה לכך לא מקבלין עדותה וזה אתי שפיר אם תבעה רק הכתובה לפני ב"ד וכן אם הביאה העד לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה אז אמרינן אדעת' דכתובה אתאי ולא שריא לה דלאיזה צורך תובעת עכשיו הכתיבה דהא העד מעיד עדותו וממילא כששרינן לה להנשא תתבע הכתובה ומה לה להחיש ולמהר תביעת הכתובה מזה נראה דעיקרא אדעתא דכתובה מה שאין כן היכא דהעד כופר עדותו ואינו רוצה להגיד והיא משביעו שיעיד כיון דאם לא תתבע הכתובה אזלינן בתר עיקר הדבר תביעה אם כן לא יועיל השבועה לחייבו בכלום דלא הוי כפירת ממון ולכן מוכרחת להזכיר הכתובה גם כן כמו שפירש"י ז"ל והשביעתו להעד כדי שתטול כתובתה דעיקרו לממון תבעה את העד להעיד ובכה"ג גם הריטב"א מודה דמתירין אותה כיון דלא יש לנו ראיה שאדעתא דכתובה אתאי דהיא מוכרחת לתבוע הכתובה כיון דהעד כופר עדותו וע"י השבועה אם יתחייב שיהיה כפירת ממון יכריחוהו להעיד לא איבדה בשביל זה שלא להתירה להנשא וכיון שמתירין אותה להנשא ממילא נדרוש לה מדרש כתובה

וגם לתירוץ השני שכ' שם הריטב"א דהימנותא דדייקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה אבל זו שעיק' כוונתה משום כתובה אולי לא תנשא ולא מקלקלא וגובה כתובה שלא כדין ובעדות שקר ומשום הכי אף אם הביאה היא העד לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאז אמרינן אדעתא דכתובה אתאי לא שרינן לה דעיקר דהקילו חכמים להאמינו בדבר שבערוה הוא משום עגונא ומתוך חומר שבסופה וכיון דאדעתא דכתובה אתאי אמרינן דלא תנשא ותגבה כתובה על ידי עד א' דלאפוקי ממונא תרי סהדי בעינן אבל אם העד אינו רוצה להעיד עד שהשביעתו להעיד אז בהכרח צריכה לתבוע הכתובה לא ידענו מריעותא במה שתובעת הכתובה לכן אז אם יודה העד עדותו שרינן לה וממילא גובת הכתובה וי"ל נ"מ בין השני תירוצים של הריטב"א אם אח"כ עברה ונשאת אם תגבה הכתובה דלתירוץ הראשון בבאה משום הכתובה ובעיקר עדותה ליכא עגונא לא הימנוה לכן אף כשנשאת יש לומר דלא תגבה הכתובה אבל לתירוץ השני דאולי לא תנשא ולא מקלקלא השתא דראינו שנשאת ויש חומר בסופה ואמרינן דדייקא שוב ממילא גובת הכתובה ועיין ח"מ אה"ע (סי' י"ז ס"ק פ"ד) וב"ש שם (ס"ק קל"א) דבעברה ונשאת נותנין לה כתוב' דהא אזיל לה חשדא

עוד יש לומר בישוב קושית השב שמעתתא על הריטב"א דיש לומ' אף אם הביאה העד לב"ד ותובעת הכתובה דאין מתירין אותה מ"מ אם אח"כ באתה לפני ב"ד אחר ואמרה מת בעלי ואינה תובעת הכתובה מתירין אותה. ועיין ריטב"א מס' שבועות (דף ל"ג) הבאתי לעיל (סי' ט"ז) באמר לדידה ולא אמר בב"ד דאין מתירין אותה בב"ד זה דהעד נאמן יותר ממנה מ"מ כיון דרבנן התירוה להנשא על פי עד א' שאמר לה כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הוי האשה כב"ד בענין זה ובב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך בהיתר שיתירוה עיי"ש וה"נ דכוותיה כיון דחכמים האמינו לעד מתוך חומר והיא יודעת אף שתובעת הכתובה מכל מקום כוונתה להתירה ויש לה חומר בסופה כי תידק להנשא יכולה לילך לב"ד אחר ולומר שמת בעלה כדי שיתירוה להנשא ואחר כך תגבה הכתובה ואף כי יש לחלק קצת משם דשם יודעת שהעד כבר אמר לה וששוב אינו חוזר ומגיד וכמו שכתב הריטב"א שם רק שאינה נאמנת עלינו לגמרי לכן יכולה לילך לב"ד אחר מה שאין כן כאן אם כבר העיד עדותו והב"ד לא קבלו עדותו בשביל שבאתה אדעתא דכתובה שוב לא נקבל עדותו מ"מ יש צד לומר כיון דהיא יודעת שלא הוי דעתה רק אכתובה ושתנשא ותידק ויש לה חומר בסופו אפשר לומר דיכולה לילך אחר כך לב"ד אחר ולומר שמת בעלה כדי שיתירוה להנשא ואם כן כשהשביעתו להעיד וכפר שפיר יש כפירת ממון דאם היה מעיד עדותו אף דבב"ד זה ל"ה מתירין אותה כיון דבאתה אדעתא דהכתובה מ"מ יכולה ללכת לב"ד אחר שיתירוה להנשא ואח"כ תגבה הכתובה וצ"ע בדין זה

ויש להבין למה בתובעת כתובה אינה נאמנת על מיתת הבעל תהיה נאמנת במגו דלא הוי מזכרת הכתובה אלא להתירה להנשא ואף לגבי כתובה תהיה נאמנת במגו הזאת וראיתי בספר נתיבות לשבת מבעל ההפלאה ז"ל (סי' י"ז) דעמד ע"ז וכתב לענין ממון אינו נאמן במגו דהוי מגו להוציא ואף דהיכא דאיכא שטרא מעליא אמרינן מגו להוציא הכא דיש לומר שהוא חי ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים ל"מ המגו ויקשה מ"מ להסוברים דאמרינן