אמרי בינה חושן משפט קסט

אינו נאמן בתורת עדות וכמו שכתב הר"ן מ"מ לגבי חבירו נאמן. ובנתיבות העלה מסברא דנפשיה דמעיד על ממון שלו אינו נאמן גם לחובתו דאדם קרוב אצל ממונו והיכא דחב לאחרים דאינו נאמן מצד הודאת בע"ד אף מטעם עדות אינו נאמן מה שאין כן בנוגע המעיד לחובתו ונתבטל הזכות שיש לו בנגיע זו שוב על ממון אחר מעיד ונאמן דל"ג מסילוק דמועיל. ולדבריו למ"ש הש"ך לדון בספיקא דדינא אם מהני סילוק לעדות בנוגע די"ל אף בממון בעינן תחילתו וסופו בכשרות א"כ אינו נאמן לגבי חבירו. אמנם למ"ש בלא"ה כיון דמה דנוגע לעצמו הוי כבע"ד ול"א בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונאמן במה דנוגע לגבי חבירו. ולגבי חבירו הוי תחילתו וסופו בכשרות. אך דעת הרמ"ה מבואר דלחוב נאמן מצד עדות דהוא סובר דעיקר איבעיא דרבא ל"ה לענין להרוג הפלוני רק לענין מקטליה לשור דאף דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים בד"מ אבל בדיני נפשות לא ובתר דבעיה לרבא הדר פשטה מסתברא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו הרי דנאמן לחוב בממונו ואף לעשות דין בשורו דעל זה ל"ש הודאת בע"ד כמאה עדים לחייב הב"ד ואף במקום דשוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא מ"מ אין מחייבין מלקות על זה כמבואר קידושין (דף ס"ג) ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי דאין סוקלין ע"י וכן בזה להעיד על שורו מצד הודאת בע"ד אינו נאמן לגבי אחרים וע"כ דסובר מצד עדות נאמן לחוב לו. אך מ"מ יש לומר דרק לדונו בסקילה דאינו מעיד על עצמו רק על שורו בזה אין אדם קרוב אצל ממונו אבל כשמעיד על ממונו דאינו שלו בזה לאו תורת עדות עליו דעל עצמו אינו יכול להעיד דנפסק זכותו וכמו שכתב הר"ן. וראיתי בריב"ש (סי' תפ"ו) שם היה השאלה בחזן שהעידו מהקהל שפטרו ממס כ' וז"ל גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי קהל אין עדותן עדות לפי שהם נוגעין בעדותן אלא אם כן סלקו עצמן קודם שיעידו מחלק המגיעם שלא יהיה להם הנאה ממנו עיי"ש מבואר מדבריו דעדות יחידי הקהל לחובתם אף שהיא לפטור ממס ועל עצמן כשרים ודלא כתשובת רא"ש הנז'

והנתיבות הביא ראיה דהא מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא פרוע א"נ כשחב לאחרים ואפילו יש עד א' עמו אינו מצטרף להעיד כמבואר בש"ך (סי' מ"ז ס"ק ד') הרי דלחובתו לא לחשב עד. והנה בדברי ש"ך אינו מבואר רק בעד א' שמעיד שהשטר פרוע והמלוה מודה לו דאינו כלום כיון דנשתעבד למלוה הראשון מדאורייתא מדר"נ והיינו דהודאתו א"מ אבל אם מעיד בתורת עדות אינו מבואר דא"נ כיון דבהודאתו כבר נפטר הלוה ואף אם לא יגבה המלוה הראשון ממנו והמלוה השני יפרע למלוה הראשון אם מעצמו הודה בלא תביעת בע"ח שוב א"י לגבות ממנו כמבואר שם בש"ע ואם כן כבר נסתלק הוא מן ממון זה והוי כמעיד רק על זכות המלוה הראשון דאין לו ולמה לא יצטרף עם ע"א האומר פרוע ויעיד בפני ב"ד בתורת עדות וכבר נסתלק זכותו וזה אינו מבואר בדברי ש"ך ואפשר כיון דהודאתו שהודה שהוא פרוע זה לאו תורת עדות עליו דהוי כמעיד על ממון שלו שאינו שלו א"נ אח"כ להעיד בתורת עדות להסוברים דאמרינן עביד אינש להחזיק דברים הראשונים אולם לרוב הפוסקים דל"א יש להבין למה לא יהיה נאמן בתורת עדות דאין להמלוה שלו זכות ע"ז. וכן אם היו ב' שותפים יהיו נאמנים בתורת עדות

אך הדברים מבוארים ברשב"א גיטין (דף י"ד) בהנהו גינאי דכ' אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דל"ג מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגעית עדות כלל אלא דוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כהא דאומר שטר אמנה הוא זה דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא עכ"ל ועיין ש"ע (סי' קכ"ו ס' י"ד) ובש"ך שם (ס"ק ס"ד) הרי דבאמת תורת עדות על עצמו רק מחשש קנוניא אינו נאמן ואף דשם כבר אסתלק מן חוב זה אחרי דהמחהו במעמד ג' והוי כמעיד על ממון אחר מה שאין כן בשטר אמנה או פרוע דמעיד על עצמו ז"א דהא באמת מצד הודאת בע"ד כבר אסתלק מזה כנ"ל ולמה לא יהיה נאמן על זכות חבירו בתורת עדות רק משום קנוניא אינו נאמן וכן באומר פרוע הוא אינו נאמן נגד חזקת שטר דחיישינן לקנוניא

אולם יש להבין דברי רשב"א אמאי חיישינן שם לקנוניא טפי משארי עדים דל"ח שקבלו שכר להעיד שקר או שיש להם חלק במה שיזכה זה בדין דגזירת הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר ובשני שותפים יכולין להעיד חובתם ולא חיישינן לקנוניא. ומצאתי בס' שע"מ דעמד על זה וכתב כיון דטעיתי טענה גרוע הוא לכך חיישינן טפי לקנוניא דהוי כמו במקום ריעותא וכן בשטר אמנה כיון דאיכא ריעותא דחזקה דשטרא מעליא לפנינו חיישינן לקנוניא והוליד מזה חדשות בשני שותפים שיצא עליהם שטרות ואומרים שחייבים לאחרים בע"פ דבכה"ג ליכא חזקה הסותרת כמו שכתוב ש"ך (סי' צ"ט ס"ק ו') בזה נאמנים שנים בתורת עדות ול"ח לקנוניא עיי"ש ולענ"ד דין זה ודאי אינו דבזה הוי כמו דמעיד על עצמו וכמו"ש הר"ן דאומר זה אינו שלי דאינו נאמן כן נמי במעיד שחייב לאחרים הוי כבע"ד ולאו תורת עד עליו וא"ד לסילוק דשותף דשם מעיד על של חבירו. גם הא מבואר מ"מ (פ"א ממלוה ה"א) משם רמב"ן הטעם דאין הלוה נאמן על מטלטלין שבידו דשל אחרים הם אף דיש לו מגו שבידו לתת לו דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ומגו במקום חזקה כזו ל"א לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה וע"כ הטעם אף דבכל עדים אין אנו חוששין שקבלו שכר היינו אם מעידין על של חבירו אבל על של עצמן חיישינן דעושה קנוניא לבעלים מב"ח ואישתמוטי קא משתמיט וסובר שישלם לו אחר כך וזה לא יקח ממנו מה שאינו שלו ואינו דומה כלל להדין (דסי' ל"ז) דשם כשמסלק את עצמו מן הממון ל"ח שיעיד שקר לגזול להמערער משא"כ מה שמודה שחייב עוד בע"פ לאחרים מלבד דהוי כמעיד על עצמו כמו שכ' יש לומר דעושה קנוניא נגד בע"ח שלו ומשתמט לכך אינו נאמן. וגם בדברי רשב"א אין לומר הטעם משום דטעיתי הוי טענה גרוע ונגד חזקה דהא שני עדים המעידים בתורת עדות נאמנין אף נגד אלף חזקות וכן בשטר אמנה או פרוע אלא הוא הדבר הואיל דאינו רוצה רק שבע"ח לא יגבה ממנו עכשיו עושה קנוניא להעיד ואף דשם הוי כמעיד רק על של חבירו כיון דכבר זכה במה שהמחהו לו ועדיף משטר אמנה דאינו בא רק מכח שדר"נ מ"מ חיישינן לקנוניא וזה יודע שבאמת חייב לו ישלם לו ואחר כך חושב שישלם להמלוה שלו אחר כך

גם יש לומר דכל עדים כנאמני' מחזקינן דמהיכי תיתי ואמרו שקר דמה הנאה יש להם ול"ח ששכרו אותם מה שאין כן היכא דנודע לנו אם נחזיק דיאמרו שקר ירויחו מגוף העדות לאו תורת עדים עליהם אם כן בדינו דרשב"א אם לא יתן לבעלים יחזור ויתן להם כי חייב להם רק דנאמר כיון דהודו דאינו חייב לא ישלם לזה אמר דחיישינן לקנוניא אבל לחוש שיעשו קנוניא במקום שאין הנאה בגוף הדבר זה ממש כמו דניחוש על שני עדים שקבלו שכר להעיד שקר

ברם בעיקר דברי רשב"א יש להבין אם נאמר דא לחוב לעצמו היינו להעיד על מה דאינו שלו דהוא שלו או על מה שהיה בחזקת שלו לומר דאינו שלו וכמו שכ' הר"ן וכמו דהעלה הנתיבות א"כ מה צריך הרשב"א לדמות דיני לדין דאומר שטר אמנה ולומר דחיישינן לקנוניא הא כבר היו הגינאי בחזקת דאינם חייבים להמרי דארעא במה שקבל בקנין או במעמד ג' מהחד מינייהו ועכשיו כשהעידו דהיה בטעות ויאמרו דהמה נשארו חייבים כמקדם א"כ מעידין על עצמן במה שהיו מוחזקים דאינם חייבים והוי כמעידים על עצמן דהמה חייבים למרי דארעא כיון דאם הי' בטעות כפי דבריהם עדיין חייבים וממילא לאו שם עדים עליהם ואף אם נאמר באומר שטר אמנה דיש עליו תורת עד אחר כך היינו כיון דכבר הודה דא"ח והודאת בע"ד כק' עדים ואחר כך הוי כמעיד על זכות אחר מה שאין כן בזה אם לא נקבל עדותו ל"מ הודאתו נגד זה. וגם בהודה על שטר דפרוע הוא או אמנה שוב אין תורת עד עליו להעיד על זה דנוגע הוא דאם לא יעיד הלוה חייב לשלם למלוה הראשון כיון דהודה דאינו חייב לו והוא הוכרח לפרוע חובו א"ד לפורע חובו של חבירו כמבואר בש"ך (סי' קכ"ו ס"ק ס"ז) א"כ שוב הוי נוגע מטעם השני נוח לי והראשון קשה הימנו

אך למ"ש הש"ך (סי' קכ"ג ס"ק כ"ד) דלא אמרינן השני נוח לי אלא לענין שאם העד צריך להוציא אבל לא כשהעד חייב וכתב דכן מוכח בש"ס ופוסקים (סי' ל"ז) והכוונה דהא מהני בשותפין סילוק אם מקבל אחריות דל"ש שמעמידה לפני בע"ח הא אכתי נ"מ לו שישאר ביד השותף כדי שבע"ח יטרוף ממנו ואי דיהי' חייב באחריות הא מכל מקום יש לומר השני נוח לו והראשון קשה לו אלא ודאי כיון דהוא חייב לא איכפת ליה או לזה או לזה כיון דהוא המוחזק ומה דקשה על הש"ך (מסי' ל"ז סי"א) אם הלוה הוא א' מעדי מתנה שנתן מלוה שלו השט"ח לאחר דחשיב נוגע שרוצה לפטו' מבע"ד והשני נוח לו כבר הקשה כן השואל להנו"ב מד"ת חח"מ (סי' י') וכתב לתרץ דשם נוח לו השני דלא יהיה לוה רשע בעיני עולם כי מי ביקש ממנו שיקנה השטר עיי"ש ואם כן ה"נ אף אם יתחייב הוא לשלם להלוה אם יצטרך לשלם בשביל זה ל"ה נוגע דלא איכפת ליה אם ישלם לו או לבעל חובו כיון שהוא מוחזק. אולם אף אם נאמר דבשני לוים המודים על שטר דפרוע או אמנה הוא דנאמנים מטעם עדות אחר הודאתם מ"מ בהני גינאי דע"י עדותן דהי' טעות בחשבון מעידין על עצמן שהמה חייבים