אמרי בינה חושן משפט קסה

דבעינן תרתי ראו ביחד והגדה בב"ד אם כן שם דאיירי דלא הגידו עדיין ע"כ סובר הרא"ש דלא קיי"ל בזה כרבינא ולא פליגי ר"מ וחכמים בזה דלשיטתם בעינן הגדה ושם רצה רבינא לעשות פלוגתא חדשה דאף בלא הגדה פוסל ונתבטל עדותן ויש ליישב להמעיין שם ומה שהאריך שם הנו"ב להקשות עוד על הרי"ף והרא"ש כבר הרגיש בש"ך (סי' ס"ו ס"ק כ"ג) והוכיח מכמה מקומות דהלכתא כר"נ בדינא אף במקום שמואל רבו

ומה שהקשה עוד לשיטת רש"י בטעמא דר"י משום דבדיני נפשות כתיב והצילו העדה אם כן בגיטין וקידושין תתקיים עדות בשאר ושמואל אמר הלכה כר"י ואף שהלכה כר"נ בדינא מ"מ הלכה כשמואל באיסורי א"כ נימא בגיטין וקדושין תתקיים עדות בשאר נראה ליישב בפשיטות דכיון דקיי"ל כרב נחמן בדינא ממילא הלכה דמקשינן שלשה לשנים בד"מ ובדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מדכ' ערות דבר וכתיב עפ"י כו' יקום דבר וכיון דידענו גז"ש ממילא כל עדות שאינו מועיל בדיני ממונות ונתבטל אינו מועיל גם כן בדבר שבערוה. ועיין ספר הפרדס לרש"י ז"ל שכתב דהלכה כרבי דפסק ר"נ כוותיה ור"נ בתרא הוא והלכה כבתראי ועוד דקא מסייעו קרא ולא מפליג בין ד"מ לד"נ ור"י מוקי לי' בד"נ הלכך מה"ט הלכ' כרבי עיי"ש. הרי דגם לרש"י עיקר מה דהלכה כר"נ משום דמסייע קרא להקיש שלשה לשנים ואם כן שוב מה"ט גם בדבר שבערוה אי אפשר לומר דתתקיים עדות בשאר דילפינן דבר דבר מממון לכ"ע ועוד יש לפלפל שם הרבה בדבריו ועיימ"ש לעיל (סי' כ') ומ"ש שם הנו"ב בטעם הדבר דבב' ונמצא א' קרוב או פסול דאין עד הנשאר קם לשבועה דדבר זה למדנו מפי השמועה כ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה למדנו ג"כ צד הסותר דכמו בג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין הב' כשרים מחייבין ממון כן אין עד א' מחייבו שבועה והוליד מזה דלמאן דחש למקדש בעד א' אז אף בב' לא נתבטל עדות הכשר עיי"ש וכדבריו מצאתי בש"מ סנהדרין שבסוף ספר חמרא וחיי משם המאירי וכתב דהוי כמו אין כאן אפילו עד א' שאין כאן נמצא אחד מחייב שבועה במקום שאין הב' מחייבין אותו ממון שהרי אם היה ג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין מחייבין אותו ממון על פי הב' הכשרים עכ"ל ולדבריו דבעינן דוקא שיחייב שבועה באותו אופן אם הי' ב' דהיו מחייבין ממון נראה דכמו בב' עדים בממון באומרים א"י בחקירות עדותן בטילה דבעינן עדים הראוין להזמה כמו שכ' הש"ך (סי' ל"ג) כן נמי בעד א' לחייבו שבועה באומר א"י בחקירות אינו מחייבו לדעת הש"ך וזה דלא כמו שכ' קצת אחרונים

והנה דעת תוס' ורא"ש דלמסקנא בש"ס מכות (דף ו') במקיימי דבר הכתוב מדבר בעינן דוקא שיבא הקרוב לקיים הדבר בב"ד ותרתי בעינן שיתכוין להעיד ובא לב"ד והעיד ומבואר בתוס' דאף בלא העידו יחד תוכד"ד מ"מ נתבטל כל העדות. ולא נתבאר בדבריהם אם עכ"פ צריך שיעידו בב"ד יחד רק דל"ב תוכד"ד ומ"מ צריך שיעידו זה בפני זה ושיבאו יחד לב"ד ובאותו מעמד העידו שניהם או אף שמעידין זה שלא בפני זה סגי לבטל עדותן כיון דראו יחד ובאו לקיים הדבר וראיתי בס' שער משפט דכתב כיון דלדעת הרמב"ם וסייעתו בכיון להעיד לחוד אף דלא העיד בב"ד מבטל עדות הכשרי' מהיכי תיתי נעשה פלוגתא רחוקה ונאמר דלדע' תוס' ורא"ש בעינן דוקא שיעידו זה בפני זה וכתב ראיה לזה דאל"כ יגידו הכשרים פעם שנית כיון דראיה לחוד אינו פוסל רק הגדה אם יגידו שנית נאמר דהוי תחלתו וסופו בכשרות אלא ודאי דל"ב צירוף הגדה ביחד וראיה הזאת אינני מכיר הא יש לומר כיון דבאו לקיים הדבר ביחד נתבטל למפרע עדות הכשרים הואיל דראו ביחד והגידו יחד אבל אם ב' עדים העידו ונתקבל עדותן ואין צורך עוד לקיום הדבר למה יבטל כשבא הג' אחר כך להעיד אף שהוא גם כן ממקיימי הדבר מ"מ כיון דא"צ לו אינו מבטל רק כשבאו והעידו יחד נתעורר הפסול משעת ראיה ונתבטל ושוב אינו מועיל שיגידו עוד הפעם דכיון דנתבטל עדותן בטילה לעולם ואף די"ל כיון דלא העידו תוכ"ד ולא צרפו יחד בהגדה תוכד"ד שוב לא נשאר רק צירוף בראיה ומחשבה לבד אינה פוסלת כמו שכתב הרמב"ן ב"ב ולמה לא יועיל הגדה פעם שנית בלא צירוף ז"א כיון דראו יחד והיה צירוף עכ"פ לקיים הדבר בהגדה נגמר ביטול העדות משעת ראיה אבל אם לא באו ביחד ולא העידו ביחד לא נעשה שום צירוף רק בראיה ואינו פוסל

ועיין תוס' סנהדרין (דף ל"א) ד"ה שב"ש וז"ל אי נמי ל"א נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בב"א תוכד"ד דאז חשיבי עדות אחת והכי שבאו ב' כיתי עדים זו אחר זו. ולכאורה זה סותר לשיטתם במס' מכות דל"ב הגדה תוכד"ד וכבר ראיתי בפ' מ"א סנהדרין (דף ט') שעמד על סתירת דבריהם. ובתשובת פמ"א (ח"ב סי' ח"י) כ' דתוס' כתבו כן לב"ש דלית הלכתא כוותיה וזה דוחק אולם בפשיטות אתי שפיר דשם לא הוי הפסול בשעת ראיה רק אח"כ כיון דהכחישו זה את זה בזה צריך שיעידו תכד"ד דנעשה אז הצירוף משא"כ היכא דהצירוף הי' בשעת ראי' בפסול רק דמחשבה לבד אינו גורם הפסול לכן כשהגידו אח"כ לקיים הדבר אף אחר כד"ד נתעורר הביטול למפרע וכן כ' הקצוה"ח ובנתיבות כ' דלדידן אף בהוי כשר מתחילתו מ"מ כשהעידו אח"כ אף לאחכ"ד גזירת הכתוב כל שנצטרפו בשעת ראיה ונתבטל מקצתן מחמת פסול שנתבטל כל הקישור והצירוף מחמת עדות שבטלה מקצת' והתוס' בתירוץ הנז' סברו דבשום מקום ל"א דנתבטל רק כשהעידו בבת אחת. ובאמת כן משמע מלשון התוס' דכ' ל"א נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבא תוכ"ד דאז חשיבי עדות אחת משמע דלא כתבו כן על ב' כתי עדים רק בכ"מ קרוב או פסול לא נתבטל רק כשהעידו בב"א. ואם נפרש דקאי רק בנידון דשם שהיו כשרים בשעת ראיה כמו שכתב הקצוה"ח יש לומר דמ"מ אף בהיה כשר בשעת ראיה מכל מקום כיון שנצטרפו יחד בשעת ראיה פוסל אף בהעידו אחר כך אחר כד"ד רק דשם כת אחת אומרת מנה וכת אחת אומ' מאתים לא כוונו יחד אף בשעת ראיה כיון דהיה הכחשה ביניהם וכת אחת אומרת שקר דומה לעדים שהוזמו דכ' תוס' מס' מכות דלכך בעינן תוכ"ד כיון שאינם אומרי' אמת לא בא עדותן אלא כשיעידו בב"ד וה"נ כיון דאחת משקרת לא הוי צירוף בשעת ראיה ואף אם העידו כולם שהיו ביחד מ"מ מה שזה אומר שראה אינו אומר זה לכך צריך שיעידו יחד תוכ"ד אבל מ"מ יש לומר דאף בהיה כשר בשעת ראיה מ"מ כיון דהיה צירוף יחד בראיה כל שהעידו אף לאחר כד"ד נתבטל הצירוף למפרע. ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ל"ו ס"ק ב') ודעתו דעכ"פ מועיל שיעידו הכשרים שנית כיון דלא הוי תחילתו בפסלות מה שאין כן כשהי' פסול משעת ראיה נפסל משעת ראיה והוי תחילתו בפסלות. אבל מ"מ יש לומר דוקא בהעידו כאחת אף שהעידו אחר כ"ד מ"מ כיון שהוציא המחשבה אל הפועל אז נתבטל למפרע אבל כשזה העיד היום וזה למחר לא נתבטל כיון דלא נצטרפו יחד כלל בהגדתן

וזה לשון הרא"ש אין קרוב או פסול מבטלין העדות אלא א"כ באו והעידו בב"ד עם האחרים כו' ומדכ' עם האחרים משמע קצת דעכ"פ במעמד אחד צריך שיעידו ואף דכ' אחר כך הא דקאמר מה יעשה ב' אחין שבאין זה אחר זה בפני ב"ד ואין אחד יודע שכבר כו' הלכך שיילינן ליה ואם יאמר שבשעת מעשה לא כיון להעיד העדות קיים ומבואר דל"ב שיבאו יחד רק אף זה אחר זה מ"מ יש לומר דבאותו מעמד צריך שיעידו יחד אבל אם העיד זה היום וזה למחר יש לומר דלא הוי צירוף כלל. אולם לשון הטור אם כיון לראות כדי להעיד אינו פוסל אלא אם כן כיון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד משמע קצת דצריך רק שיעיד אבל אם העיד נתבטל אף שהעיד אחר זמן שהעידו הכשרים מדלא כתב עם אחרים

וראיתי בתשובת מהר"י אדרבי (סי' רכ"ח) שכתב בנידון דהי' ד' עדים אצל קידושין ועשו שני שטרות מענין קידושין וחתם שנים מהם בשטר אחד ושנים מהם בשטר שני ועד א' מהם היה פסול ודן לדעת תוס' ורא"ש דאין צריך שיעידו בב"א תוכד"ד ובטלה עדות כולה אם העיד לכן אף שנתקיים השטר בדין נ"מ דכבר נתבטל עיי"ש ושם לא הגידו העדות בב"ד רק שיצאו שטרות ע"ז כדת ואם כן לא אתו עלה לבטל העדות רק דעדים החתומים על השטר הוי כהגדה וכמי שנחקרה עדותן בב"ד הרי דסגי לבטל העדו' על ידי קרוב או פסול שהעיד אף אם לא העיד באותו מעמד ויותר עוד מוכח דס"ל דאף אם העיד הפסול בפני ב"ד אחר גם כן נתבטל דכיון דלא צריך שיעיד בב"א תוכ"ד לא ניתן שום גבול לזה ואם העיד בתורת עדות הפסול אם כוונו יחד בשעת ראיה נתבטל למפרע דהא כיון דנעשה שטרות נפרדות לא נצטרפו יחד בהגדתם כלל וגם ל"ה כאלו העידו באותו ב"ד דנעשה החתימה כנחקרה בב"ד יהי' איזה שיהיה ולא דוקא בפני ב"ד אחד ובכ"ז כתב דהוי כהעידו ונתבטל העדות מכל וכל שוב ראיתי בכנה"ג אה"ע (סי' מ"ב בהגהות ב"י אות ק"ע) שהעתיק מתשובת דברי ריבות הנ"ל דאף שחתמו בשני שטרות ובשטר אחד שניהם כשרים עדותן בטילה. וכן הביא דבריו בכנה"ג ח"מ (סי' ל"ו אות י"ו) [ומדברי הריבות הנ"ל מוכח דסובר כשיטת הש"ך (ס"ק י"ב וסי' מ"ו ס"ק כ"ז) דחתימ' על השטר הוי כהגדה ממש דלא כסמ"ע והלבוש שם דכתב דאם לא הגידו רק חתמו על השטר אף דכוונו יחד בשעת ראיה מ"מ יכולין הכשרים לחזור ולהעיד דאם לא כן היה לו לחוש עכ"פ שם בדינו לחקור מן עדי השטר ששניהם כשרים דלמא זכרו עדותן ויעידו בעל פה אלא ודאי דסובר כיון דכבר נתבטל עדותן על ידי חתימתן של השטר השני אינו מועיל הגדה בעל פה כדעת הש"ך. גם מוכח מדבריו דלא כב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק ח') דכתב דלדעת