אמרי בינה חושן משפט קסג

ביה מב"ח לפי שלא ישקרו בדבר שבידינו לחקור עליו אם כן כיון דמהני בזה אף להוציא ממון ודוקא במלתא דלא עבידא לגלויי בבירור וגם אין בידינו לגלותו אינו נאמן מן התורה וכנראה הא דכתב הרמ"א ח"מ (סוף סי' ל') דאין עד א' נאמן בד"מ במלתא דעבידא לגלויי היינו כמו שכתב הריב"ש כמו במת בעלה דלאו בירור גמור דיבא לגלויי ואין בידינו לגלות כי שמא לא יבא לעולם בזה אינו נאמן רק משום עגונא ומדרבנן אבל בדבר שיש בידינו לגלות בזה אף להוציא ממון נאמן ואם כן למה צריך הריב"ש להוסיף וגם דלא אפשר ע"י אנשים לבדוק וע"כ צריך לומר דאף במקום דבידי' להתברר מ"מ לא סמכינן על עדות שאינו בר עדות הואיל דבידינו לברר ואף דהוי מלתא דעבידי לגלויי וחזקה ברורה דלא משקר מ"מ במקום דאיכא לברורי לא סמכינן על החזקה וכמו"ש רמב"ן מ"ד ורשב"א ריש מס' חולין דמה"ט לא סמכינן מדאורייתא על חזקה דרבא דבהגיע לכלל שנים ודאי יש לה סימנים משום כיון דאיכא לברורי לא סמכינן על החזקה א"כ הי' קשה ליה לריב"ש לו יהיה דעל ידי הגדת נשים נתוסף עוד חזקה דלא משקרי במקום דאיכא לגלויי מיד מ"מ לא נסמוך על חזקה כיון דהדין דבמקום דנוכל לברר לא סמכינן על החזקה לברר על ידי בירור גמור באנשי' שהם בגדר עדות לכך כ' דלא אפשר ע"י אנשים שיסתכלו בערוה. ולפי זה לא סמכינן על הגדתו שיש לו ב' שערות כיון דאינו בגדר עדות על עצמו רק דנסמוך על חזקה במקום דבידינו לגלות שקרו לא ישקר לא סמכינן על החזקה במקום דנוכל לברר בירור גמור אולם לפי זה אם מעיד בת"ע על דבר ומעיד גם כן שיש לו שערות ואחר כך הלך מכאן באופן דאי אפשר למבדקיה יש לומר דבכה"ג סמכינן על עדותו. ואף דיש לומר דכיון דאנן מספקינן דלמא לא הביא ולא סמכינן על חזקה דרבא אם כן אם הוא קטן אינו נאמן אף במלתא דעבידי לגלויי אך ז"א דהא מצינו דקטן נאמן במלתא דעבידי לגלויי כמו"ש בת"ש יו"ד (סי' א' ס"ק ס"א) דאף דכל הפוסקי' שם חולקין על הטור וסוברים דקטן אף אם ידענו שהוא מומחה ואומן לשחוט מ"מ אינו נאמן ששחט כהוגן ומ"מ לשלוח ע"י לשחוט מאמינים לקטן במילתא דעבידי לאגלויי עיי"ש

ובטו"ז אה"ע (סי' י"ז) העלה בדע' הטור שם דקטן שיש לו דעת והגיע לעונת הפעוטות נאמן בעדות אשה לומר מת בעלה אף באינו מסלפ"ת ובס' קה"י שם התפלא מאד כיון דקי"ל דקטן א"נ באיסורין אע"ג דאשה נאמנת ע"כ הטעם דאינו ב"ד וכנכרי דמי דאינו נאמן באינו מסלפ"ת משום דמשקר וראיה דתנן קטן פסול לכתיבת הגט ואף דל"ב שליחות מ"מ לאו בני דיעה נינהו והיתכן אם יהיה בי"ג שנים וחריף ולא הביא ב' שערות דיכשר עי"ש עוד ולא אדע תמיהתו ודאי בכל איסורין ואף בדבר שבידו להחולקים על הטויו"ד גם כן אינו נאמן בדאורייתא משום דמשקר הואיל ואין בו דעת שהתורה פסלהו דעדיין אינו בר מצות מטעם דלית ליה דעת גמור עפ"י חוקי התורה עד שיביא ב"ש אבל במלתא דעבידא לגלויי דזה מצד הסברא דלא משקר זה נאמר אף בקטן אם הוא בר דעת בעניני דעלמא אף דפטור מן המצות מ"מ לא ישקר דירא שיהיה נתפס לשקרן ועדיף הוא מגוי דגוי משקר אף במלתא דעבידא לגלויי מה שאין כן קטן דישראל הוא וירדו חז"ל לסוף דעת בר ישראל אף דעדיין אינו בגדר עדות מ"מ במלתא דעבידא לגלויי לא ישקר וכמו שכ' הפ"ח והב"ה שהביא הת"ש שם וכן כ' הפ"מ שם וכבר פשט המנהג להיתר לשלוח לשחוט על ידי קטן ואם כן בעדות אשה דהאמינו חז"ל לעד א' אף פסול מטעם דהוי מילתא דעבידא לגלויי וגם חזקת דייקא דהאשה. למה יגרע קטן משאר פסולי עדות כיון דחז"ל הקילו בזה ואינו דומה לכתיבת הגט וכדומה דשם בעינן תורת עדות לסמוך על הקטן מה שאין כן במלתא דעבידא לגלויי. וכן מבואר רמב"ם (סוף פ"ד) מיבום דאפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון ונאמנין לומר פלוני אחי פלוני כו' מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות הוא אפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארתי סוף הלכות גירושין עכ"ד הרי דפשיטא ליה דכמו דאשה ועבד נאמנין על אחוי דמיתנא כמו כן קטן ב"ד ומזה נראה הוכחה לדעת טו"ז דס"ל שם בהא דכתב רמב"ם ה' גירושין דעל ידי עדות קטן ל"מ רק במסיח לפי תומו דהיינו בלא הגיע לעונת הפעוטות אבל בהגיע מודה דמהני כשאומר בפירוש מת. ובס' ב"מ שם דאין במשמעות הרמב"ם דמודה בהגיע עיי"ש ודברי רמב"ם הל' יבום לעד נאמן כדעת הטו"ז מדסיים כמו שביארנו סוף הלכות גירושין משמע דחד דינא להם ושם ביאר הרמב"ם קטן שהוא מכיר ונבון וקטן כזה משמע כמו דנאמן לחליצה על הכרת אחי המת כ"כ נאמן לומר מת בעלה. ומ"ש בהל' גירושין אם שמע מפי קטן אינו מעיד שם איירי באינו מכיר ונבון ועד לזה דכייל ליה בהדי שמע מפי שוטה. אך דעת מהרש"א שהמתיר בעדות קטן הוא בר שמתא [ובמ"א הבאתי ראיה דאף בהגיע לעונת הפעוטות בעינן דוקא מסלפ"ת ובלא הגיע לא מהני אף מסיח לפי תומו מהא דקתני מתניתין דב"ק (דף קי"ז) נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה כו' ומוקי בגמרא כגון שהי' בעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואח"כ מביא בש"ס אמר ר"א אין מסלפ"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד עיי"ש בש"ס משמע דשוין הן. ויש לדקדק למה נקט במתניתין אשה וקטן היינו ללמד דאף אשה או קטן נאמנים בנחיל של דבורים לנקט רק סתם קטנה נאמנת ונדע דאף אשה דאינה בר עדות מ"מ בזה נאמנת וגם נדע דאף קטן נאמן מדנאמנת אף אשה קטנה ודוחק גדול לומר דבאמת בתרתי לריעותא אשה דלעולם לאו בת עדות היא וקטנה ג"כ בזה א"נ דזה אין סברא אלא ודאי דלכך נקט אשה וקטן דסתם אשה היינו כשהיא ב"ד כן קטן נמי דוקא אם הוא דומיא דאשה דהוא בן דעת ובר הבנה ועיין תשובת מהרשד"ם (סי' קס"ה) הרי אף במסיח לפי תומו בעינן שיהיה בר הבנה ואכ"מ בזה]. עכ"פ אין תימא לומר דקטן נאמן כמו שהתפלא בס' קה"י דהרי מבואר דבדבר העשוי להגלות סמכינן אף על קטן יע"ש עוד בב"מ דס"ל דעכ"פ ל"ב שערות רק די בי"ג שנים לענין עדות אשה ותמה על הנו"ב דמחליט דבעי דוקא שערות ובדיקה ונאמן על עצמו דאם הוא קטן אין בדבריו כלום ול"מ עדות ע"ע עיי"ש ולמ"ש י"ל דזה הוי מילתא דעבידא לגלויי ממש דבכה"ג מה"ד נאמן ואף לענין דיני ממונות

וראיתי בקצוה"ח (סי' מ"ט) דעמד שם על הטוש"ע דלהכיר להעדים שזה שם הלוה די אפילו אשה או קרוב והוכיח הכנה"ג שם מזה כדעת התשב"ץ החולק על ריב"ש וס"ל דבמילתא דעבידא לגלויי נאמן ע"א אף בממון וכתב הקצוה"ח דהרמ"א (סוף סי' ל') העלה להלכה דאין חילוק בד"מ בין מילתא דעבידא לגלויי או לא וכדברי הריב"ש ולכן ע"כ הא דסמכינן שם על מלתא דעבידא לגלויי דחשש דאין כותבין אלא אם כן מכירין אינו אלא מדבריהם ולכן גבי גט בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ומש"ה האמינו חז"ל במלתא דעבידא לגלוי אפילו ע"א ודבריו תמוהין דהא גט שאני מטעם דאין אדם חוטא ולא לו וכן חליצה דמהני מה"ת וחולצין לאשה אעפ"י שאין מכירין מה"ת כמו שכ' תוס' יבמות (דף ק"ו) הוא מטעם דא"א חוטא ולא לו ועי"ש ברשב"א וריטב"א דדומה לאב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן רק מדרבנן החמירו עיי"ש אבל לענין ממון שבא לפני סופר ועדים לכתוב לו שט"ח שחייב לפלוני ודאי חיישינן דמשקר בשמו ויוציא אחר כך השם על אחר וזה ודאי מדאורייתא חיישינן רק הואיל דהוי מלתא דעבידא לגלויי גמור וזה מהני אף בממון וכמו שכתב הריב"ש הנ"ל. אולם יש להתבונן בדעת הריב"ש דכפי מה שכ' (סי' קנ"ה) בדבר שבידינו לברר מיד בזה מהני מה"ת ומה"ט בסימני נערה נבדקת על פי נשים לפי שאפשר לבדוק על ידי נשים אחרות. אולם (סי' קפ"ב) הביא דברי רי"ף דפרק החולץ דמה"ט אפילו אשה וקרוב מהימני על אחוהי דמיתנא דלאו אמילתא דאסירא או ממונא קא מסהדי ופי' הריב"ש דאם מעידין על שעת איסור ל"מ רק אם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ועדות נשים דמהני על סימנים אף דהוא בשעת מעשה הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא עיי"ש הרי דבלא חזקה דרבא לא סמכינן על עדותן בשעת מעשה אף בדבר העשוי להתגלות ונוכל לגלות מיד וע"כ כיון דאנן סמכינן אף בשעת מעש' על היכרה של אשה וקרוב הוא משום דבכה"ג מהני עבידא לגלויי ועיין ב"י אה"ע (סי' קנ"ז) דכ' דכל הפוסקים חולקים על הריב"ש בזה בכוונת הרי"ף ועיין תשובת נו"ב ח"א חאה"ע (סי' צ"ג) מה שהקשה על הש"ע אה"ע (סי' קס"ט) דאין סומכין במנין השנים רק על פי עדים כשרים להעיד ואמאי הא דומה להך דהכרה דאחוהי דמיתנא עיי"ש באורך והעלה לחלק דשם משום עגונה הקילו וכבר קדמוהו בכמ"ש שם בס' מכתב מאליהו (שער ד' סי' ל"א) ולמ"ש יש לחלק טובא דשם ההכרה הוא מדבריהם כמו בקדשתי את בתי וא"י למי דנאמן וכמו"ש הרשב"א ובדיקה על ידי נשים בצירוף חזקה דרבא וגם בידינו לברר מה שאין כן להעיד על שנים ואכ"מ בזה במה שיש להאריך בענינים האלה עכ"פ נראה דאם העיד עדות ונודע שהוא בן י"ג שנים ומעיד על עצמו שיש לו שערות והלך לו די"ל דמקבלין עדותו וצ"ע ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני מיאון (סי' ב' וג') ובמה שכ' שם בהגהותי בענין חזקה דרבא ועיין תומים (סוף סי' ל')

ודע דאף אם הפסולין נאמנין במלתא דעבידא להגלות או בידינו לגלות מ"מ נכרי אינו נאמן דאשר פיהם דבר שוא כתיב בהו ורק במסלפ"ת נאמן ותמהני על הנו"ב (ח"א סי' כ"ח באה"ע) דהביא שם המקומות דנאמן אף מדאורייתא בדבר דעבידא לגלויי