אמרי בינה חושן משפט קנה

בכל פעם שישחוט שחיטה פסולה ורשאי לאכול ועיין תוס' ב"ק (דף ק"ח) דמדאורייתא אף החשוד על השבועה נותנים לו שבועה ובקצוה"ח (סי' צ"ב) ביאר דבריהם דרק לגבי עדות חדית רחמנא אל תשת רשע עד רק מכי איתברר דעשה תשובה אבל לשבועה לא כתיב רשע ומשביעין אותו דאפשר עשה תשובה עיי"ש וה"נ לענין שחיטה כיון דלא מיפסל בבירור ובידו לשחוט כהוגן ונאמן אף הפסול רק כיון דנעשה חשוד לאותו דבר פ"א לכן כ"ז דלא נתברר הפסול שלו רשאי אף זה לאכול משחיטתו וא"ד לדברי תוס' כתובות הנז' דכוונתם רק בדבר דצריך עדות לקיום הדבר בזה מרעינן להו לגבי עצמו. ואף להסוברים דחשוד על השבועה נפסל מדאורייתא לשבועה מ"מ סברת המרי"ק כ"ז דלא נודע פסולו לא מפסל ויבואר במ"א סברתו לדעתי העניה בזה רק זאת נראה דלענין לפסלו לעדו' לחובתו של זה שהודה אינו ראיה לדעתי מדברי תוס' הנ"ל דכל כוונתם רק לפסול מה דבעינן לקיום הדבר עדים כשרים לא לברר אמיתת הדברים

ולכאורה יש להביא ראיה דנפסל לעדות אחרת ע"י הודאתו מהא דמבואר שבועות (דף מ"א) בתובע לחבירו הב לי מאה זוזי דאוזיפתך והלוה אמר להד"מ והעדים העידו דאוזפיה ופרעיה ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והעדים נאמנין על ההלואה ואינן נאמנין על הפרעון דהודא' בע"ד כמאה עדים. ודין זה מוסכם מכל הפוסקים וקשה למה לנט הגמרא דוקא אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה הא אף אם העדי' לא העידו רק דראו פרעון חוב ממילא ידענו דהיה חייב לו ונימא הודאות בע"ד כק' עדים דלא פרעו. ואף די"ל דהעובדא דמייתי בש"ס שם הכי הוי מ"מ כל הפוסקים הביאו הדין הזה רק באופן זה דהעדים אמרו לוה ופרע ולמה להו דוקא בכה"ג הא אף אם לא ראו רק שנתן לו בפרעון חוב היה די

וראיתי בתשובת מרן עק"א ז"ל (סי' קמ"ט) דהעלה דבכה"ג כיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה פרעון אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא על הלואה עדים ודוקא כשהעידו לוה ופרע בזה אמרינן על עדות פרעון נאמן לגבי עצמו ומסלקין עדותן דפרע עיי"ש. אולם מדברי ריטב"א כתובות (דף ק"ז ע"ב) מבואר דאף בכה"ג היינו בדבור א' נוכל למפלג ולסלק מה דהוא זכותו של הלוה ומקבלין חובתו דפי' שם בהא דאשה שאמרה גירשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה וכששמעה בו שמת ודוקא עד כדי כתובתה דאיהי היא דאפסידה אנפשה והקשה רש"י תגבה כתובתה יחד כיון דשמעה שמת וכתב הריטב"א כיון דאמרה שהוא חי הוי הודאות בע"ד ומאמינים לה לחובתה שהוא חי ודבריה שנתגרשה היא מוכחשת מהעדים שאמרו שכבר היה מת הרי אף דלא העידו בפירוש דלא גירשה רק כיון של"ה חי ממילא לא גירשה ובכ"ז מקבלין מדבריהם החוב לה היינו שלא גירשה והזכות לה שמת לא מקבלינן ואמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים ושוב ראיתי בס' דו"ח מרבינו הנז' שם דעמד באמת בזה ע"ד ריטב"א דלדבריו צריך לומר לאו בדוקא קתני דאמרי אוזפי' עיי"ש

והיה נראה לומר ולחלק בזה דהא בלא"ה קשה אמאי חייב מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הא כמו שהלוה הודה דשקר העידו על הפרעון כמו כן המלוה גם כן אומר דשקר העידו מה שהעידו על הפרעון אם כן מודה המלוה בפסול עדים נימא דגם מה שאמרו אוזפי' בטל. וראיתי בתומים (סי' ע"ט) דעמד ע"ז. ובס' ב"א תמה עליו דסותר דברי עצמו שכתב בכ"מ דלכך באין כ"י יוצא ממ"א אינן נאמנין לומר אנוסים מחמת ממון ול"א ממנ"פ אם מעידין בשקר על אנוסים ממילא מה שאמרו כ"י הוא יתבטל דשקורי משקרי היינו משום דלא מפסל כשמשקר העד בפני ב"ד רק כשמעיד דבר שיש תועלת בעדותו לענין ממון אבל לא כשמשקר בדבר שאין תועלת בדבריו בשביל זה לא מפסל וה"נ כיון דאין תועלת במה דמשקרי ואמרו דפרעו כיון דזה נגד הודא' בע"ד לא מפסלו בשביל זה. אולם ז"א דשם ליכא שום נ"מ בעדותן אבל בזה נ"מ במה שהעידו שפרע דאף דיצא הלוה חייב בדינו יהיה רק בשביל הודאתו שאמר להד"מ והוי כמודה דלא פרע ונתחייב רק עפ"י הודאתו ולגבי עצמו אבל במקום שחב לאחרים אינו נאמן דהא כל הנוגע לאחרים אינו נאמן ויאמרו אנן אעדים סמכינן כמבואר ש"ס ב"ב (דף קכ"ח) בכה"ג וא"כ לדברי המלוה אם נחזיק דבריו שמה שאמרו פרע העידו בשקר ונפסלו עי"ז כיון דיש מקום שיהיה תועלת בעדותו ויקשה אמאי גובה המלוה וסמכינן על העדים הא כ"כ שהלוה הודה שהעדים משקרים כ"כ המלוה אומר שהם משקרים. וצריך לומר דהמלוה אף שהודה שמה שאומרים פרע העידו בשקר מ"מ לדבריו גם כן לא נפסלו רק מדיבור שאמרו פרע ונאמנים במה דאמרו אוזפי' ואף דרבא סובר ב"ב (דף ל"א) בהאי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דעדות מוכחשת היא וע"כ ל"א ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה אלא לעדות אחרת אבל לאותו עדות לא ה"ט דשם עכ"פ עדות מוכחשת היא וידענו בבירור ששנים מהם נפסלין ורק ר"נ סובר הואיל דזו באה בפ"ע ומעידה וכשרים המה לכל עדות שבעול' לכך ל"א לגבי זה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו דאמרינן ב"ק (ע"ג) כי איתזום אטביחה בטלה עדות גניבה דשם דנפסלין לכל עדות בבירור מכאן ולהבא אבל היכא דכשרים הם אף מכאן ולהבא דזו באה בפ"ע ומעידה לכך במה דלא אתכחש מקבלין עדותן ורבא סובר דלאותו עדות לא מקבלין עדותן כיון דעכ"פ עכשיו אתכחשי וידענו שכת אחת המה פסולין נתבטל כל עדותן משא"כ בהעידו אוזפי' ופרע דלכל העולם המה כשרים כחזקת כל עדות רק לגבי מלוה המה נפסלין דלדבריו העידו שקר על פרעון לכן אף דנתבטל עדות הפרעון מחמת הודאתו של הלוה מ"מ כשר אף לגבי המלוה עדות דאוזפי שאמרו קודם שאמרו פרע ואף עדות דפרע לא נתבטל רק לגבי הלוה מטעם הודאתו ומה דנוגע לגבי אחרים ים מחזקינן אף לעדות פרע לאמת. ולכך לא נתבטל עדות דאוזפי' אף דהודה המלוה דהעידו שקר במה שאמרו פרעו מ"מ מה שהעידו קודם לכן דאוזפי' נאמנין

וזה א"ש אם אמרו בשני דיבורים אוזפי' ופרע אבל אם לא העידו רק דפרע לא נוכל לקבל עדותו ולהוציא מזה דאוזפי' ועל הפרעון יהיו מוכחשין מן הלוה דהא בדיבור זה כמו כן המה מוכחשין מן המלוה ומה חזית למיזל בתר הודאת הלוה ניזל בתר הודאת המלוה ואוקי ממונא בחזקת מרא אולם בנידון דריטב"א כתובות שם ליכא שום הכחשה מן הבעל להעדים רק מן האשה שמכחשת העדים בדיבורם שאמרו מת ואמרינן הודאת בע"ד עדיף ומסלקין עדותן לגמרי רק לכל העולם נאמנין העדים ומעדותן ידענו שלא גירשה ולכך אין לה מזונות רק כדי כתובתה

אולם כ"ז אם נאמר דעל ידי הודאתו של המלוה נפסל לכל עדות אבל אם נאמר דבאמת נשאר בכשרותו דגזה"כ הוא דלא נפסל רק ע"י עדים או מטעם כיון דאצל הב"ד הוא בחזקת כשרות וזה טוען ברי דחייב לו אמרינן עפ"י שני עדים יקום דבר הדרא הקושיא לדוכתי למה צריך דוקא שיאמרו אוזפי' ופרע הא אם מעידין על הפרעון לבד די ונקטינן מזה דהי' הלואה והלוה הודה דלא פרע וגם אצל המלוה המה כשרים. גם נ"מ אם המלוה תובע דיודע שהלוה לו ועל הפרעון מסופק ואינו זוכר והלוה אומר דיודע שלא הלוה לו והעדים מעידים דראו פרעון בזה למ"ש דגם בחד דבור פלגינן דברי עדים ונקטינן החוב של הלוה בזה הי' חייב לשלם כיון דאינם מוכחשים מן המלוה כלל דא"י מן הפרעון והלוה הודה דלא פרע הי' חייב ולדברי רבינו עק"א ז"ל בזה לא פלגינן חד דיבור לקבל חובו של הלוה ולבטל זכותו

ומה שכתב הגאון ז"ל בחידושיו לכתובות שם דלדברי ריטב"א צריך לומר דלאו בדוקא קתני דאמרו אוזפי' לא אבין דבריו דזה לפי מה שהניח שם בכוונת הריטב"א דדמי להא דלא לויתי כאומר לא פרעתי ולא אדע הא המעיין בדברי ריטב"א יראה דלא צרכינן לזה וז"ל דכיון שהודה ע"ע שאינה אלמנה וא"י לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה כח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממנ"פ עכ"ל וא"ד כלל לאם אמרו עדים פרע בזה שפיר יש לומר דדבור אחד לא פלגינן דברי עדים ואם מסלקינן לדברי עדים מכח הודאת הלוה שוב ליכא עדי' כלל שהיה הלואה וממילא נאמן הלוה לומר להד"מ דטענת הלוה טענה מעליא הוא ולא צריך שום סיעת העדים משא"כ בנידון דריטב"א דטענת גירשני בעלי לאו טענה מעליתא הוא ואינ' נאמנ' שלא בפני בעלה וכיון דהודאתה מה שהעדים אמרו דמת הוא שקר וליכא לה סייעת העדים שוב אינה נאמנת מכח גרושה כיון דמוכרחין אנו לסלק העדים בשביל הודאתה. אבל מ"מ י"ל דהיכא דהיא לא צריכה לסיעת עדים כמו באומר לא לויתי דאף חד דריבו מקבלין לחובתו ולא לזכותו

סי' מד בספר ד"מ מאאזמ"ו הגאון ז"ל (סי' ל"ד) חקר לדעת המרדכי הא דאומר לדידי אוזיף ברבי' דנפסל המלוה דהוא דוקא אם אומר דלא שקל אבל אם אומר דשקיל הוי נוגע אם המלוה מודה דשקיל ממנו ורוצה להחזיר אם נאמר דבזה נסתלק נגיעתו ל"ה כנפסל עפ"י עצמו או לא וכתב להביא ראי' מהא דאה"ע (סי' ל"ה) דאם קדשה השליח בכסף והוא מודה דמסלק הנגיעה וחשיב כמקדש בעדים וה"נ דכוותי ל"ח דמיפסל ע"י עצמו. וראיתי למי שהשיג עליו בס' חדש דהא מבואר בחידושי ר"ן מסכת שבועות בהא דלא משכחת בעדי קנס ראיה בלא ידיעה דמי ל"ב מידע אי נכרית בעל או בת ישראל בעל וכתב הר"ן אף אם אמר