אמרי בינה חושן משפט קנד

אליבא דאמת י"ל דסברו כמו דקיי"ל מגו במקום חזקה לא אמרינן ואעפי"כ מגו דבידו לעשות עדיף כמו שכתב הר"ן קידושין (דף ס"ד) ובאחרונים (סי' מ"ז) כמו כן י"ל מגו במקום אנן סהדי היכא דבידו לעשות בהיתר עדיף. אבל מגו דמזוייף דהוא רק טענה עדיפא למה יהיה נאמן במקום עדים גם הא מש"ס כתובות מבואר לאוקימת' דרבא להא דרמב"ח ארישא אתמר דא"נ העדים במגו במקום דמשוו נפשי' רשעים וצריך לחלק דוקא היכא דעדים יהיו נאמנים בתורת עדות במגו היכא דמשוי נפשייהו רשעים אינן נאמנין אבל הלוה יכול לומר טענתו אף דמשוי לעדים רשעים. אך מ"מ קשה הא הוי מגו במ"ע. גם הא באמנה הלוה ג"כ עובר עכ"פ על לפני עור אם מוסר שטר אמנה למלוה א"כ משים עצמו רשע ודומ' לדברי סמ"ג הנ"ל דא"נ לומר ריבית הי' אף במגו ושם ג"כ אין הלוה עובר כ"ז שלא נתן רק על לפ"ע ועיין מל"מ (פ"ד ה"ב) ממלוה משם רלב"ח. וה"נ הלוה עובר על לפני עור לפי טענתו. ואף אם נימא דאינו עובר רק מדרבנן מ"מ שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע כמבואר מש"ס כתובות ורשב"א הבאתי לעיל ומדברי קצוה"ח (סי' ל"ה) וביותר להמבואר בתשובת פני יהושע ח"א ח"מ (סי' ט') בפשיטות דהיכא דמכשיל לחבירו אף באיסור דרבנן מ"מ כיון דמכשיל הוא עובר המכשיל על לאו דאורייתא דלפני עור ע"ש ועיין מ"ש בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ב') וא"כ אמאי יהי' נאמן אמנה במגו ועיין בב"ח (סי' פ"ב) דמבואר דהלוה עובר. ובתשובת פני משה ח"ג מצאתי שפלפל בזה אם הלוה עובר באמנה אולם מאיסור דלפני עור לא תתן מכשול לא ימלט. ויקשה אמאי נאמן במגו דמזויף

ונראה קצת לומר דטעמא של הסמ"ג דמוציאין ממון על ידי סברא דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא בריבית והטעם כמו דמצינו חזקה טובה דמוציאין ממון היינו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ומבואר בש"מ ב"ק ר"פ שור שנגח דאף דא"ה בממון אחר הרוב מ"מ כיון דהוי חזקת חיוב מהני חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו בצירוף חזקת חיוב להוציא ממון. וי"ל דזה גם כן הטעם דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ומוציאין ממון אף נגד טענות ברי כמו שכתב המרדכי פ' השולח והרא"ש בתשובה (כלל ק"ח) והוא גם כן מהך סברא וטעמא דמצטרפינן חזקת חיוב להדי חזקה דלא שבק התירא וכמו כן י"ל בחיוב הבא בטענות ריבית להמתבאר מד' הראשוני' ומל"מ הל' מלוה דבכל ריבית נתחייב הלוה רק המלוה אסור בכח התורה לקבל אבל מ"מ חל החיוב של הלוה כמו שקצץ ונתחייב וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח (חיו"ד סי' ל"ד) דמ"מ נפקע מיד החיוב כיון דאסור להמלוה לקבל ואיסורא רבע עליו נפקע חיובו מטעם הפקר והבאתי שמה שכ"כ מהרי"ט בתשובה אבל מ"מ מיד נתחייב הלוה רק הואיל דאיסורא רבע עליו נפקע חיובו. לכך כשטוען המלוה דנעשה בהיתר נאמן והלוה דאומר דהי' החיוב באיסור אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע אף במגו דפרעתי כיון דמודה בחיובו מצטרפינן חזקת חיוב להדי חזקת כשרות דאין אדם משים עצמו רשע ונקטינן דהחיוב הי' בהיתר כיון דאף לדבריו שהיה הקציצה באיסור מ"מ חל החיוב רק דטוען דאריה רביע עליה דהמלוה שלא לקח ונפקע חיובו והמלוה טוען דהיה בהיתר ונשאר החיוב וכיון דהמלוה טוען ברי שאינו עושה איסור נאמן לגבי דנפשיה ואדם נאמן על עצמו ומוציאין מן הלוה מצד דאין אדם משים עצמו רשע בצירוף החזקת חיוב כמו בחזקה דאין פורע ת"ז. ולפי"ז א"ש מה דמטילין אחר כך על המלוה שבועת היסת אף דשייך לומר חזקה דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לא נפטר בשביל זה מהיסת כמו בחזקה דאין אדם פורע תו"ז דג"כ הדין כן דאף דמוציאין ממון מ"מ יכול אחר כך הלוה להטיל על המלוה היסת כמבואר (סי' ע"ח) וה"נ דכוותי'. ולפי זה גם באומר שטר אמנה אף דמשים עצמו רשע בטענתו מ"מ כשיש לו מגו נאמן בטענתו הואיל דלפי טענתו מעולם לא נתחייב וליכא חזקת חיוב. ולפי"ז צריך לומר הא דמבואר בש"ע (סי' פ"ב ס"י) הוציא עליו שטר מקיום והלוה אומר ריבית אינו נאמן להשביטו ומבואר דדוקא אם מקוים הוא א"נ אבל באם אינו מקוים נאמן לומר ריבית הוא במגו דמזויף ואמאי הא אין אדם משים עצמו רשע כמו הך דיו"ד משם סמ"ג הנ"ל דאף במלוה על פה אינו נאמן במגו דפרעתי דאיירי לא דטוען שקצץ באיסור רק דהיה דומה לו שחייב לו ואחר כך נזכר שהיה ריבית ואז נאמן במגו. או יש לחלק דדוקא במודה על הקציצה רק דאומר דהיה באיסור בזה בצירוף חזקת חיוב אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. אבל בטוען על השטר דמריבית הוא בזה אף לו יהיה דהיה חזקת חיוב כבר נפקע מצד דאסור לקבל וטרם שנכתב השטר כבר נפקע החיוב וטוען על השטר דבשקר נעשה בזה שוב ליכא רק כח דא"א משים עצמו רשע היכא דיש לו מגו נאמן ואין מוציאין ממון וצ"ע בכ"ז

סי' מג אם העיד אחד על פלוני שהוא פסול ולא נתקבל עדותו ונשאר בחזקת כשרותו וכשר לכל עדות שבעולם. אולם אם גם כשר אח"כ להעיד לזכותו של אותו שהודה עתה שהו' פסול יש מן האחרונים כתבו דנפסל להעיד לזכותו והביאו ראי' מדברי תוס' כתובות (דף מ"ד) ד"ה א"ב שכתבו ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים האלו חתומין בו מרעין לי' שטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין עיי"ש הרי דנשארו פסולין על ידי הודאתו ואף דשם כתב הרא"ש דהלכתא דלא מרעין סהדי דאוקי סהדי אחזקתיהו ע"ש הט' כיון דלא הודה בעהש"ט בפנינו שהן פסולין רק ממה דיש לו שני שטרות נשפוט מזה דידע דהן פסולין בזה כיון דלכל העולם נשארו בחזקת כשרות לא פסלינן לסהדי אף לגבי דנפשי' ול"א דהי' הודאה. ועיין מהרי"ט חאה"ע (סי' מ') דהביא ראיה מדברי הרא"ש הנ"ל דבספק פסול וספק כשר מוקמינן אחזקת כשרות אף להוציא ממון ודבריו צ"ע דכאן כיון דלכ"ע נשארו העדים בחזקת כשרות מהיכי תיתי יהיו נפסלין לזה כל זמן דלא ידענו בבירור דהודה שהן פסולין ועיין ב"ח ודו"פ (סי' ר"מ) מה שכתבו בדעת רמב"ם שם ובמהרי"ט שם דכתב דאף לדעת רמב"ם נשארו סהדי בחזקת כשרות. אולם היכא דהודה בפירוש בפסול העדים י"ל דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי

ובמל"מ (פ"א משחיטה) הקשה מזה ע"ד מהרי"ק בשוחט שהעיד עליו עד אחד דשחט שלא כהוגן והוא מכחישו דמכל מקום רשאי זה שהעיד עליו לאכול משחיטתו דאינו מוחלט לפסול עולמית ואמאי לא נימא כיון דאם היו ב' עדים על זה שאומר זה ל"ה יכולין לאכול ולגבי דידי' הוי כב' עדים כמו בדברי תוס' הנז' דמשום שהודה שפ"א חתמו בשקר שוינהו לנפשיה לרשעי' ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת א"נ עיי"ש. ועיין ש"ך ופ"ח יו"ד (סוף סי' א') ובש"מ שם משם ריטב"א דאחר כך נאמנים גם אצל זה דדלמא עשו תשובה עיי"ש. ונראה דהמעיין בלשון תוס' יראה דרק לענין אורוע' סהדי לפסול השטרות שחתמו אחר כך בזה מרעינן לי' שטרא וכן מבואר בלשון ראשונים המובא בש"מ ובהרא"ה שם דרק מה שחתמו אח"כ על השטר מרעינן להשטרות ע"י הודאתו שהודה שהן פסולין ולא לחנם דקדקו לומר לאורע' שטרות ולא כתבו אם מביא אחר כך אותן העדים להעיד על זכותו דלא מהימנינן להו מצד הודאתו דהשתא על פסולו מבואר דכיון דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וא"צ לקיום הדבר עדות רק לגלות על אמיתת הענין ואם באמת חייב הנתבע לא איכפת לן אם העדים כשרים או פסולים. לכך כיון דגזה"כ לדון הדבר על פי שני עדים אשר המה בחזקת כשרות אף דלא נודע לנו אמיתת הדבר כמו כן אם תובע לחבירו על ידו עדים הללו מוציאין מן הנתבע כיון דלכל העולם העדים המה כשרים לא איכפת לנו בהודאתו כיון דטוען ברי ויודע שחייב לו והב"ד יודעים בירור הדבר ע"י עדים הכשרים לכל דבר למה לא ידונו הב"ד על ידי עדותן כיון דאף אם כלפי שמיא גלי באמת דהמה פסולין מכל מקום דבריהם בזה יכול להיות אמת ולא חסר להב"ד שום דבר מכח עדים האלה. וגם אם ישקרו עברו על לאו דלא תענה כיון דאצלם המה בחזקת כשרות מה שאין כן אם חתמו על שטר דבאמת כל עדות מפי כתב אינו מועיל מן התורה דמפיהם ולא מפי כתבם. רק תורת שטר הוא ענין אחר דגלי לנו הקרא לדעת רוב הפוסקים דמהני מה"ת משום דתורת שטר בכח עדותן מהני וכמו שנחקרה עדותן בב"ד הואיל דנעשה מדעת המתחייב והעדים עושים או שטר קנין או שטר ראיה ובעי לקיום הדבר שני עדים כשרים לא לבד לגלות אמיתת הדבר רק שהשטר יעשה הקנין ואף בשטרי הלואות אף דשיעבודא דאורייתא מ"מ כבר הוכיחו האחרונים כיון דמע"פ אינו גובה ממשועבדים רק על ידי שטר נגמר עיקר השיעבוד על ידי השטר עיין מה שכ' בזה הנתיבות (סי' ס"ו סקכ"ג) ואף למה שכ' קצוה"ח שם דהוי רק שטר ראיה מ"מ ממה דמהני מכירה בשט"ח ע"כ דל"ה שטר ראיה לבד רק דנתוסף כח שיעבוד על ידי השטר וכל כח שטר הוא אם נעשה כתיקון השטר על ידי שני עדים הכשרים באמת אבל אם כלפי שמים גלי' דפסולים המה אף אם בדבר זה עשו כדין ובאמת העידו בח"י על השטר מ"מ ל"ה כח שטר אם המה אינם כשרים להעיד דצריך העדים לקיום הדבר ואם אינו בכח שטר הוי עדותן מפי כתבם דלא מהני לגבי ב"ד לדון ע"ז לכך היכא דהודה על פיסולן של העדים ולגבי עצמו נאמן מרעינן לשטרו' שהעדים חתומים עליהן אבל מה שהעידו על פיהן דנין הב"ד על פי עדותן לא מבעיא אם טוען טענות ברי דחייב לו ויודע שהפעם הגידו האמת ודאי דנין על פיהם אלא אף אם תובע בטענות שמא מ"מ כיון דלכל העולם המה כשרים הוי כיודע שחייב לו ודנין הב"ד על פיהם. לכן דעת מהרי"ק דל"ש בזה לומר שוי' אנפשו חתיכה דאיסורא כיון דאף שראה שפעם א' שחט שלא כהוגן לא הוחזק