אמרי בינה חושן משפט קנג

וראיתי בס' ב"א דדייק בדברי רמב"ם דכתב (פי"ב ה"ג) ישראל שאמר הרגתיו ה"ז תנשא די"ל בפסולי עדות לא פלגינן דיבורא דיש לומר לשיטת הסוברים בדעת רמב"ם דעד א' כשר נאמן מדין תורה בעדות מת בעלה ופסול נאמן מדרבנן ולמ"ש תוס' כתובות (דף ח"י) לחד תירוץ הא דעדים שאמרו כ"י הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון דאינן נאמנין ולא אמרינן פלגינן דיבורא משום דקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורא לפסול השטר והכוונה כיון דמד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד ול"צ קיום כלל וא"כ אף אם היו אומרים מחמת נפשות בפי' ל"ה מהימנו אך חכמים הצריכו קיום וכיון דהוא רק מדרבנן הנאמנות לא פ"ד ולהך סברא ע"כ הא דבהרגתיו פ"ד הוא משום דעד א' נאמן מן התורה והאריך להוכיח דלשיטת רמב"ם בפ"ד סובר ע"כ תירוץ זה של תוס'. ואם כן ממילא דוקא בעד ישראל כשר דנאמן מן התורה אילו אמר נהרג לכך פ"ד אבל פסולי עדים דאינו נאמן רק מדרבנן לא אמרינן פ"ד ולכך דייק רמב"ם ישראל עכ"ד בכו"כ מקומות. ולענ"ד כל דבריו מוקשים. מ"ש דרמב"ם מוכרח רק לתירוץ הזה של התוס' ז"א הא לדבריו דבעדות הנאמן מדרבנן לא אמרינן פ"ד אם כן לרמב"ם כל עדות שבשטר לא הוי רק דרבנן לא נימא פ"ד וזה מבואר להיפך וגם אף אם נאמר דלרמב"ם פירוש המשניות סוף נדרים דפירש פ"ד דמקבלין כל דבריו רק הנוגע לאחרים א"נ מ"מ אי אפשר לומר דנקבל כל דבריו רק הואיל דאינו נפסל על ידי עצמו נקבל העדות וגזירת הכתוב דכל זמן שלא נפסל על פי ב"ד דכשר להעיד כבר כתבתי לעיל דז"א. וגם י"ל בלא"ה בקושית תוס' דכיון דלדבריו יצטרך לשלם אם יגבה המלוה בשטר זה הוי בע"ד או כמו"ש לעיל כיון דלא קרעינן אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אולם גוף דבריו לדינא לומר דהיכא דגוף העדות אינו מועיל רק מדרבנן לא נימא פלגינן דיבורא זה לא ניתן להאמר ויש כמה ראיות להיפך ולדעת כמה מחברים כל דין עדות בזמן הזה דליכא סמוכין לא הוי רק דרבנן מטעם שליחותייהו דקמאי עבדינן ואף אם נאמר דבזה כיון אם היה מומחין היינו מקבלין עדותן על ידי פלג"ד לכן גם עתה מקבלין מכל מקום נראה כל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכיון דמהני עדותן עכ"פ מדרבנן למה לא נימא פלגינן דיבור' לקיים עדותן

וסברת תוס' הוא מצד אחר כיון דמדאורייתא עדים החתומין על השטר הוי כהגדה וכנחקרה עדותן בב"ד ואף אם יאמרו בפירוש אנוסים היינו מחמת נפשות לה"נ מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וחז"ל הצריכו קיום לכך כיון דאמרו כ"י הוא זה ממילא נתקיים השטר ושוב אינו חוזר ומגיד רק כשאמרו מחמת נפשות נאמני' במגו דהיה אומרים אין זה כתב ידינו או היו שותקים מלקיים השטר וכיון דלא אמרו מחמת נפשות רק מחמת ממון ואנן נימא לדון דהיה מחמת נפשות מטעם פלגינן דיבור' ולקבל עדותן דאנוסים אמרינן כיון דנתקיים השטר לא פלגינן דיבורא לפסול השטר כיון דעכ"פ ידענו דנתקיים השטר שוב אינו חוזר ומגיד ועיין ש"מ כתובות שם בלשון הר"י הלוי ז"ל בתירוץ הראשון על קושיא דנימא פלגינן דיבורא ונראה מבואר שם בהקושיא דלא ק"ל דנימא פלגינן דבורא דהיו אנוסין מחמת נפשות רק כמו דנראה מפי' המשנה לרמב"ם סוף נדרים דפלגינן דיבורא היינו דנאמן להנוגע לאחרי' ולא לפסול עצמו ומתרץ דאיכא שטרא בחתימת ידם דמכחיש בהאי סהדותא דאף על גב דאין כתיבת ידם יוצא ממקום אחר מ"מ מכי חתמו כבר נחקרו עדותן וגלויי מלתא בעלמא הוא דבעו לאסהודי אח"י לכך כשאמרו מחמת נפשות דל"מ נפשי' רשעים מהימני' להו דהפה שאסור הוא כו' אבל מחמת ממון דמשוו נפשייהו רשעים לא מהימני וכיון דא"נ נמצא השטר עומד על חזקתו עיי"ש וזה נמי סברת תוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא לפסול השטר ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא דבעצם העדות אף דל"מ רק מדרבנן אם יש מקום לקבל עדותן ע"י פלג"ד יש בו כל דין תורת עדות ואמרינן פלגינן דיבורא. והא דדייק רמב"ם ישראל שאמר הרגתיו הוא רבותא אף דישראל כשר הוא מ"מ מקבלין דבריו שאמר הרגתיו ופלגינן דיבורא להתיר האשה

סי' מב ממה דהוכחתי מדברי רש"י דדוקא אם מתכוין להעיד אז אמרינן פלגינן דיבורא ולא באינו מתכוין י"ל מכ"ש דלגבי בע"ד הנוגע לעצמו לא אמרינן פלגינן דיבורו וצריך לברר טענתו ולא פלגינן דבריו ללמוד ולתקן דבריו. ומה"ט הא דמבואר לענין קידושין דצריך שני עדים ואם מעיד עד א' שנתקדשה והמקדש ג"כ להסוברים דמקדש בעד א' אין חוששין לקידושין מותרת לשוק ולא אמרינן פלגינן דיבורו כיון דמ"מ יש שני עדים עליה שהיא אשת איש ובפנ"י קידושין (דף ס"ה) רמז לזה ולמ"ש אתי שפיר דדוקא בבא להעיד בתורת עדות אז כל מה דנוכל לקבל מתוך עדותו מקבלינן ולא כשאינו בא להעיד ולכן שם אינו בא להעיד כלל רק בתורת בע"ד לא אמרינן פלגינן דיבורו. [אולם שם בלא"ה לא שייך לומר פלגינן דבורו כאשר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני קידושין (סי' א') דלא אמרינן פלגינן דיבורו להוסיף איסור חדש על ידי עדותו מה שאינו מעיד ודוקא בפלוני רבעני וכדומה דליכא שום נ"מ את מי רבע וכן בגזל ממני או לקח רבית ממני דלענין שיהיה נאמן שעשה האיסור ליכא נ"מ אז פלגינן דבורו אבל במעידין על האשה שנתקדשה מפלוני מעידין על האיסור שיש היתר לאיסורה באם ימות המקדש או יגרשה. וכיון דעל עצמו אינו נאמן לא נוכל לומר פלגינן דבורו שלא נתקדשה ממנו רק מן אחר שלא נודע לנו מי הוא ותהיה אסורה לשוק אף אם ימות זה שאמרו שקדשה או יגרשה בכ"ז תהיה אסורה זאת ל"א להוסיף על עדותן באיסור יתר שאת ממה שהעידו וזה ברור]

וראיתי בתומים כ"מ (ס"ק ק"ה) דכתב שם בהא דפסקינן יו"ד (סי' קע"ו סי"ב) דעת הסמ"ג דהתובע לחבירו מעסקא וטוען ריבית הוא דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומוציאין ממנו ממון ואף מגו לא מהני. וברמ"א (סי' קס"ט סכ"ה) כתב במע"פ ואית ליה ללוה מגו נאמן דלמפטר נפשיה מן ממון משים עצמו רשע ובש"ך שם השיג על רמ"א וכתב התומים דלב' תירוצים שבתוס' כתובות הא דלא אמרינן פלגינן דבורא באנוסין היינו מחמת ממון או משום דבקיום הקילו או דמחמת נפשות ל"ש אם כן באומר ריבית קצוצה הוא נפלוג דבורא ונימא ריבית הוא אך לא קצוצה רק אבק ריבית ולא נעשה רשע דאין הלוה עובר באבק ריבית ואם אמרו פלגינן דיבור' להכשיר עדותן להוציא ממון מכ"ש להחזיק וי"ל דהסמ"ג סובר בחד גופ' לא אמרינן פלגינן דבור' מה שאין כן לאידך תירוצים שפיר יש לומר פלגינן דבור' ומי יוציא מיד המוחזק דיטעון קים לי עכ"ד. ולמ"ש לגבי בע"ד לא שייך כלל לגרוע מטענותיו ולהוסיף טענות מה שאינו טוען רק היכא דמתכוין להעיד וכמבואר מדברי רש"י משא"כ גבי בע"ד אם לא נוכל להאמין הדברים כמו שאמר אדרבא הוחזק ככפרן. ועיין תוס' שבועות (דף מ"א) גבי הא דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דהקשו אמאי לא מתרצינן דבוריה לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו במס' כריתות באומר לא נטמאתי ומסיק שם התוס' דכשטוען עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו עיי"ש וכ"כ תוס' ישנים בכריתות שם וברשב"א וריטב"א שבש"מ ב"מ (דף ג') ועיין ש"ע (סי' ע"א) ובתומים שם דמבואר דנקטינן תירוץ זה להלכה דלגבי בע"ד הטוען בב"ד לא מתרצינן דבריו וצריך לברר טענותיו וכמו כן לא שייך לומר פלגינן דיבורו וכיון דאומר ריבית קצוצה הי' וזה אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע לא נפליג דבורא ולומר דהיה אבק ריבית וזה פשוט וברור

עוד התפלא שם התומים הרבה בדעת הסמ"ג וש"ע יו"ד הנז' דכיון דעל כרחך צריך לומר דזה הוי כאנן סהדי דמשקר ואין אדם משים עצמו רשע אף במגו ולכך מוציאין ממון למה כשכבר פרע ורוצה להטיל שבועת היסת על המלוה בטענתו שקבל ממנו ריבית קצוצה שומעין לטענותו כמבואר בח"מ ויו"ד שם זה נגד השכל דבסברא זו דאין אדם משים עצמו רשע מוציאין ממון וא"נ אף במגו ויהיה בידו אחר כך להטיל שבועה עליו עיי"ש עוד קשה אמאי בטוען הלוה על שטר דאמנה הוא דנאמן במגו דמזויף ועיין ש"ך (סי' פ"ב) אף דטוען דעדים ידעו מזה ומשוי' לעדים רשעים מ"מ נאמן במגו [ובתומים שם כתב ראיה מש"ס דמוקי לממרי' דרב האומר שטר אמנה דאינו נאמן דאמר לוה ובאין כ"י יוצא ממ"א וכדרב הונא אמר רב. ולמה לא אליבא דכ"ע דאינו נאמן הואיל דמשוי' לעדים רשעים א"ו דלר"כ באמת נאמן במגו. ולא אבין ראיה זאת הא לס"ד לא ידענו מזה דעולה הוא ורב אשי מסיק כן כדר"כ ועיי"ש בתוס' דהקשו לאוקימתא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים יהיה נאמן במגו דמחיל ובש"מ משם הראב"ד מתרץ דהוי מגו במקום עדים והקשה כן בש"מ שם הא לס"ד לא ידענו מזה. ובאמת י"ל דגם לס"ד היה ס"ל דאמנה עולה הוא דכי אביי ורבא לא ס"ל הא דר"כ רק דסבר דעולה הוא כשהעדים ידעו מזה אבל היכא דעדים לא ידעו בזה ליכא עולה כמו דכתב הש"ך (סי' מ"ו) דעדים נאמנין אפי' בכ"י יממ"א היכא דאמרו דלא ידעו ואביי ורבא ס"ל לאוקמי דברי רב בכל אופנים אפי' היכא דלא משוי לעדים רשעים לכך כ' שפיר הראב"ד דמ"מ מגו במ"ע הוא היינו כיון דהיינו מחזיקין להשטר בחזקת כשר הוי מיגו לאורועא שטר' אבל באם היה אביי ורבא רוצים לאוקמי בגווני דעדים ידעו מזה כמו שכתב התומים אז אם נימא דידעו מדר"כ דעולה הוא היו מוקמי לדרב כר"א מדר"כ] ויש להבין דברי הש"ך הא מגו במ"ע הוא וכמו"ש הראב"ד לתרץ קושית תוס' דמה"ט אינו נאמן בחב לאחרים במגו דמחל. ואף דתוס' ויתר הראשונים לא תירצו כן