אמרי בינה חושן משפט קנא

ריש ב"מ הקשו בהא דאמרו לו שנים אכלת חלב היאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר גבי פלוני רבעני לרצוני ותרצו דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה וא"ר להביא חולין לעזרה. ומה ק"ל הא לגבי פלוני רבעני לר' יוסף אינו נאמן מטעם ממנ"פ דאם נאמן לו הוא רשע ופסול לעדות ולרבא מאמינין לו מצד פלג"ד. אבל היכא דרשע נאמן לא אמרינן אין אדם מע"ר. א"ו דתוס' סברו דלרבא הסבר' פשוטה דאין אדם נאמן לעשות עצמו רשע וחזקה ברורה דלא עשה מעשה רשע ולכך הקשו כיון דשני עדים אומרים דאכל חלב וחזקה על אדם מישראל דלא אכל במזיד ואף דהוא אומר במזיד אינו נאמן ושוב יתחייב להביא קרבן. ותירצו דא"ר להביא חולין בעזרה והיינו אף דלגבי עצמו גם כן אינו נאמן שעשה מעשה רשע אף שאומר ברי לי נגד חזקה ודלא כמו"ש הפנ"י כתובות (דף כ"ב) לדון דחזקה לאו בירור הוא ומי שיודע נגד חזקה לגבי עצמו נאמן עיי"ש וכבר מבואר מדבריו שם דדעת תוס' אינו כן ולכן קשיא להו כאן אמאי לא נחייבו קרבן חטאת מטעם חזקה דכשרות ואין אדם משים עצמו רשע ואף דרשע כשר לעדות איסור ולמה לא יהיה נאמן אלא ודאי דלא מאמינים לו גוף הדבר דעשה מעשה רשע ועל זה תירצו דעוש' תשובה ואמר להביא חולין בעזרה. והיינו כיון דמ"מ עיקר הדבר הוא לגבי דבר הנוגע לעצמו ויודע בנפשו דאם יביא הקרבן יתוסף האיסור מחדש ביתר שאת להביא חולין לעזרה בזה מאמינים לו לגבי דבר דאינו נוגע לחבירו אבל בהנוגע לחבירו אינו נאמן אף דעושה תשובה כמבואר מהך דעדים שאמרו אנוסים היינו וממ"א. ועיין נו"ב מהד"ת חאה"ע (סי' קנ"ו) [ובספר ס"ט (סי' קפ"ה) הקשה על הך דינא דסמ"ג לגבי ריבית הנז' דאינו נאמן אף דעושה תשובה וצועק דא"ר לעשות איסור ול"ק כלל דלגבי חבירו אינו נאמן להפקיע זכותו ובלא"ה י"ל דלגבי ריבית אם צועק וא"ר לתת להמלוה והב"ד אינם מאמינים לו וחייבו לשלם אנוס הוא במה שנותן הריבית ובלאו דלא תשימון לדבריו כבר עבר והגמר הנתינה אם טוען דאינו רוצה לעשות איסור ואנו אין מאמינים לו אנוס הוא אף דיודע שהוא גרם לו האונס מ"מ לא יגמור עבירה ביתר שאת במה שהב"ד מחייבין אותו ולכך א"נ כלל שעשה איסור מה שאין כן לגבי קרבן אף אם אנוס הוא מ"מ יודע בעצמו שמקריבין חולין בעזרה ולכך נאמן בדבריו ואכ"מ בזה שוב מצאתי תשובת מהר"ם מרוטנבורג (סי' תשל"ז) בראובן שהשכין לשמעון משכון ואמר ששל גוי הוא והגוי נותן הריבית ואח"כ אומר שהטעהו מפני אונסו והוא שלו ופסק דלאו כל כמיניה לעשות עצמו רשע וכ' ול"נ לרבינו ברוך דאיך יתן רבית לישראל אלא ישבע שהמשכון שלו ויפטר מן הריבית וראייתו מפי ר"א דאינו משים עצמו רשע דאינו חפץ להביא חולין בעזרה ה"נ יאמר איני יכול ליתן לך ריבית עכ"ל וזה כקושית הסדרי טהרה אולם דעת הפוסקים כמו"ש כיון דהב"ד מחייבו בע"כ ל"ה לה איסור ריבית] עכ"פ מבואר מדברי תוס' דאף במקום דעד פסול נאמן מ"מ א"נ לומר דעשה מעשה רשע

ועיין תוס' ריש מס' מכות דהקשו האיך עדים מחייבין גלות הא יכול לומר מזיד היתי ובמהרש"א שם הקשה הא א"א משים עצמו רשע ובתומים כללי מגו (אות ק"ד) כ' דלר"י דסובר לרצונו רשע הוא ס"ל אדם משים עצמו רשע וקושית תוס' הוא לרב יוסף עיי"ש והדברים תמוהין לענ"ד מנא ליה דלר"י אמרינן אדם משים עצמו רשע אדרבא ר' יוסף ס"ל הואיל דאנו צריכין לקבל כל דבריו וממנ"פ אם נאמין לו שהיה לרצונו הוא רשע ופסול לעדות לכן א"נ כלל ובמקום דרשע נאמן כמו לגבי עדות אשה הוכיח דגזלן דאוריית' כשר לעדות אשה ממה דס"ל הרגתיו תינשא נאמן מצד עדות וכמו שכ' אבל היכא דלית ביה תורת עדות אינו נאמן כלל לומר דעשה מעשה רשע. ובקושית מהרש"א יש ליישב עפ"י מ"ש לעיל דלענין חיוב קרבן היה קושית תוס' דאינו נאמן להשים עצמו רשע ונשאר החזקה בתוקפו לדון אותו כשוגג ולחייבו קרבן והתוס' ב"מ אזלו שם שלא כשיטת הר"י תוס' יבמות (דף פ"ח) דכתבו דל"ש שיוכלו עדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד ואי אפשר לחייבו קרבן ע"י שום עדות עיי"ש ותוס' ב"מ וכריתות כתבו להדיא דאם אומר לא שוגג ולא מזיד מחייבינן ע"י סתמא דעדים דידעו בשוגג לכך הקשו דאאמע"ר ונשאר על הסתם ויתחייב והוכרחו לומר דא"ר להביא חולין בעזרה וכנ"ל. וזה א"ש לענין קרבן אי לאו דמטעם חולין בעזרה הי' מוקמינן על דבורם של עדות ששוגג היה מה שאין כן בגלות דבעי עדות לחייבו כמו לדנ"פ ועדות ידועה בלא ראיה נראה דגם כן לא מהני וצריך בירור הדבר ואם הוא טוען נגד החזקה ליכא בירור גמור עפ"י עדים לחייבו לכך הוכרחו התוס' לומר או דרגלים לדבר מהני או דאיירי בשותק

ובנו"ב מהדו"ק אה"ע (סי' ע"ב) עמד כמו כן על דברי הש"ס יבמות אליבא דרב יוסף דאם גזלן דאורייתא כשר לכך נאמן לומר הרגתי וכי יסבור ר' יוסף אדם משים עצמו רשע וכן בדברי ר"י דאמר רשע הוא. והעלה הטעם הוא משום מגו דכיון דמעיד על עצמו ועל חבירו מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו כמו שפירש רש"י סנהדרין בהא דפלוני רבע שורי דהואיל דמהימן אהאי דבורא למקטל לחבירו נאמן נמי לסקול השור וכן בפלוני בא על אשתי אף דבעל כאשתו היה ס"ד מגו דמהימן לגבי חבריה יהיה נאמן גם למקטלה. הרי דאמרינן מתוך לקיים עדותו ור' יוסף דסובר דלגבי עצמו דלא פלג"ד נשארה שיטה זו גם אצל עצמו והוא נאמן והוי ליה רשע ופסול לעדות מטעם גזה"כ. והוליד מזה חדשות דמדר"י נשמע לרבא דהיכא דאי אפשר למיפלג דבורו כגון באומר אני זניתי לדעת הרשב"א אז מאמינים לו גם על עצמו מטעם מגו ומתוך רק עדותו פסול מצד גזירת הכתוב עיי"ש באורך מה דנ"מ לדינא. ולו העני דבריו תמוהין אם כן באליע' וטובי' קרובי דערבא דבעדי פרעון דאי אפשר למפלג דברי העדים בשום אופן נימא גם כן מתוך שנאמן לגבי הלוה יהיה נאמן לגבי ערב. והרי חזינן דהיכא דיש צד ביטול מן העדות גורר לבטל צד הקיום לא דנימא מתוך דנאמן לגבי רחוק יהיה נאמן לגבי הקרוב והא דכתבו רש"י ותוס' בפלוני בא על אשתי דהי' ס"ד אדם קרוב אצל אשתו ל"א היינו דהי' ס"ד דעיקר העדות לגבי פלוני ומגו דנאמן עליו יהיה נאמן לגביה קמ"ל דלא היינו דלא אמרינן מגו בזה ונאמן לגבי פלוני ולא לגבי אשתו דפלג"ד ואם אי אפשר למפלג דיבורו אינו נאמן כלל. והא דסברו באמת רש"י ותוס' ורמב"ם בפלוני רבע שורי דאמרינן מתוך ולא אמרינן אדם קרוב אצל שורו ונאמן מצד הודאת בע"ד על ממונו רק הואיל דבעינן כ"ג כמיתת הבעלים כך מיתת השור ולא אמרינן בזה הודאת בע"ד וכמו"ש בחידושי ר"ן שם וכיון דרק מצד גזה"כ הוא לכן היכא דנהרג הרובע גורר ג"כ להרוג השור ועיין תוס' זבחים (דף ע"א) וכן מבואר להדיא הטעם בים ש"ש ב"ק (פ"ד סי' כ"א) דכיון דרק מטעם גזה"כ הוא דכמיתת הבעלים כך מיתת השור די שלא נאמין להבעלים עליו כשאין הרובע נהרג אבל כיון דע"כ מטעם פלג"ד נאמן להרוג הרובע ממילא גורר אחריו לסקול השור ועיין מ"ש התומים (סוף סי' ל"ז) ובנתיבות שם אבל לומר בבע"ד או בקרובים באמת לדון מטעם מגו זה נגד דעת כל הפוסקים

סי' מ לדעת הראב"ד דסובר הטעם דפלגינן דבורו משום דדבר הנוגע לעצמו אינו בגדר עדות ולא נוכל לקבל והנוגע לחבירו מקבלינן והיינו דלא פלגינן המשמעות מלשונו רק אף דלא פלגינן המשמעות מ"מ הנוגע לעצמו אינו בגדר עדות והנוגע לחבירו מקבלינן וממילא אף באומר אני זניתי עם אשתך ג"כ נאמן לאסרה וכן כתב התומים והנו"ב בפשיטות וכן הבי' הנ"ב לשון הפירוש המשנה לרמב"ם סוף נדרים וז"ל לפי שעיקר אצלינו פסק ומוסכם עליו בכל התורה פלגינן דבורה רוצה לומר שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהיה ולא נאמינהו לענין אחר עכ"ל הרי דמחזקינן לכל דבריו רק הנוגע לעצמו גזה"כ הוא דלגבי עצמו אינו נאמן ובשביל זה לא נתבטל העדות הנוגע לאחרי' וראיתי בתומים (סי' פ"ז ס"ק כ"ו) שכתב הכרח לסברא הזאת דזה מכלל גזירת הכתוב דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נעשה רשע כ"א בשני עדים המוציאין אותו מחזקתו וכ"ז דליכא עדים אינו יוצא מחזקתו אפילו אמת שעבר עבירה אינו נפסל כ"א בב' עדים דאם לא כן באומר פלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להורגו נראה מה אומר עד השני אם אומר גם כן דנרבע לרצוני איך יצטרף עמו להעיד להרוג הרובע הלא מעיד על חבירו שהוא רשע ואין כאן ב' עדים ואפילו עדותו בטלה דהוי ליה נמצא אחד פסול ומדברי ח"מ וב"ש (סי' קט"ו) מבואר דאם אמר שזינה עם אשת רעהו ועד א' מסייעו נאמנים לאסרה על בעלה אע"פ שלדברי עד השני זה נעשה פסול וחשוד הוא וע"כ דאינו נעשה פסול על פי עד א' דגזירת הכתוב הוא דאין אדם נפסל כ"א עפ"י שני עדים

ולי העני דבר זה צ"ע הא מבואר ריש (סי' ל"ד) דהיודע בחבירו שהוא רשע דע"ז נאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד ואסור לו להצטרף עמו להעיד עדות אף שיודע אמיתת הדבר בבירור מ"מ כיון שהב"ד יפסקו הדבר רק עפ"י שני עדים וזה יודע בחבירו דהוא רשע אסור לו להצטרף עמו לעדות. ובפשטות הדברים משמע אף שאין שני עדים בשום אופן לגלות הדבר שזה הוא רשע ועבר על עבירה דנפסל ע"י לעדות רק חבירו יודע בבירור וראה שעבר עבירה דנפסל על ידו ואחר כך ראה עמו עדות אחת ויודע אמיתת הדברים שבזה אינו משקר. ובכל זאת הואיל דכלפי שמיא גליא שזה רשע והב"ד אינם יודעים ויפסקו הדין על פי עדותן בחזקת שני עדים כשרים אסור לו להצטרף עמו. אם כן ע"כ דאין זה כגזירת הכתוב דאין אדם נפסל רק על פי שני עדים ולא איבר'