אמרי בינה חושן משפט קמה

באיסור תורה אף בפעם אחד נעשה חשוד לאותו דבר ומניין לנו זה דמומר לדבר אחד הוא כשהוא מפורסם וידוע והורגל בו ובלשון הורגל יש מחלוקת בין גדולי מחברים אם הוא ב' או ג' פעמים עיין תשב"ץ (ח"ד סי' כ"א) ובכנסת הגדולה ח"מ (סי' רצ"א אות ס"ז) ובברכי יוסף ובב"ח יו"ד (סי' קי"ט) ובתשובת רשב"א (סי' תקצ"ד) ובירושלמי נדרים ואכ"מ בזה] ועוד הא מבואר רמ"א יו"ד דדוקא בחשוד שלא לתיאבון אבל באינו עובר רק לתיאבון לא מקרי חשוד ועיי"ש בש"ך (ס"ק ו') והא דממעטינן מקרבן הוא אף באינו עושה רק לתיאבון וכמבואר שם בש"ס חולין ובדברי הרמב"ם הל' מע"ק ודוחק לומר דלכך נקיט הרמב"ם מפורסם וידוע והורגל בכך דכוונתו רק אם עובר לתיאבון דמפשטות דבריו משמע דקאי גם על עובר להכעיס. ועיין תשובת פנ"י (סי' ט"ז)

ומה שהביא ראיה מתוספתא המובא בבדק הבית (סוף סי' קי"ט) דלא מפסל למפרע דכתיב ומן היום אשר צוה ד' והלאה הרי דמיעט הכתוב פיסול למפרע ש"מ דלהבא פסולו מן התורה לא אדע הכוונה הא שם קאי על וזה ודאי הוא מן התורה ומ"ש ראיה מהא דפריך הש"ס בכורות (דף ל"ה) לר"מ דאמר החשוד על דבר א' חשוד לכל התורה כהני ה"נ דלא דייני דינא והכ' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ואם הוא פסול רק מדרבנן מאי קשיא ליה הא מה"ת כשרים ובתוס' שם כתבו דהיה יכול להקשות איך יכול לאכול משחיטתן וכשרים על הקרבנות ואי מדרבנן אימא באם יש ביטול לכמה עשין לא אסרו ויש לומר דפירכת הש"ס הוא דהכ' על פיהם יהיה כל ריב ואם ח"ו לדברי ר"מ כל הכהנים חשודין לס"ד דש"ס כיצד אפשר כיון דהתורה הבטיחה דע"פ יהיה כל ריב ומזה מוכח דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה וכן קושית תוס' ג"כ כיצד אפשר שיאסרו חכז"ל דבר שאי אפשר להתקיים. אבל לעולם י"ל דאף לאותו דבר אינו חשוד מה"ת. שוב ראיתי בחק"ל חח"מ דהרגיש על דבריו מדברי תוס' ב"ק הנ"ל דמוכח דל"ה רק מדרבנן. וא"כ יש לומר דאף לענין עדות הכריע הטור וכתב בסתם דפסול בעובר על שבועת ביטוי דאף הוא מחלוקת הפוסקים מ"מ פסול מספק שהוא ספק של תורה על הפסול מה שאין כן לענין למפסל לשבועה שהוא רק מדרבנן הביא מחלוקת רש"י ור"ת כיון דמה"ת מהני שבועתו י"ל דל"א מספקא דרבנן שכנגדו ישבע ויטול

ויש להבין בדברי תוס' סנהדרין (דף כ"ז) ומס' שבועות (דף מ"ז) דהקשו לרבא דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן יקשה ממתניתין דפ' כל הנשבעין דחשוד על השבועה אפילו שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל אלמא דרע לשמים חשוד נמי אשבועת ממון דרע לשמים הוי רע לבריות. הא לענין למפסל לשבועה הוי כחשוד לאותו דבר ולענין עדות סובר רבא אף דחשוד לאכול נבלות להכעיס הוא אינו חשוד לעבור על לא תענה שהוא מין איסור אחר אבל בחשוד על השבועה דהוא איסור אחד עם שבועות הדיינין חשוד אף על שבועת שקר לכפור של חבירו. וצריך לומר כיון דרבא ס"ל דאף לאותו דבר כמו עד זומם שהוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות כר' יוסי דאף דהוי רע לשמים ולבריות מ"מ מקולא לחומרא ל"א והא דאוכל נבלות לתיאבון פסול משום דהוי כרשע דחמס ועיי"ש בתו"ח א"כ רבא ס"ל דאף בחשוד לאותו דבר לא חשוד אם אותו דבר הוא חמור. ובאמת זה תליא לדידן בפלוגתא דחכמים ור' יהודא (פ"ב מ"ב) דמס' דמאי במקבל עליו להיות נאמן דסבר ר"י אף המתארח אצל ע"ה נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים ואנן קיי"ל כחכמים דאינו נאמן ועיי"ש בר"ש משם ירושלמי. ואנן פסקינן שם כחכמים הרי אף דאינו חשוד לאכול שאינו מעושר בודאי רק לאכול אצל ע"ה דמאי וקל הוא מ"מ חשוד הוא לאותו דבר שהוא אותו מין ואסור לחבר לאכול אצלו אף דאינו חשוד על הודאי ואם הוא מאכיל אותו שאינו מעושר הוא חמור יותר שיודע בודאי שאינו מעושר ומה דחשוד על הדמאי הוא רק ספק דרוב ע"ה מעשרין בכ"ז כיון שהוא אותו מין איסור חשיד מקל על החמור ודוחק לומר דאינו חשוד רק דלמא מאכיל ג"כ פירות של ע"ה שלקח מהם אבל מפירותיו באמת אינו חשוד דלא משמע כן רק חשוד אף על פירותיו דלא עישר אותן ור"י סובר דאינו חשוד על של חמור אף שהוא אותו מין איסור וע"כ ר' יוסי דסובר עד זומם לד"מ כשר לדנ"פ אף דהוא חשוד לאותו לאו דלא תענה מ"מ אינו חשוד שיעבור אותו לאו להעיד שקר לחייבו דיני נפשות ואם כן ע"כ רבא גם כן ס"ל כן ולכך הקשו התוס' שפיר מהא דחשוד על השבועה אף דהוא שבועת שוא נימא אף דחשוד לישבע לשוא מכל מקום הוא רק לשמי' ואינו חשוד לישבע לשקר בדבר שהוא רע לשמים ולבריות וע"ז מתרצו כיון דאתה חושדו ברע לשמים ועכשיו שכופר ממון אתה מחזיקו ברע לבריות לא יודה מיראת השבועה ועיי"ש חידושי הר"ן ביתר ביאור דהשבועה לא יברר במה דכופר אי אשתמוטי קא משתמיט או לא כיון דחשוד לעבור על שבועה

וראיתי בתשובת בעי חיי חיו"ד (סי' קפ"ח) שתמה על דברי תשובת הרשב"א הנ"ל דמצדד בטעמים דחשוד על אותו דבר דאינו נאמן בשבועה דלמה לו לטעמים הא מבואר מש"ס קידושין (דף מ"ג) ותוס' שם דעד הצריך שבועה לאו תורת עד עליו ועדות שאינו מתקיימת אלא בשבועה אין כאן עדות והביא דברי הב"י שכתב בבדק הבית יו"ד (סי' קכ"ח) שכתב כן לגבי איסור דכל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד גם בשבועה אינו נאמן דנפק ליה מתורת עד. והדברים נפלאים מניין לנו לדמות עדי איסור לעדי ממון דלגבי ממון בעינן תורת עדות והגדה בב"ד ובדרישה וחקירה ובזה גזירת הכתוב על פי שנים עדים יקום דבר דוקא אם יכול להתקיים בהגדות פיהם הוי תורת עדות והצריך שבועה הוי כבע"ד ולאו תורת עדות עליו אבל באיסור דאף פסול ונוגע ובע"ד נאמן ולא בעי תורת עדות והגדה בב"ד ואף רשע החשוד לדבר אחד אינו פסול לדבר אחר כיון דלאו תורת עדות בעינן רק לאותו דבר פסול ואין צריך רק גילוי מילתא דאינו משקר ולמה לא יהיה נאמן בשבועה לכך צריך הרשב"א לצדד בטעמים. ועוד הא כתב שם רמב"ן בחידושיו לקידושין הטעם דאין השליח נאמן אף בשבועה דהמלוה יכול לומר לא מהימני לי בשבועה ולכך אין להם דין עדים כיון דהם בעלי דברים ועדים בתורת עדות שאינם נוגעין האמינם התורה אבל לא כשהם בע"ד ונסתלק נגיעתם ע"י השבועה יכול המלוה לומר דא"נ אצלו אף בשבועה כיון דשבוע' אינו בירור רק נגד הבע"ד מה שאין כן לגבי איסורין למה לא יהיה נאמן בשבועה כיון דא"צ תורת עדות לכך צריך הרשב"א להוסיף טעמים וסברות דחשוד לאותו דבר גרע

ודע דעובר על שבועה דפסול לעדות יש בענין עובר על שבועה כמה חלוקים דלפסלו מה"ת בעינן שיהיה לאו שיש בו מלקות ולדעת רמב"ם ורש"י כמובא בטור יו"ד (סי' רל"ז) בעינן בכולהו שם או כנוי דעיקר שבועה כי כתובה בשם כתובה אולם איסורא איכא וכפי דמשמע מדברי הר"ן פ' שבועות עדות אינו אלא מדברי קבלה לדעת הרמב"ם וא"כ אם נשבע בלא הזכרת שם או כינוי לא מיפסל מה"ת ואף מדרבנן אם לית ביה חימוד ממון. אולם דעת רמב"ן ורשב"א והר"ן וכן נראה דעת הרא"ש דאף באומר אני נשבע ה"ז שבועה ול"ב לא שם ולא כינוי ולא גרע מידות דהוי שבועת התורה למלקות וכ' הר"ן ריש נדרים דהא דאמרינן פ' שבועות העדות דבעיא שם ר"ח בר אידי הוא דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן ל"ב לא שם ולא כנוי וכדמוכח מתניתין וכי תנן התם וכל הכנויין הרי אלו חייבין לאו דבעי שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין. ובס' מח"א הלכות שבועות (סי' ג') הקשה עליו דבהדיא אמרינן ר"פ שבועות הדיינין לימא ר"ח בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד אפילו תימא רבנן דאמר בכנוי הרי בהדיא דאפילו רבנן בעו שם או כנוי. והמעיין בר"ן מס' שבועות יראה דל"ק כלל דלרבנן תרי גווני שבועות קתני מתניתין כשאמר בשבועה אפילו בלא הזכרת השם וכן אם לא אמר בשבועה אלא שאמר בשם ולרבנן אף בכנוי הוי שבועה והא דקאמר בש"ס ר"פ שה"ד אפילו תימא רבנן דאמרו בכנוי היינו דכשמזכיר הכנוי ל"ב לשון שבועה ומה שאמר בשבועה האמורה בתורה נפקא מינה צריך לאתפוסי חפצ' בידיה ועיין חידושי הרשב"א והר"ן שבועות (דף ל"ה) ומשם בארה דל"ק כלל קושית המח"א. ולדעתם מיפסל מן התורה אף בלא הזכיר לא שם ולא כינוי ובס' מח"א שם למד בדעת הטור באלה או בארור צריך שיזכיר את השם או הכנוי והשיג עליו דלמאי דמסיק הרא"ש דאפילו כי לא הזכיר שם הוי שבועה דלא גרע מידות תו ליכא לפלוגי בין אומר בלשון שבועה לאומר בלשון אלה אם כן כמו כן מיפסל מן התורה לדעתם אף באומר לשון אלה או ארור ובאמת הב"ח למד כן גם כן שם בדעת הטור דלדעתם אינו חילוק בין לשון שבועה או אלה או איסור דל"צ להזכיר לא שם ולא כינוי לדעתם והא דהזכיר הטור שיזכיר שם או כינוי בלשון ארור או אלה הוא רק לדעת רמב"ם ורש"י ועיין כנה"ג יו"ד שם שהביא דברי רדב"ז דעתו נוטה לפשרת הראב"ד דלחייבו מלקות בעי בשם ובהנרא"ו ז"ל שם כתב והשיטה המחוורת שבכולן הוא שיטת הרמב"ם ואם כן אם עובר על שבועה שנשבע בלא הזכרות השם או כינוי אין לפוסלו מן התורה ואם הוי ספיקא דדינא תליא בחקירות הפנ"מ המובא במל"מ (פ"ו) מעדות ויבואר לקמן

ולכאורה כשנשבע מעצמו בלא שם בזה יש רוב הפוסקים דאם עבר אחר כך בקום ועשה דעבר על בל יחל וחייב מלקות ולא נשאר רק דעת רמב"ם ורש"י דלדעת ר"ת ורא"ש ורמב"ן ור"ן ורשב"א וריטב"א הוי שבועה מה"ת. ומה שהקשה הר"ן ריש נדרים על ר"ת דהא העונה אמן אחרד שבועה כמוציא מפיו דמי וילפינן לה מס' שבועות מסוטה דכתיב ואמרה אמן